זה תחום רחב מאוד, שיש בו דינים שונים לכל אחד ואחד מסוגי בעלי החיים:

חסרי חוּליות חסרי החוּליות: כולם אסורים באכילה. האיסור כולל רכיכות, שבלולים וצדפות, סרטנים לסוגיהם ולמיניהם, חרקים, עכבישים ופרוקי רגליים לכל סוגיהם, ועוד ועוד.

יש יוצא מן הכלל אחד: עקרונית מותר לאכול מינים מסוימים של חגבים. למעשה, אכילת החגבים הייתה (ועודנה) מקובלת בקרב יוצאי קהילות מעטות מאוד (בעיקר בקרב עדוֹת תימן וצפון אפריקה).

האיסור על אכילת חרקים כולל גם את היוצא מגופם. ואולם מותר לאכול דבש דבורים. היתר זה, המעוגן במקרא, מבוסס על כך שהדבש אמנם מיוצר על־ידי הדבורים, אך אינו חלק מגופן או הפרשה שלמה מגופן. דבש טהור אינו זקוק להכשר, כל עוד הוא נקי מזיוף.

בדיקה מחרקים ותולעים לנוכח איסור אכילת חרקים יש לבדוק היטב ירקות ודגנים, שבהם עלולים להימצא תולעים וחרקים למיניהם. במיוחד צריך לבדוק עשבי תבלין, חסה, כרוב, כרובית, קטניות, שקדים ופירות יבשים.

ירקות עליים: כדאי להעדיף ירקות עליים ועשבי תבלין הגדלים בשיטה של מצעים מנותקים, המצמצמת מאוד את שכיחות החרקים.

ניפוי קמח: הקמח ודומיו הם כר נוח להתפתחות חרקים. השכיח שבהם הוא 'חיפושית הקמח'. הדברה נאותה יכולה לגרום שהחרק לא יתרבה, אך את החרקים שכבר מצויים בקמח יש לסלק על־ידי ניפוי יסודי.

אורז וקטניות: באורז ובגרגירים אחרים עלולים להימצא חרקים. בדרך כלל, הסימן להימצאותם של זחלים הוא הימצאות קוּרים או גושים. יש לבדוק את הגרגירים היטב ולוודא שאין ביניהם חרקים. חומוס ושעועית מומלץ לבדוק לאחר התפחה במים.

דו חיים, זוחלים ודגים דו חיים: צפרדעים, קרפדות וכדומה — אסורים כולם באכילה.

זוחלים: לטאות, נחשים וצבים למיניהם — אסורים כולם באכילה.

דגים: יש להבחין בין מיני דגים כשרים ומותרים באכילה לבין מינים האסורים באכילה. החלוקה מפורשת בתורה: דגים שיש להם סנפירים וקשקשים מותרים באכילה, ואילו דגים שאין להם סנפיר וקשקשת — אסורים. חלוקה זו חופפת במידה רבה — אם כי לא מוחלטת — את החלוקה הזואולוגית בין 'דגי גֶרֶם' (שהשלד שלהם עשוי עצם; דגי מאכל הם בדרך כלל 'דגי גרם') ל'דגי סחוס' (השלד שלהם עשוי סחוס ורובם דגים טורפים).

מרבית הדגים הנאכלים מותרים באכילה. לצורך ההבחנה בדגים טהורים יש לבצע בדיקה פשוטה וקלה — אם יש להם קשקשים. דג שיש לו קשקשים נראים לעין, שאפשר להסירם מהעור, הוא בלי ספק טהור.

הכרישים, השפמנונים והצלופחים הם דגים לא כשרים, ואסורים באכילה.

יש מינים אחדים של דגים שמעמדם בהלכה אינו ברור ולעתים הדבר תלוי במנהג המקום, אם לאכול אותם אם לאו.

החלוקה בין דגים כשרים לאסורים (וכן בשאר בעלי החיים) כוללת גם את כל המוצרים המופקים מהם — משמן דגים ועד קוויאר. סוגי הקוויאר נחלקים לכשרים ואסורים, על־פי הדגים שמביציהם יוּצר המאכל (לכן אין לאכול את הקוויאר הרוסי השחור, המופק מדג החדקן, שאינו כשר).

שאר יצורי המים אסורים כולם באכילה. בהם, כאמור, הסרטנים והצדפות, וכמובן גם היונקים הימיים — מן כלבי הים ועד לווייתנים והמופק מהם.

שלא כבהמות ועופות, בדג כשר אין כמעט בעיות הלכתיות. מותר להמית את הדג בכל דרך שהיא, ומותר להשתמש גם בדמו. מקור ההיתר לשתות דם של דג, בשונה מדם עופות ובהמות טהורות, שהוא אסור, הוא בפסוק: "וכל דם לא תאכלו בכל מושבותיכם לעוף ולבהמה" (ויקרא ז, כו), שבו לא הוזכרו דגים.

עם זה יש לדעת, כי אף שמבחינה הלכתית אפשר לאכול דג בארוחה בשרית או חלבית — אין מבשלים דג ובשר בכלי אחד, ואף אין אוכלים אותם יחד, אלא מפסיקים מעט בין מנת דג למנת בשר, בשתייה וכדומה.

עוד נהגו, שלא למלא כלים בדם של דג בלי לעשות סימן שזה דם של דג, כדי שלא ליצור מראית עין כאילו האוכל אינו נזהר משתיית דם עופות ובהמות.

עופות עופות: בבעיות כשרות של עופות יש הרבה יותר מרכיבים ויש לדון בכל סוג וסוג לעצמו.

