בבוקר הראשון של חג הסוכות יש המזדרזים לקום ולקיים את מצוות ארבעת המינים בסוכתם הפרטית, ביטוי לחיבוב המִצווה. מנגד, יש המברכים את הברכה בבית הכנסת, בין תפילת 'שמונה עשרה' לאמירת 'הלל'. אם החג הראשון של סוכות חל בשבת אין מברכים ביום הזה על ארבעת המינים כלל.

תפילות ונענועים מתפללים תפילת שחרית של חג כמופיע בסידורים וזאת אף אם החג חל בשבת.

בתום חזרת שליח הציבור על תפילת ה'עמידה' של שחרית לוקחים את ארבעת המינים בידיים. מי שלא בירך עליהם בביתו, יעשה זאת כעת. לאחר מכן אומרים 'הלל' שלם ובעת האמירה מחזיקים בידיים את ארבעת המינים.

במהלך ה'הלל' ישנם כמה קטעים שבהם מנענעים את הלולב:

1. אחרי שהשליח ציבור מקריא את כל אחד מארבעת הפסוקים "הוֹדוּ לַה' כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ", "יֹאמַר נָא יִשְׂרָאֵל כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ", "יֹאמְרוּ נָא בֵית אַהֲרֹן כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ" ו"יֹאמְרוּ נָא יִרְאֵי ה' כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ" — הקהל משיב ב"הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו". כאן נהוג לנענע את ארבעת המינים, אלא שבזה יש כמה מנהגים: יש הנוהגים לנענע רק בפעם הראשונה שמשיבים "הודו לה' כי טוב..". יש הנוהגים לעשות זאת בכל ארבע הפעמים. גם בקשר לשליח הציבור יש שני מנהגים. יש הנוהגים שהוא מנענע באמרו את הפסוק הראשון "הודו לה' כי טוב וכו'" בלבד, ויש הנוהגים שהוא מנענע גם בפסוק השני ("יאמר נא ישראל..."), אך לא בפסוקים השלישי והרביעי. מי שמתפלל ביחידוּת נוהג בעניין הנענועים כאילו היה שליח ציבור.

2. הקטע השני שבו מנענעים את ארבעת המינים הוא כשאומרים "אָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָּא" בפעם הראשונה וכן כשחוזרים ואומרים זאת מיד בפעם השנייה. גם שליח הציבור וגם הציבור מנענעים בשתי הפעמים הללו.

3. הקטע השלישי שבו מנענעים את ארבעת המינים הוא לקראת סוף ה'הלל' כאשר אומרים פעמיים ברציפות את הפסוק "הוֹדוּ לה' כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ". בכל אחת משתי הפעמים הללו מנענעים הן שליח הציבור הן הקהל כולו.

לגבי מספר הנענועים ואופן ביצועם, ראו בפרק הקודם ("מצוות החג") עמ' 134.

מכיוון שבכל דרך שבה מנענעים יוצאים ידי חובת הנענוע, יעשה כל אחד כמנהג אבותיו וכמקובל בקהילתו.

'הושענות' תפילה נוספת, מלוּוה בטקס מיוחד, הנאמרת בכל אחד מימי הסוכות היא 'הושענות'. נוסח התפילה כולל שלל תחינות ובקשות — הנפתחות במילה "הושענא" ומכאן שמן — העוסקות בין השאר בענייני פרנסה וכלכלה. מנהג זה נקבע כזכר למעמד דומה שהתקיים בבית המקדש ושבמהלכו היו מקיפים עם לולבים את המזבח ומתפללים לישועה ולהצלחה בשנה שהחלה.

ברוב הקהילות, ובמיוחד באותן ההולכות בדרך האר"י, נהוג לערוך את ה'הושענות' מיד לאחר קריאת ה'הלל'. אולם יש קהילות שבהן עושים זאת לאחר תפילת מוסף.

בכל אחד מימי הסוכות (חוץ מהיום השביעי — 'הושענא רבא' — שסדר הדברים בו שונה מעט והוא יפורט בהמשך), מוציאים ספר תורה מארון הקודש ומניחים אותו על הבימה, או שאחד המתפללים מחזיק אותו ליד הבימה, ובשעת מעשה הציבור מקיף את הבימה ואת ספר התורה פעם אחת, נגד כיוון השעון. בזמן ההקפה מחזיקים בידיים את ארבעת המינים ואומרים את נוסח הפיוט, המשתנה מיום ליום.

