מצוות הפרשת חלה היא אחת המצוות המיוחדות שניתנו לנשות ישראל, כמי שמופקדות בדרך כלל על המטבח הביתי. במקורה, ה'חלה' נועדה להינתן לכוהנים, והיא אחת מ'מתנות כהונה' שבני העם נותנים לכוהנים על התמסרותם לעבודת המקדש. מקור המצווה הוא: "בבואכם אל הארץ... והיה באכלכם מלחם הארץ תרימו תרומה לה', ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה... מראשית עריסותיכם תתנו לה' תרומה לדורותיכם" (במדבר טו, יח-כא)(במדבר טו, יח-כא)

לאחר שחרב בית המקדש אין נותנים את ה'חלה' לכוהנים, ואולם מצוות ההפרשה חלה גם עכשיו, ואנו עושים זאת זֵכר למצווה ההיא, מתוך ציפייה לביאת המשיח ולבניין בית המקדש. ההפרשה גם מזכירה לנו שכל מה שברשותנו הוא מאת הקב"ה.

תהליך ההפרשה את ההפרשה רצוי לעשות מעיסת הבצק. אם לא הפרישו חלה לפני האפייה — יש להפריש לאחר מכן, ולומר שההפרשה היא גם בעבור מה ש'נבלע' בדופנות התנור ותבנית האפייה.

למנהג האשכנזים מפרישים 'כזית' (כ־30 גרם). לפני שמפרישים חלה מעיסה החייבת בהפרשה מברכים: "בָּרוּךְ אַתָּה אֲדֹנָי, אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לְהַפְרִישׁ חַלָּה".

את ה'חלה' שורפים באש (במדורה בחצר או על להבת הכיריים, עטופה בנייר כסף). לא חייבים לשרוף אותה מיד, אלא אפשר לצבור כמה חתיכות 'חלה' ולשרפן יחד.

חובת הפרשת חלה קיימת רק אם אופים עיסה שיש בה שיעור מינימלי מסוים. על שיעור זה חלוקות הדעות: לדעת הרמ"א (רבי משה איסרליש, מגדולי פוסקי ההלכה של יהדות אשכנז) יש להפריש חלה בברכה רק אם יש בעיסה לפחות 1.230 ק"ג קמח. על־פי רבי חיים נאה (מחשובי פוסקי ההלכה בדורות האחרונים) וגדולי הרבנים הספרדים, מפרישים חלה בברכה אם יש בעיסה 1.666 ק"ג קמח. יש מחמירים שלא לברך אלא אם כן יש בעיסה לפחות 2.250 ק"ג קמח.

אסור לחלק עיסה גדולה לעיסות קטנות כדי להיפטר מחובת הפרשת חלה.