ההכנות לקראת שני ימי הדין מגיעות בערב ראש השנה לשיאן. בלילה שלפני ערב ראש השנה נוהגים בני עדות אשכנז להרבות באמירת 'סליחות', והלילה מכוּנה 'ליל זְכוֹר ברית', על־פי המילים הפותחות את אחד מפיוטי ה'סליחות' הנאמרות בו, "זְכוֹר ברית אברהם ועקדת יצחק".

תפילה והתרת נדרים כבכל ערב יום טוב, אין אומרים בתפילות היום הזה 'תחנון'.

בשונה משאר ימי חודש אלול, שבהם תוקעים בשופר בכל בוקר אחרי התפילה, בערב ראש השנה אין תוקעים בשופר, וזאת כדי להפריד בין תקיעות הרְשות בחודש אלול לתקיעות החובה בראש השנה.

אחרי תפילת שחרית נוהגים לערוך 'התרת נדרים'. התרה זו נועדה לפטור את האדם מנדרים שנדר במרוצת השנה החולפת ונשכחו ממנו, וגם ממנהגים טובים שהחל לנהוג בהם בקביעות, ובכך קיבלו תוקף של נדר, בלי שהאדם התכוון לכך. מתירים את הנדרים בערב ראש השנה כדי להיכנס לשנה החדשה בלי משא הנדרים הללו וללא החשש מאי קיומם.

בקרב עדות הספרדים נהוג לערוך התרת נדרים בהזדמנויות נוספות — בי"ט במנחם־אב (ארבעים יום לפני ראש השנה) ובראש חודש אלול (ארבעים יום לפני יום הכיפורים). ויש שנהגו לערוך התרת נדרים גם בערב יום הכיפורים.

התרת הנדרים נעשית בנוכחות שלושה אנשים (ויש נוהגים לעשות זאת בנוכחות עשרה), המשמשים לצורך העניין כ'בית דין'. נוסח התרת הנדרים מופיע במחזורים ובספרי ה'סליחות' ועיקרו הבעת חרטה של מבקש ההתרה על הנדרים או המנהגים הטובים שקיבל עליו בלי להצהיר במפורש שהם נעשים 'בלי נדר'. חברי 'בית הדין' מאזינים לבקשה ובסיומה הם נענים לה ומתירים את נדרֵי העבר. בשלב השני פונה המבקש אל הנוכחים ומוסר לפניהם הצהרה ('מודעה') המבטלת מראש את תקפותם של כל הנדרים או ההנהגות הטובות שיקבל עליו במשך השנה הבאה, ו'בית הדין' מאשר את הבקשה ומעניק לה תוקף הלכתי.

נשים יוצאות ידי חובת התרת נדרים באמירת תפילת 'כל נדרי' בערב יום הכיפורים. אישה נשואה יכולה גם לבקש מבעלה כי יתיר את נדריה עם נדריו.

נוסח ההתרה נוסח התרת הנדרים (זהו עיקרו של הנוסח המקובל, בקהילות שונות ישנם שינויים קלים):

שִׁמְעוּ נָא רַבּוֹתַי דַּיָּנִים מֻמְחִים!