בסיום ההקפה אומרים פרק נוסף של תפילה, המתחיל במילים "אני וָהוּ הושיעה נא". בתפילה זו מזכירים גאולות שונות בהיסטוריה היהודית ומבקשים שכשם שאז נגאל עמנו כך יגאל אותנו הקב"ה גם עתה.

האשכנזים נוהגים כי מי שאין לו ארבעה מינים וכן מי שנמצא בשנת אבל, אינו מקיף את הבימה באמירת ה'הושענות' אלא אומר את התפילה כשהוא עומד על מקומו.

בסיום ההקפה מחזירים את ספר התורה לארון הקודש, אומרים 'קדיש' ו'שיר של יום'.

בשבת אין מקיפים את הבימה ואין אומרים 'הושענות'.

קריאת התורה אחרי ה'הלל' וה'הושענות' מוציאים שני ספרי תורה מארון הקודש, לקריאת התורה. לספר הראשון מעלים חמישה עולים — ואם סוכות חל בשבת, מעלים שבעה עולים — ולספר השני מעלים את ה'מפטיר'.

בספר הראשון קוראים בספר ויקרא (כב, כו-כג, מד) את הפרשה המפרטת את מצוות ודיני שלושת הרְגָלים, ובהם חג הסוכות ומצוותיו, סוכה ונטילת ארבעת המינים. בספר השני קוראים ל'מפטיר' בספר במדבר (כט, יב-טז) את הפסוקים המפרטים את הקרבנות שהקריבו בבית המקדש בחג הסוכות. לאחר מכן קוראים הפטרה בספר זכריה (יד, א-כא) שבה מסופר על המלחמה הגדולה שתהיה באחרית הימים, לפני בוא הגאולה, שבעקבותיה יבואו כל הגויים בחג הסוכות להשתחוות לה' בבית המקדש.

אחרי קריאת התורה מתפללים מוסף של חג (כאשר החג חל בשבת מזכירים בתפילת החג גם את קרבנות השבת).

סדר היום אחרי התפילה הולכים הביתה וסועדים סעודת חג — בסוכה כמובן.

