חזור
צדקה
צדקההתורה מצווה עלינו לתמוך כלכלית בבני אדם שאינם מסוגלים להתקיים בכוחות עצמם. המקורות לכך רבים. הנה כמה מהם: "פתוח תפתח את ידך לו" (דברים טו, ח)(ויקרא כה, לה)(שם שם, לו)(ישעיה נח, ז)
בפרק זה יידונו נושאים שונים הקשורים למצוות הצדקה — כיצד ולמי נותנים, כמה ראוי לתת ועל צדקה במועדים שונים.
מהי צדקה על כל אדם ואדם לתת צדקה. הלכה זו מחייבת עשירים ועניים, גברים ונשים, זקנים וצעירים. אפילו ילדים רכים יש לחנך לנתינת צדקה.
בכל נתינה, אפילו של סכום קטן ביותר, מקיימים מצוות צדקה.
יש הסבורים שאפשר לקיים את מצוות הצדקה רק כאשר נותנים כסף לעניים. האמת היא שעזרה לאדם למצוא עבודה ולהתפרנס או אפילו סיוע לאיש עסקים שנקלע למשבר, להתייצב ולעמוד על רגליו, היא הדרגה הגבוהה ביותר של מצוות צדקה. הצדקה החשובה והמעולה ביותר היא דווקא זו המונעת את הידרדרותו של אדם לעוני.
נתינת הלוואה לאדם נזקק אף היא בכלל מצוות צדקה. מבחינה מסוימת יש אפילו יתרון להלוואה על נתינת תרומה, שכן בתרומה המקבל מתבייש ובהלוואה לא.
כמה ומתי לתת הדרך הראויה והמומלצת לקיום מצוות צדקה היא לתת בכל יום מטבע לצדקה. אפשר לתת זאת לאדם נזקק ואפשר גם לשלשל את המטבע לקופת צדקה. כאשר הקופה מתמלאת, מעבירים את תכולתה לגוף צדקה, על־פי בחירת הנותן. אם הקופה עצמה היא רכושו של מוסד מסוים, יש למסור את תכולתה לאותו מוסד.
רבים מחזיקים קופת צדקה גם במכונית, ומעת לעת משלשלים לתוכה מטבע. זכות המצווה תורמת לשמירה על שלום נוסעי המכונית.
רצוי לתת צדקה לפני תפילות שחרית ומנחה, שכן אז התפילות מתקבלות ורצויות יותר לפני הקב"ה. בתפילת שחרית יש המקפידים לתת את המטבע לצדקה בשעת אמירת המילים "ואתה מושל בכל" שבפרק "ויברך דוד".
מעשֵׂר מההכנסות נוסף על הנתינה היומית התורה מדריכה אותנו להפריש לצדקה עשירית מרווחינו. לנתינה זאת קוראים "מעשֵׂר". התורה מבטיחה לנו, כי נתינת מעשֵׂר לא תסב לנו הפסד ממוני, ולהפך, היא תביא לנו ברכה ותגדיל את הכנסתנו. רמז לכך מצאו חכמינו בפסוק: "עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר"
דרך חישוב המעשֵׂר תיעשה כך: עובדים שכירים יתנו לצדקה עשירית משכר הנטו שלהם. עובדים עצמאיים יפרישו לצדקה עשירית מהרווח הנקי, לאחר קיזוז הוצאות העסק. מומלץ לנהל רישום מסודר של הרווחים ושל התרומות.
נתינת מעשֵׂר חלה על אנשים בעלי הכנסה קבועה, שדי בה לכיסוי ההוצאות הבסיסיות של משפחתם. אדם שיש לו חובות יסלק תחילה את חובותיו ובינתיים יסתפק בנתינה יומית סמלית לצדקה.
עם זה, בעלי יכולת כלכלית גבוהה יכולים להפריש יותר מעשירית.
מעשֵׂר יש להפריש לא רק ממשכורת על עבודה ומרווחים עסקיים, אלא גם מכסף שנתקבל במתנה, בירושה, במענק שנתי או בזכייה חד פעמית.
חובת נתינת המעשֵׂר חלה אך ורק על כסף ממשי ולא על שְׁווֵי כסף. כמו־כן מדובר על רווח ריאלי ממשי, שאפשר להשתמש בו בהווה, לכל מטרה שמעוניינים בה.