כָּל נֶדֶר אוֹ שְׁבוּעָה אוֹ אִסָּר אוֹ קוֹנָם אוֹ חֵרֶם, שֶׁנָּדַרְתִּי אוֹ נִשְׁבַּעְתִּי בְּהָקִיץ אוֹ בַּחֲלוֹם, אוֹ נִשְׁבַּעְתִּי בַּשֵּׁמוֹת הַקְּדוֹשִׁים שֶׁאֵינָם נִמְחָקִים וּבְשֵׁם הוי'ה בָּרוּךְ הוּא, וְכָל מִינֵי נְזִירוּת שֶׁקִּבַּלְתִּי עָלַי וַאֲפִלּוּ נְזִירוּת שִׁמְשׁוֹן, וְכָל שׁוּם אִסּוּר, וַאֲפִלּוּ אִסּוּר הֲנָאָה שֶׁאָסַרְתִּי עָלַי אוֹ עַל אֲחֵרִים, בְּכָל לָשׁוֹן שֶׁל אִסּוּר בֵּין בִּלְשׁוֹן אִסּוּר אוֹ חֵרֶם אוֹ קוֹנָם וְכָל שׁוּם קַבָּלָה אֲפִלּוּ שֶׁל מִצְוָה שֶׁקִּבַּלְתִּי עָלַי, בֵּין בִּלְשׁוֹן נֶדֶר בֵּין בִּלְשׁוֹן נְדָבָה בֵּין בִּלְשׁוֹן שְׁבוּעָה בֵּין בִּלְשׁוֹן נְזִירוּת בֵּין בְּכָל לָשׁוֹן, וְגַם הַנַּעֲשֶׂה בִּתְקִיעַת כַּף. בֵּין כָּל נֶדֶר וּבֵין כָּל נְדָבָה, וּבֵין שׁוּם מִנְהָג שֶׁל מִצְוָה שֶׁנָּהַגְתִּי אֶת עַצְמִי וְכָל מוֹצָא שְׂפָתַי שֶׁיָּצָא מִפִּי, אוֹ שֶׁנָּדַרְתִּי וְגָמַרְתִּי בְּלִבִּי לַעֲשׂוֹת שׁוּם מִצְוָה מֵהַמִּצְוֹת, אוֹ אֵיזוֹ הַנְהָגָה טוֹבָה אוֹ אֵיזֶה דָּבָר טוֹב שֶׁנָּהַגְתִּי שָׁלֹשׁ פְּעָמִים וְלֹא הִתְנֵיתִי שֶׁיְּהֵא בְּלִי נֶדֶר, הֵן דָּבָר שֶׁעָשִׂיתִי עַל עַצְמִי הֵן עַל אֲחֵרִים, הֵן אוֹתָן הַיְדוּעִים לִי הֵן אוֹתָן שֶׁכְּבָר שָׁכַחְתִּי, בְּכֻלְּהוֹן אִתְחֲרַטְנָא בְּהוֹן מֵעִקָּרָא (בכולם אני מתחרט בהם מעיקרם), וְשׁוֹאֵל וּמְבַקֵּשׁ אֲנִי מִמַּעֲלַתְכֶם הַתָּרָה עֲלֵיהֶם, כִּי יָרֵאתִי פֶּן אֶכָּשֵׁל וְנִלְכַּדְתִּי חַס וְשָׁלוֹם בַּעֲוֹן נְדָרִים, וּשְׁבוּעוֹת וּנְזִירוּת, וַחֲרָמוֹת וְאִסּוּרִין, וְקוֹנָמוֹת וְהַסְכָּמוֹת.

וְאֵין אֲנִי תּוֹהֶא חַס וְשָׁלוֹם עַל קִיּוּם הַמַּעֲשִׂים הַטּוֹבִים הָהֵם שֶׁעָשִׂיתִי, רַק אֲנִי מִתְחָרֵט עַל קַבָּלַת הָעִנְיָנִים בִּלְשׁוֹן נֶדֶר אוֹ שְׁבוּעָה, אוֹ נְזִירוּת אוֹ אִסּוּר, אוֹ חֵרֶם, אוֹ קוֹנָם, אוֹ הַסְכָּמָה, אוֹ קַבָּלָה בַּלֵּב. וּמִתְחָרֵט אֲנִי עַל זֶה שֶׁלֹּא אָמַרְתִּי הִנְנִי עוֹשֶׂה דָּבָר זֶה בְּלִי נֶדֶר וּשְׁבוּעָה, וּנְזִירוּת וְחֵרֶם וְאִסּוּר, וְקוֹנָם וְקַבָּלָה בַּלֵּב. לָכֵן אֲנִי שׁוֹאֵל הַתָּרָה בְּכֻלְּהוֹן, וַאֲנִי מִתְחָרֵט עַל כָּל הַנִּזְכָּר, בֵּין אִם הָיוּ הַמַּעֲשִׂים מִדְּבָרִים הַנּוֹגְעִים בְּמָמוֹן, בֵּין מֵהַדְּבָרִים הַנּוֹגְעִים בְּגוּף, בֵּין מֵהַדְּבָרִים הַנּוֹגְעִים אֶל הַנְּשָׁמָה, בְּכֻלְּהוֹן אֲנִי מִתְחָרֵט, עַל לְשׁוֹן נֶדֶר וּשְׁבוּעָה וּנְזִירוּת וְאִסּוּר וְחֵרֶם וְקוֹנָם וְקַבָּלָה בַּלֵּב.

