ימי השבעה נועדו להתייחדות עם זכר הנפטר, אך לא פחות מכך לסייע לאבלים לעכל את אסונם ולשאוב כוחות מהסובבים אותם. לכן יש מצווה לבוא בימי השבעה אל בית האבלים, לעודד את רוחם ולנחמם.

להיות קשובים עיקר מצוות ניחום אבלים היא עצם ההליכה אל בית האבל והישיבה עמו, שכן בכך משדרים לו אכפתיות והשתתפות בצער. לפעמים האבל עטוף ביגונו ואין לו רצון להרבות בדברים. לכן ההלכה קובעת שכאשר נכנסים לבית האבל יושבים בשקט וממתינים עד שהאבל יפתח בשיחה. חשוב גם לדעת שאין אומרים לאבל "שלום" ואף אין שואלים בשלומו (ראו דיני אבלות, עמ' 73).

את קצב השיחה ותכניה מכתיב האבל, ועל המנחמים להיות קשובים לכך.

אם המנחמים מכירים עובדות וסיפורים על מעשיו הטובים של הנפטר, יספרו זאת לאבל.

כאשר הישיבה מתמשכת ומרגישים שהיא מתחילה להכביד על האבל, יש לקום ולצאת.

איך ומתי מנחמים לפני היציאה מהבית אומרים לאבל נוסח קבוע של ניחומים.

הספרדים אומרים: "מִן הַשָּׁמַיִם תְּנוּחֲמוּ".

האשכנזים אומרים: "הַמָּקוֹם יְנַחֵם אֶתְכֶם בְּתוֹךְ שְׁאָר אֲבֵלֵי צִיּוֹן וִירוּשָׁלָיִם וְלֹא תּוֹסִיפוּ לְדַאֲבָה עוֹד". "המקום", זה כינוי לקב"ה.

האבל עונה על כך: "אמן".

על הנוסח הקבוע אפשר להוסיף דברי נחמה אישיים, בכל נוסח וסגנון.

מי שנבצר ממנו לבוא אל בית האבל, יכול לנחם אותו בטלפון או בכתב.

מי שלא ניחם את האבל במהלך ימי השבעה, יכול לנחמו גם בתקופה שלאחר מכן; על הורים, לכל אורך שנת האבל, ואילו על אחים, בני זוג או ילדים, עד חודש מיום הפטירה.