בשנת השמיטה (כל שנה שביעית, במחזוריות קבועה) אסור לחרוש ולזרוע ולעבד את אדמת ארץ ישראל. ירקות שנזרעו באיסור נאסרים באכילה, ולצד זה חלה קדושה על פירות העצים שצמחו בשנה הזאת. המצווה מופיעה בכמה מקומות בתורה, למשל: "כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם ושבתה הארץ שבת לה'; שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך ואספת את תבואתה; ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ, שבת לה', שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור; את ספיח קצירך לא תקצור ואת ענבי נזירך לא תבצור, שנת שבתון יהיה לארץ" (ויקרא כה, א־ו)(ויקרא כה, א־ו)

'ללא חשש שביעית' כל הירקות שנזרעו בשנה זו בידי יהודים — אסורים באכילה. לכן יש צורך בהכשר על יבולי ארץ ישראל, כדי לוודא ש"אין בהם חשש שביעית".

הרבנות הראשית לישראל עורכת 'מכירה' של השדות לגוי, למשך שנת השמיטה, פתרון שמכוּנה 'היתר מכירה'. רבים אינם סומכים על ה'היתר', ומקפידים שלא לצרוך ירקות שגודלו בשנת השמיטה על־ידי חקלאים יהודים.

הסחורה הנמכרת בחנויות הירקות הרגילות ייתכן שאף אינה כלולה ב'היתר המכירה', אלא נזרעה באיסור מוחלט. לכן גם מי שסומכים על ה'היתר' חייבים לוודא שיש לחנות תעודת פיקוח וכשרות של הרבנות הראשית, כדי להיות בטוחים שהסחורה כלולה לפחות ב'היתר מכירה'.

מי שאינו סומך על 'היתר המכירה' יקנה בשנה זו ירקות בחנויות המוֹכרות רק מוצרים שאין בהם חשש שמיטה כלל. כמו־כן יש לוודא שאין חשש שמיטה במוצרים המכילים ירקות. זהירות זו מוסיפה ומלווה אותנו גם כשנה לאחר השמיטה (בשימורים ובמוצרי מזון מעובדים עלולים יבולי שנת השמיטה להימצא גם כעבור כמה שנים).

קדוּשת שביעית גם פירות האילנות שחנטו (שלב בהתפתחות הפרי) בשנת השמיטה מצריכים יחס מיוחד, שונה מבשנים רגילות:

פירות אלה מותרים באכילה, אך יש בהם קדוּשה ואסור לסחור בהם.

כמו־כן אין להשתמש בהם שימושים של השחתה וביזיון.

אין לזרוק שאריות פרי כזה (ואפילו קליפות אם הן ראויות לאכילה) לאשפה, בדרך הרגילה. יש להניחן להירקב מעצמן בחצר או להכניסן לשקית ניילון סגורה ורק אז להשליכן לאשפה.