וְהִנֵּה מִצַּד הַדִּין, הַמִּתְחָרֵט וְהַמְּבַקֵּשׁ הַתָּרָה, צָרִיךְ לִפְרֹט הַנֶּדֶר, אַךְ דְּעוּ נָא רַבּוֹתַי, כִּי אִי אֶפְשָׁר לְפָרְטָם, כִּי רַבִּים הֵם. וְאֵין אֲנִי מְבַקֵּשׁ הַתָּרָה עַל אוֹתָם הַנְּדָרִים שֶׁאֵין לְהַתִּיר אוֹתָם, עַל כֵּן יִהְיוּ נָא בְּעֵינֵיכֶם כְּאִלּוּ הָיִיתִי פּוֹרְטָם:

והמתירים משיבים לו שלוש פעמים בנוסח זה:

הַכֹּל יִהְיוּ מֻתָּרִים לָךְ, הַכֹּל מְחוּלִים לָךְ, הַכֹּל שְׁרוּיִם לָךְ, אֵין כָּאן לֹא נֶדֶר, וְלֹא שְׁבוּעָה, וְלֹא נְזִירוּת, וְלֹא חֵרֶם, וְלֹא אִסּוּר וְלֹא קוֹנָם וְלֹא נִדּוּי, וְלֹא שַׁמְתָּא, וְלֹא אָרוּר. אֲבָל יֵשׁ כָּאן מְחִילָה סְלִיחָה וְכַפָּרָה. וּכְשֵׁם שֶׁמַּתִּירִים הַבֵּית דִּין שֶׁל מַטָּה כָּךְ יִהְיוּ מֻתָּרִים מִבֵּית דִּין שֶׁל מַעְלָה:

לאחר מכן מוסיף מבקש ההתרה ומוסר גילוי דעת ('מודעה') בקשר לעתיד:

הֲרֵי אֲנִי מוֹסֵר מוֹדָעָה לִפְנֵיכֶם וַאֲנִי מְבַטֵּל מִכָּאן וּלְהַבָּא כָּל הַנְּדָרִים וְכָל שְׁבוּעוֹת וּנְזִירוּת וְאִסּוּרִין וְקוֹנָמוֹת וַחֲרָמוֹת וְהַסְכָּמוֹת וְקַבָּלָה בַּלֵּב שֶׁאֲקַבֵּל עָלַי בְּעַצְמִי. הֵן בְּהָקִיץ הֵן בַּחֲלוֹם חוּץ מִנִּדְרֵי תַּעֲנִית בִּשְׁעַת מִנְחָה. וּבְאִם שֶׁאֶשְׁכַּח לִתְנַאי מוֹדָעָה הַזֹּאת וְאֶדֹּר מֵהַיּוֹם עוֹד, מֵעַתָּה אֲנִי מִתְחָרֵט עֲלֵיהֶם וּמַתְנֶה עֲלֵיהֶם שֶׁיִּהְיוּ כֻּלָּן בְּטֵלִין וּמְבֻטָּלִין לָא שְׁרִירִין וְלָא קַיָּמִין וְלָא יְהוֹן חָלִין כְּלָל וּכְלָל בְּכֻלָּן אִתְחֲרַטְנָא בְּהוֹן (ולא יהיו חלים כלל וכלל, בכולם אני מתחרט בהם) מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם:

בתשובה יאמרו לו המתירים, שלוש פעמים:

כֻּלָּם מֻתָּרִים לָךְ, כֻּלָּם שְׁרוּיִם לָךְ, כֻּלָּם מְחוּלִים לָךְ, כְּשֵׁם שֶׁאֲנַחְנוּ מַתִּירִים לָךְ בְּבֵית דִּין שֶׁל מַטָּה, כָּךְ יִהְיוּ מֻתָּרִים מִבֵּית דִּין שֶׁל מַעְלָה, וְכָל הַקְּלָלוֹת יִתְהַפְּכוּ עָלֵינוּ לְטוֹבָה וְלִבְרָכָה כְּדִכְתִיב וַיַּהֲפֹךְ ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ אֶת הַקְּלָלָה לִבְרָכָה כִּי אֲהֵבְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ:

פְּרוּזְבּוּל ההלכה הבאה נוגעת לערב שנת שמיטה ולמוצאי שנת שמיטה:

על פי דין תורה, שנת השמיטה מְשַׁמֶּטֶת (מוחקת ומבטלת) חובות כספיים של אדם לרעהו. כדי שלא יימנעו בני־אדם מלהלוות כסף לחבריהם הזקוקים לכך, מחשש שיאבדו את כספם בשמיטה, תיקנו החכמים את תקנת ה'פְּרוּזְבּוּל'. במסגרת תקנה זו רשאי כל אדם למסור את האחריות על גביית חובותיו ל'בית דין', ובכך להבטיח שחובותיו לא יימחקו בשנת השמיטה.