אשכנוסח הקידושנזים אם חל בשבת מתחילים כאן: אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ, עֲשׂוֹת חֲפָצֶךָ בְּיוֹם קָדְשִׁי. וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג, לִקְדוֹשׁ אֲדֹנָי מְכֻבָּד. וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ, מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר. אָז תִּתְעַנַּג עַל אֲדֹנָי, וְהִרְכַּבְתִּיךָ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ. וְהַאֲכַלְתִּיךָ נַחֲלַת יַעֲקֹב אָבִיךָ, כִּי פִּי אֲדֹנָי דִּבֵּר. וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת, לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם בְּרִית עוֹלָם. בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אוֹת הִיא לְעֹלָם, כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה אֲדֹנָי אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ. זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ. שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ. וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַאדֹנָי אֱלֹהֶיךָ, לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ, עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ, וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ. כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה אֲדֹנָי אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ, אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם, וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי. עַל כֵּן בֵּרַךְ אֲדֹנָי אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ. אם חל ביום חול מתחילים כאן: אֵלֶּה מוֹעֲדֵי אֲדֹנָי, מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ, אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם בְּמוֹעֲדָם. וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶת מוֹעֲדֵי אֲדֹנָי אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. סַבְרִי מָרָנָן וְרַבָּנָן וְרַבּוֹתַי. בָּרוּךְ אַתָּה אֲדֹנָי, אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, בּוֹרֵא פְּרִי הַגָּפֶן. בָּרוּךְ אַתָּה אֲדֹנָי, אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לֵישֵׁב בַּסֻּכָּה.ספרדים אם חל בשבת מתחילים כאן: מִזְמוֹר לְדָוִד, אֲדֹנָי רֹעִי לֹא אֶחְסָר. בִּנְאוֹת דֶּשֶׁא יַרְבִּיצֵנִי, עַל מֵי מְנֻחוֹת יְנַהֲלֵנִי. נַפְשִׁי יְשׁוֹבֵב, יַנְחֵנִי בְמַעְגְּלֵי צֶדֶק לְמַעַן שְׁמוֹ. גַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת, לֹא אִירָא רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי, שִׁבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתֶּךָ הֵמָּה יְנַחֲמֻנִי. תַּעֲרֹךְ לְפָנַי שֻׁלְחָן נֶגֶד צֹרְרָי, דִּשַּׁנְתָּ בַשֶּׁמֶן רֹאשִׁי כּוֹסִי רְוָיָה. אַךְ טוֹב וָחֶסֶד יִרְדְּפוּנִי כָּל יְמֵי חַיָּי, וְשַׁבְתִּי בְּבֵית אֲדֹנָי לְאֹרֶךְ יָמִים. אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ, עֲשׂוֹת חֲפָצֶךָ בְּיוֹם קָדְשִׁי, וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג, לִקְדוֹשׁ אֲדֹנָי מְכֻבָּד, וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ, מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר. אָז תִּתְעַנַּג עַל אֲדֹנָי וְהִרְכַּבְתִּיךָ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ, וְהַאֲכַלְתִּיךָ נַחֲלַת יַעֲקֹב אָבִיךָ כִּי פִּי אֲדֹנָי דִּבֵּר. וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת, לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם בְּרִית עוֹלָם. בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אוֹת הִיא לְעֹלָם, כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה אֲדֹנָי אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ. אם חל ביום חול מתחילים כאן: אֵלֶּה מוֹעֲדֵי אֲדֹנָי, מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ, אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם בְּמוֹעֲדָם. וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶת מֹעֲדֵי אֲדֹנָי, אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי אֲדֹנָי אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר, בְּחַג הַמַּצּוֹת וּבְחַג הַשָּׁבֻעוֹת וּבְחַג הַסֻּכּוֹת, וְלֹא יֵרָאֶה אֶת פְּנֵי אֲדֹנָי רֵיקָם. אִישׁ כְּמַתְּנַת יָדוֹ, כְּבִרְכַּת אֲדֹנָי אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן לָךְ. (בשבת: עַל כֵּן בֵּרַךְ אֲדֹנָי אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ) סַבְרִי מָרָנָן. השומעים עונים: לְחַיִּים! בָּרוּךְ אַתָּה אֲדֹנָי, אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, בּוֹרֵא פְּרִי הַגֶּפֶן. בָּרוּךְ אַתָּה אֲדֹנָי, אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לֵישֵׁב בַּסֻּכָּה.

אם חל בשבת מתחילים כאן:

אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ, עֲשׂוֹת חֲפָצֶךָ בְּיוֹם קָדְשִׁי. וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג, לִקְדוֹשׁ אֲדֹנָי מְכֻבָּד. וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ, מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר. אָז תִּתְעַנַּג עַל אֲדֹנָי, וְהִרְכַּבְתִּיךָ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ. וְהַאֲכַלְתִּיךָ נַחֲלַת יַעֲקֹב אָבִיךָ, כִּי פִּי אֲדֹנָי דִּבֵּר. וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת, לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם בְּרִית עוֹלָם. בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אוֹת הִיא לְעֹלָם, כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה אֲדֹנָי אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ. זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ. שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ. וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַאדֹנָי אֱלֹהֶיךָ, לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ, עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ, וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ. כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה אֲדֹנָי אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ, אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם, וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי. עַל כֵּן בֵּרַךְ אֲדֹנָי אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ.

אם חל ביום חול מתחילים כאן:

אֵלֶּה מוֹעֲדֵי אֲדֹנָי, מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ, אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם בְּמוֹעֲדָם. וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶת מוֹעֲדֵי אֲדֹנָי אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

סַבְרִי מָרָנָן וְרַבָּנָן וְרַבּוֹתַי.

בָּרוּךְ אַתָּה אֲדֹנָי, אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, בּוֹרֵא פְּרִי הַגָּפֶן.

בָּרוּךְ אַתָּה אֲדֹנָי, אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לֵישֵׁב בַּסֻּכָּה.