המרכיב הראשון הוא זיהוי העופות המותרים והאסורים באכילה. בתורה מופיעה רשימת שמותיהם של העופות הטמאים. לא כל מרכיבי הרשימה נהירים לנו. אמנם חכמים ז"ל נתנו סימנים מסוימים בעופות לסוגיהם, אך בפועל מספרם של מיני העופות המותרים באכילה בלא חשש הוא קטן, ובהם עופות הבית הרגילים — תרנגולים ותרנגולי הודו, אווזים, ברווזים ויונים.

לאחר שווידאנו כי העוף טהור, יש עוד כמה שלבים עד הכשרתו לאכילה. הראשון בהם הוא שלב השחיטה.

בימינו נעשית שחיטת העופות בידי שוחטים שמלאכתם בכך, ואשר קיבלו תעודה מתאימה מרב מוסמך על בקיאותם בהלכות עיוניות ובמיומנות המעשית. מלבד עצם מעשה השחיטה מוטל על השוחט לוודא שהעוף אינו חולה או פצוע במידה ההופכת אותו ל'טרֵפה' עוד בחייו ('טרֵפה' היא הגדרה הלכתית לבעל החיים החולה בחולי שהוא עתיד למות ממנו). כמו־כן, אם נפגם דבר מה בתהליך השחיטה, השחיטה נפסלת והעוף מוגדר 'נבֵלה'.

לסיכום: כדי שעוף טהור יהיה ראוי לאכילה, עליו להיות בריא ולהישחט על־פי כללי ההלכה. אלה השלבים הראשונים.

לאחר מכן בא שלב ה'הכשרה' של העוף, שעניינו הוצאת הדם מהעוף במידה המרבית (מכיוון שהתורה אוסרת אכילת דם עופות, חיות ובהמות). ההכשרה נעשית על־ידי מליחת הבשר ושטיפתו במים. כיום, רוב הבשר הנמכר בחנויות ובאטליזים המפוקחים והמצוידים בתעודת כשרות נמלח כדין כבר בבית המטבחיים או בבית החרושת הצמוד לו, ואין צורך לעשות בו פעולות הכשרה נוספות.

כבד, גם כזה שנקנה באטליז כשר, יש לפזר עליו מעט מלח ולצלותו על האש, כדי שיגיר את דמו. לאחר מכן יש לשטוף אותו במים קרים. כבד שלא נצלה באש ולאחר מכן נתבשל בתוך סיר — מטריף את הסיר כולו.

באשר ללבבות, יש בדבר דעות שונות ויש לשאול רב.

ביצים ביצים: מותר לאכול רק ביצי עופות ודגים כשרים. ביצי עופות לא כשרים וביצי זוחלים — אסורות באכילה.

רוב הביצים הנמכרות בימינו הן ביצים לא מופְרות, וכמעט שלא מצוי בהן דם. עם זה, לעתים יש דם בביצה, והדם הזה אסור באכילה. לכן רצוי לא לבקוע ביצה ישירות לתוך תבשיל או עיסה, אלא לצלחת או כוס, ולבדוק שהביצה אכן נקייה מדם. רק אז יוצקים אותה לתוך הקערה הכללית.

יונקים יונקים: התורה מחלקת בין בעלי חיים המותרים באכילה — אלה המעלים גרה ומפריסים פרסה — לבין שאר בעלי החיים, שחסרים את שתי התכונות האלה או אחת מהן. מותרים לאכילה בעלי החיים הביתיים — בקר, כבשים ועִזים, ובקרב חיות הבר — כל מיני הצבאים והאיילים, המהווים משפחה מוגדרת היטב מבחינה זואולוגית. שאר היונקים כולם אסורים, ומבחינה הלכתית אין כל הבדל בין איסור אכילת סוס, גמל או חזיר.

כמו בעופות, גם ביונקים יש להקפיד על דיני שחיטה וטרֵפוֹת. בעל חיים שלא נשחט כדין, או שהוגדר 'טרפה' — אסור באכילה.

ביונקים מצוי מספר רב יותר של טרפות מאשר בעופות, ולכן נעשית בהם לאחר השחיטה בדיקה מקיפה ויסודית יותר.

לעניין זה יש המהדרים המקפידים לאכול רק בשר המוגדר 'חלק' ('גלאט'), כלומר, בשר שהן בשחיטתו הן בבדיקתו לא התעוררו לגביו כל שאלות, והוא כשר לכל הדעות ולכל השיטות.

איסורים נוספים בבהמות בבשר בהמות יש איסורים נוספים — איסור אכילת חֵלֶב ואיסור גיד הנָשֶׁה. חלקים מסוימים ממאגרי השומן שבגוף הבהמות מוגדרים חֵלֶב, ואסורים איסור חמור באכילה. כמו־כן אסור לאכול מגיד הנָשֶׁה המצוי בירכיים (ברגליה האחוריות של הבהמה). יש בעלי מקצוע מיוחדים — 'מְנַקְּרִים' — שתפקידם להוציא מן הבשר את החלקים הללו (מעניין שהסינים הקדומים כינו את היהודים שחיו בקרבם 'מנקרי הגידים', כסימן היכר דתי).

יש מקומות שבהם מפני כמה טעמים אין מוכרים את החלקים האחוריים של הבהמה, אם משום חוסר הבקיאות בהלכות הניקור, או בשל הטרחה הרבה הכרוכה בדבר.

יש להכשיר את בשר הבהמה אחרי שחיטתה ולהוציא ממנו את מרב הדם.