לכתחילה רצוי שהמלווה יחתום על שטר פרוזבול ויחתים עליו שלושה 'דיינים', כלומר שלושה אנשים נוספים. במקומות שונים מפיצה הרבנות שטרות ובהם נוסח הפרוזבול. כיום ניתן למצוא זאת גם ברשת האינטרנט ולהדפיס. בדיעבד אפשר גם להסתפק באמירה על פה של הנוסח הבא, בנוכחות שלושה אנשים ('דיינים'):

"הֲרֵינִי מוֹסֵר לָכֶם כָּל חוֹבוֹת שֶׁיֵּשׁ לִי, שֶׁאֶגְבֶּה אוֹתָם כָּל זְמַן שֶׁאֶרְצֶה".

באשר לזמן שבו יש לעשות 'פרוזבול' יש כמה דעות. כדי לצאת ידי חובת כל הדעות, מומלץ לעשות זאת פעמיים — בערב ראש השנה של תחילת השמיטה ובערב ראש השנה שאחרי השמיטה. ומקובל לעשות זאת מיד לאחר טקס התרת הנדרים, שכן במעמד זה נוכחים כבר שלושה או עשרה 'דיינים'.

מנהגים ותזכורות יש הנוהגים ללכת בערב ראש השנה לבתי הקברות, כדי להזכיר לפני הקב"ה את זכות הצדיקים הטמונים שם, ועל־ידי זה לעורר רחמי שמים לקראת הדין.

גברים רבים נוהגים לטבול בערב ראש השנה במקווה טהרה, כדי להיכנס לשנה החדשה בטהרה.

נהגו להסתפר וללבוש בגדים חגיגיים במיוחד לכבוד ראש השנה. ואף שהם ימי דין רציניים, לבנו סמוך ובטוח שהקדוש ברוך הוא ירחם עלינו ויזַכה אותנו בדין. לכן נוהגים לבשל לקראת ראש השנה מאכלים משובחים ולהרבות במנות אף יותר מבשאר החגים.

יש לקנות ולהכין מבעוד מועד את ה'סימנים' הנאכלים בליל החג. יש להימנע מהכנת מאכלים שנהוג לא לאכלם בראש השנה. על כך ראו להלן, בעמ' 92.

יש להשאיר מבעוד מועד נר נשמה דולק, כדי שיהיה אפשר להעביר ממנו במהלך החג אש לצורכי בישול ושאר שימושים. הטוב ביותר הוא להשתמש בנר הדולק 48 שעות ברציפות. מי שאין לו נר כזה, ידליק נר נשמה רגיל, ל־24 שעות, וקצת לפני שהנר יכבה יעביר ממנו אש לנר נוסף, ל־24 השעות של היום השני.

כאשר ראש השנה חל ביום חמישי, כלומר מתחיל ביום רביעי בלילה, יש לעשות לפני כניסת החג 'עירוב תבשילין'. ה'עירוב' מתיר לנו לבשל בחג (באמצעות העברת אש מאש קיימת) לכבוד השבת שבפתח. כמו כן העירוב מתיר לנו להדליק ביום השני של ראש השנה לקראת ערב נרות שבת. יש לוודא כי נר הנשמה שמדליקים בערב החג גדול מספיק וידלק עד שעת הדלקת הנרות בערב שבת.

כפי שכבר צוין, ראש השנה הוא 'יום טוב' (חג), ולכן חלים עליו כל דיני האיסור וההיתר המשותפים לכל החגים. ליתר פירוט בנושא זה, כמו גם כיצד לבצע בפועל 'עירוב תבשילין', ראו בפרקים העוסקים בהלכות יום טוב (עמ' 321 ו-329).

הדלקת הנרות כאשר ראש השנה חל באמצע השבוע יש נוהגים להדליק את הנרות סמוך ממש לסעודה, תוך העברת אש מאש קיימת, בלי לייצר אש חדשה. ויש הנוהגים להדליק את הנרות לפני כניסת החג כמו בכל ערב שבת.

כאשר היום הראשון של ראש השנה חל בשבת, מוכרחים להדליק את נרות השבת והחג לפני כניסת השבת והחג.

בעת הדלקת הנרות מברכים שתי ברכות:

"בָּרוּךְ אַתָּה אֲדֹנָי, אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו, וְצִוָּנוּ לְהַדְלִיק נֵר שֶׁל יוֹם טוֹב (ואם חל בשבת: שֶׁל שַׁבָּת וְשֶׁל יוֹם טוֹב)". "בָּרוּךְ אַתָּה אֲדֹנָי, אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, שֶׁהֶחֱיָנוּ וְקִיְּמָנוּ וְהִגִּיעָנוּ לַזְּמַן הַזֶּה".

ליתר פירוט והרחבה בכל הנוגע לסדר ודיני הדלקת הנרות, ראו בעמ' 254.