אם חל בשבת מתחילים כאן:

מִזְמוֹר לְדָוִד, אֲדֹנָי רֹעִי לֹא אֶחְסָר. בִּנְאוֹת דֶּשֶׁא יַרְבִּיצֵנִי, עַל מֵי מְנֻחוֹת יְנַהֲלֵנִי. נַפְשִׁי יְשׁוֹבֵב, יַנְחֵנִי בְמַעְגְּלֵי צֶדֶק לְמַעַן שְׁמוֹ. גַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת, לֹא אִירָא רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי, שִׁבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתֶּךָ הֵמָּה יְנַחֲמֻנִי. תַּעֲרֹךְ לְפָנַי שֻׁלְחָן נֶגֶד צֹרְרָי, דִּשַּׁנְתָּ בַשֶּׁמֶן רֹאשִׁי כּוֹסִי רְוָיָה. אַךְ טוֹב וָחֶסֶד יִרְדְּפוּנִי כָּל יְמֵי חַיָּי, וְשַׁבְתִּי בְּבֵית אֲדֹנָי לְאֹרֶךְ יָמִים.

אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ, עֲשׂוֹת חֲפָצֶךָ בְּיוֹם קָדְשִׁי, וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג, לִקְדוֹשׁ אֲדֹנָי מְכֻבָּד, וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ, מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר. אָז תִּתְעַנַּג עַל אֲדֹנָי וְהִרְכַּבְתִּיךָ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ, וְהַאֲכַלְתִּיךָ נַחֲלַת יַעֲקֹב אָבִיךָ כִּי פִּי אֲדֹנָי דִּבֵּר.

וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת, לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם בְּרִית עוֹלָם. בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אוֹת הִיא לְעֹלָם, כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה אֲדֹנָי אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ.

אם חל ביום חול מתחילים כאן:

אֵלֶּה מוֹעֲדֵי אֲדֹנָי, מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ, אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם בְּמוֹעֲדָם. וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶת מֹעֲדֵי אֲדֹנָי, אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי אֲדֹנָי אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר, בְּחַג הַמַּצּוֹת וּבְחַג הַשָּׁבֻעוֹת וּבְחַג הַסֻּכּוֹת, וְלֹא יֵרָאֶה אֶת פְּנֵי אֲדֹנָי רֵיקָם. אִישׁ כְּמַתְּנַת יָדוֹ, כְּבִרְכַּת אֲדֹנָי אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן לָךְ.

(בשבת: עַל כֵּן בֵּרַךְ אֲדֹנָי אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ)

סַבְרִי מָרָנָן.

השומעים עונים: לְחַיִּים!

בָּרוּךְ אַתָּה אֲדֹנָי, אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, בּוֹרֵא פְּרִי הַגֶּפֶן.

בָּרוּךְ אַתָּה אֲדֹנָי, אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לֵישֵׁב בַּסֻּכָּה.

לאחר מכן נוטלים ידיים ומתחילים את הסעודה באכילת לחם.

מי ששמע את הקידוש מאדם אחר (וממילא לא בירך "לישב בסוכה" בקידוש) יברך את ברכת "לישב בסוכה" אחרי "המוציא לחם מן הארץ". גם המקדש עצמו, אם הייתה אצלו הפסקה משמעותית בין ה'קידוש' לנטילת הידיים, צריך לחזור ולברך שנית "לישב בסוכה" כשהוא בוצע את הלחם.

גם בסעודה הזאת יש הנוהגים לטבול את פרוסת הלחם בדבש.

אחר הצהריים מתפללים תפילת מנחה של חג (וכשהחג חל בשבת מזכירים בתפילה גם את השבת).

הבדלה במוצאי החג הראשון של סוכות מבדילים על כוס יין בסוכה. נוסח ה'הבדלה' זהה ל'הבדלה' במוצאי שבת, אך בלי הברכות על הנר והבשמים, ובקהילות רבות אין מקדימים את הפסוקים שלפני ה'הבדלה'.

מברכים "בורא פרי הגפן" על היין, לאחר מכן אומרים את ברכת "המבדיל" ובסיומה מברכים "לישב בסוכה".

כאשר החג חל בשבת מבדילים במוצאי השבת/החג כבכל מוצאי שבת, ורק מוסיפים את ברכת "לישב בסוכה".