כשמתחילים להפריש לצדקה סכום יומי קבוע או סכום חודשי קבוע, כדאי לומר בשעת מעשה שאנו עושים זאת 'בלי נדר', וזאת כדי שלא לחייב את עצמנו להתמיד בנתינה זו. כמו־כן כדאי לומר בהתחלה שהנתינה תשמש לכל מטרה טובה שתיראה לנו בעתיד ולא לעניים בלבד.
למי נותנים לתרומה באמצעות גופי צדקה אמינים יש מעלה מיוחדת. בדרך זו נחסכת מהמקבל הבושה, שהלוא הוא אינו יודע ממי קיבל, וגם התורם לא יודע למי נתן.
אם נודע לנו על אדם שנקלע למצוקה כלכלית והוא זקוק לעזרה, אף אם בחיי היום־יום אין הוא מוגדר עני — מותר לסייע לו בכספי מעשֵׂר. יש לעשות זאת בדרך מכובדת, שלא תבייש אותו. למשל, להציע לו הלוואה ובלבנו להחליט שלא לדרוש את פירעונה אלא אם־כן ייחלץ הלה ממצוקתו.
עניי עירך קודמים חכמינו קבעו ש"עניי עירך קודמים". ללמדנו שסדר העדיפויות בנתינת צדקה נקבע על־פי קרבת מעגל הנעזרים אלינו: קרובי משפחה (תמיכת הורים בילדיהם, רווקים או נשואים, נכללת אף היא במצוות צדקה), שכנים, בני קהילה, בני עיר ורק לאחר מכן יש להפנות את העזרה למעגלים רחבים יותר.
אדם שאינו מוּכר, המקבץ נדבות ואין באפשרותנו לתהות על מידת אמינותו ועל צרכיו האמתיים, יש לתת לו סכום סמלי. אך אם הוא מבקש אוכל, עלינו למהר ולהאכילו עד שישבע, שכן בקשה כזאת מעידה על מצוקה אמתית.
אדם המוּכר לנו כנוכל או כמי שעושה בכסף שהוא מקבץ שימוש לצרכים לא־ראויים - אין לתת לו כלל.
צדקה במעגל השנה בפורים יש מצווה מיוחדת הנקראת 'מתנות לאביונים'. הסכום המינימלי שצריך לתת הוא כזה שהאביון יכול לקנות בו מאכל לסעודת פורים. סכום זה יש לתת בשתי נתינות לשני אביונים. אפשר לקיים מצוות 'מתנות לאביונים' בתרומה טלפונית לגוף או לעמותה המתחייבים להעביר את הכסף לשני עניים, ביום הפורים עצמו.
לפני חג הפסח מקובל בכל קהילה יהודית לערוך מגבית הנקראת 'קמחא דפסחא' [=קמח למצות הפסח]. הציבור משתדל להעלות את גובה התרומות הרגילות, כדי לסייע לנזקקים לעמוד בהוצאות הפסח המרובות. בדומה לכך ראוי לנהוג בהתקרב כל חג.
ביום הכיפורים, בשמחת תורה, בחג אחרון של פסח ובחג שבועות — נוהגים לומר בבית הכנסת 'הזכרת נשמות' על אב או על אם שנפטרו. בשעת הזכרת הנשמות מקבלים עליהם הבן או הבת לתת, 'בלי נדר', צדקה לעילוי נשמת ההורה. את הצדקה יש לתת ביום שאחרי החג.
תאריכים נוספים בשנה שבהם יש להרבות בצדקה: חודש אלול, שהוא זמן של רחמים וסליחות, ימי צום ותענית (י"ז בתמוז, תשעה באב וכיוצא בזה).
מנהג הנשים לתת צדקה בכל ערב שבת וחג, לפני הדלקת נרות. נשים רבות נוהגות לתת צדקה גם לפני קיום שאר המצוות המיוחדות להן — הפרשת חלה וטבילה במקווה.
צדקה במעגל החיים ביום הולדתו של אדם כדאי שיוסיף בנתינת צדקה.
יש הנוהגים בכל סעודה גדולה, דוגמת חתונה, בר מצווה או ברית מילה, להזמין לסעודה כמה עניים או לתרום לעניים סכום נכבד.
בשנת אבל על אב או על אֵם שנפטרו משתדלים לתת צדקה מעבר לרגיל, והדבר מועיל לעילוי נשמת הנפטר. גם בשנים שלאחר מכן כדאי לתת ביום השנה ('יארצייט') תוספת מיוחדת לצדקה, לעילוי נשמת המנוח.