תקיעת שופר היא המצווה המרכזית בראש השנה, ועל שמהּ נקרא החג בתורה "יום תרועה". רבנו סעדיה גאון מצא וריכז עשרה טעמים למצווה זו. הנה אחדים מהם: ביום הזה אנו מקבלים עלינו מחדש את מלכות ה', וזה מנהג המלכים, שבבואם למקום כלשהו, תוקעים לכבודם בחצוצרות. השופר גם מעורר את הלבבות לתשובה, וכדברי הנביא: "אִם ייתקע שופר בעיר, ועָם לא יחרדו?!" (עמוס ג, ו)(שמות יט, טז)(עמוס ג, ו)(שמות יט, טז)

מצוות שופר היא מצווה התלויה בזמן, ונשים פטורות מקיומה; אך נשים רבות קיבלו עליהן לקיימהּ, ולכן גם הן חייבות בשמיעת השופר ואף מברכות עליה כאשר התקיעה בשופר נעשית בעבורן בלבד. לשמיעת התקיעות רצוי להביא לבית הכנסת גם את הילדים, כדי לחנכם למצוות. את המצווה אפשר לקיים במשך כל היום. לכן מי שהחמיץ את התקיעות בבית הכנסת יתקע בשופר בעצמו, או ימצא מי שיתקע בעבורו — עד שקיעת השמש.

השופר אחרי הקריאה בתורה ואמירת ההפטרה נערך הציבור בבית הכנסת למעמד התקיעות בשופר — רגע השיא של ראש השנה. התקיעות מתקיימות בשני ימי החג, אך כאשר היום הראשון של ראש השנה חל בשבת, אין תוקעים בו בשופר, אלא עוברים מיד לתפילת מוסף, והתקיעות מתקיימות ביומו השני של החג בלבד.

השופר יכול להיות עשוי מקרן חלולה של כל בעל חיים (חוץ מקרני פרה ושור ומקרני האַיָּלִים, שאינן חלולות), אך יש העדפה הלכתית לשופר העשוי מקרן מעוקלת של אַיִל (כבש בוגר). בחלק מקהילות תימן נהגו להשתמש בשופר ארוך ומפותל, העשוי מקרן של קודו (אנטילופה אפריקנית).

התקיעות מצוות תקיעת שופר היא לתקוע או לשמוע סדרה של שלושים צלילים, הנקראים 'תקיעה', 'שברים' ו'תרועה'. 'תקיעה' — זו נשיפה אחת ממושכת; 'שברים' — שלוש נשיפות איטיוֹת, באורך בינוני; 'תרועה' — רצף של נשיפות קצרות ומהירות.

מן התורה אנו חייבים לשמוע בראש השנה רק תשעה 'קולות' של השופר: שלוש 'תרועות' שלפני ואחרי כל אחת ואחת מהן מושמעת 'תקיעה'. אם כן, איך הגענו לשלושים?

המתכונת הזאת התפתחה מדיון בין חכמי ישראל בשאלה מהי ה'תרועה' שעליה התורה מדברת, האם היא צליל הנשמע כיבבה או כיללה (מה שמכונה בימינו 'שברים' או 'תרועה'). מכיוון שהוויכוח לא הוכרע חד־משמעית תיקן רבי אבהו בקיסרין את סדרת התקיעות הנהוגה בימינו, המשלבת את כל האפשרויות:

תחילה אנו תוקעים סדרה המייצגת את האפשרות שהתורה, באמרה 'תרועה', מתכוונת לשני ה'קולות' — 'שברים' ו'תרועה' — גם יחד. לכן אנו תוקעים שלוש פעמים את הסדרה תשר"ת — תקיעה, שברים, תרועה, תקיעה. כלומר, אנו פותחים וסוגרים בתקיעה, ובאמצע תוקעים הן 'שברים' הן 'תרועה'.

לאחר מכן אנו תוקעים על־פי שתי האפשרויות האחרות, שאולי 'תרועה' היא 'שברים' או שהיא 'תרועה'. לכן אנו תוקעים סדרה של שלוש פעמים תש"ת — תקיעה, שברים, תקיעה, ואחריה עוד סדרה של שלוש פעמים תר"ת — תקיעה, תרועה, תקיעה.

סדרת התקיעות הזאת, המייצגת את כל האפשרויות, יש בה שלושים 'קולות', וזו חובת התקיעה הבסיסית בראש השנה.

בהמשך הונהג לחזור על תקיעת שלושים ה'קולות' הללו במהלך תפילת 'עמידה' של מוסף, כאשר הציבור מתפלל את התפילה בלחש; ולאחר מכן בשלישית, כאשר שליח הציבור (ה'חזן') שב ומתפלל את תפילת ה'עמידה' בקול רם. על אלה מוסיפים עוד סדרה של עשרה 'קולות', באמצע ה'קדיש' שבסיום תפילת מוסף. כך מגיע מספרם של 'קולות' השופר המושמעים בראש השנה למאה.

סדר התקיעות התוקע בשופר — המכוּנה 'בעל תוקע' — צריך להיות אדם ירא שמים, כלומר ירא חטא ומדקדק במצוות. יש להעדיף אדם נשוי, מעל גיל שלושים, אב לילדים, בעל זָקָן ושאינו מסוכסך עם איש מציבור המתפללים. לצדו של התוקע עומד אדם שתפקידו להקריא או להצביע בתוך מחזור התפילה ולהראות לתוקע את התקיעה הבאה שעליו לתקוע, כדי למנוע בלבול ברצף התקיעות.

קודם התקיעות נהוג לומר שבע פעמים את פרק מ"ז בתהילים, ולאחר מכן אומרים סדרת פסוקים שאותיותיהם הפותחות יוצרות את המילים 'קְרַע שׂטן'. יש כאן פנייה לקדוש ברוך הוא כי יקרע את קטרוגי השטן על עם ישראל.

לפני התקיעות ממש, מברך ה'בעל תוקע' בקול רם שתי ברכות:

"בָּרוּךְ אַתָּה אֲדֹנָי, אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו, וְצִוָּנוּ לִשְׁמֹעַ קוֹל שׁוֹפָר"

"בָּרוּךְ אַתָּה אֲדֹנָי, אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, שֶׁהֶחֱיָנוּ וְקִיְּמָנוּ וְהִגִּיעָנוּ לַזְּמַן הַזֶּה"

ציבור המתפללים עונה "אמן" אחרי כל אחת ואחת מהברכות, ומתכוון בלבו לצאת ידי חובה הן בברכות הן בתקיעות עצמן. גם התוקע צריך להתכוון להוציא ידי חובה את הציבור כולו, בברכות ובתקיעות.

אחרי הברכות תוקעים את שלושים התקיעות הראשונות. הן נקראות 'תקיעות מְיוּשָׁב', מכיוון שבאופן עקרוני רשאי הציבור להאזין להן בעודו יושב. אולם ברוב הקהילות נהוג לעמוד במהלך כל התקיעות. בסיומן אומרים עוד כמה פסוקים ופונים להתפלל תפילת מוסף.