בפירות ובירקות יש להבדיל בין תוצרת הארץ לתוצרת חו"ל. כל הפירות והירקות החיים שצמחו מחוץ לארץ ישראל — מותרים באכילה, ואין בהם כמעט חששות כשרוּת. שונה המצב בארץ ישראל, שבה חלות מצוות רבות על גידולי הקרקע: בפירות ובירקות חובה להפריש תרומות ומעשרות, ובהמשך נפרט את דרך ההפרשה. בפירות האילן — יש להבטיח שהפירות אינם בהגדרת 'ערלה', כלומר, פרי עץ בשלוש שנות גידולו הראשונות. כמו־כן עלולות להתעורר בעיות מרובות בשנת השמיטה, כפי שנרחיב בהמשך.

בעיות אפשריות פירות וירקות הנרכשים בחנות שיש בה השגחה מפוקחים בדרך החוסכת מהצרכן להתמודד עם הבעיות הנ"ל, ובמידת האפשר מומלץ לקנות בחנויות כאלה.

בעיה קשה היא הימצאות חרקים ותולעים בירקות עליים, בעשבי תבלין ובמקצת הפירות והירקות. בעיה זו קיימת הן בתוצרת הארץ הן בתוצרת חו"ל, והיא תפורט בהמשך.

אשר לפירות וירקות מבושלים, יש לדון בהם כבכל דבר מאכל מבושל, שעלולות להיות בו הבעיות האלה: 'בישולי גויים', בעיות הקשורות לכלֵי הבישול, לרטבים ולתוספים השונים. כל אלה יפורטו להלן.

תרומות ומעשרות פירות וירקות שצמחו בארץ ישראל חייבים בהפרשת תרומות ומעשרות. אכילת פירות וירקות שלא הופרשו מהם תרומות ומעשרות היא איסור חמור. יש להבחין בין מצב שבו ברור כי לא הופרשו מהיבול תרומות ומעשרות (יבול זה נקרא 'טבל'), ויש להפריש ממנו בוודאות תרומות ומעשרות, לבין מצב של ספֵק אם ההפרשה בוצעה (יבול כזה מכונה 'דמאי'), שאז כדי לפתור את הספֵק מפרישים בכל־זאת תרומות ומעשרות. כאשר חובת ההפרשה היא ודאית, ההפרשה תלוּוה בברכה. לעומת זאת, במקרי ספֵק ההפרשה תיעשה בלי ברכה.

תהליך ההפרשה מורכב מעט, אך ננסה לפשט אותו:

מן התורה מצוּוה כל יהודי החי בארץ ישראל להפריש מיבול אדמתו חלק מסוים לכוהנים וללוויים, ועוד חלק שאותו עליו להעלות לירושלים ולאכול אותו שם. חשוב לשים לב לסדר ההפרשה.

'תרומה גדולה': בזמן בית המקדש היו מפרישים 2% מן היבול ונותנים אותו לכוהנים. הפרשה זו נקראת תרומה גדולה, והיא קדושה, ומותרת רק לכוהנים ובני משפחותיהם. בימינו תרומה גדולה (וכן תרומת מעשר) אסורה באכילה גם לכוהנים, ולכן כל מה שהופרש כ'תרומה' אסור בשימוש. משום כך אין מקפידים בימינו על שיעור התרומה שתיקנו חכמים (2%), אלא מפרישים משהו סמלי כתרומה גדולה (כדין תורה שבכתב). את ההפרשה הזאת מניחים בחצר שתירקב מעצמה, או עוטפים אותה בשקית ניילון ומשליכים לאשפה.

'מעשר ראשון': אחרי ה'תרומה' היו מפרישים עשרה אחוזים מהנותר ונותנים ללוי. הפרשה זו נקראת 'מעשר ראשון', והיא מותרת באכילה לכל אדם.

'תרומת מעשר': הלוי נדרש להפריש עשרה אחוזים מה'מעשר' שקיבל ולתת אותו לכוהן. הפרשה זו נקראת 'תרומת מעשר' וחלה עליה קדושה.

בימינו אין נותנים את ה'מעשר הראשון' ללוי, אלא מפרישים אותו ומשאירים אותו בידי הבעלים. ואולם בתרומת המעשר יש לנהוג כב'תרומה גדולה'.

המשמעות המעשית היא שיש להפריש מהיבול 1% ועוד משהו. ה'משהו' יהיה ה'תרומה גדולה' והאחוז יהיה 'תרומת מעשר'. את ההפרשה הזאת אסור לאכול ויש להניחה להירקב.

'מעשר שני' או 'מעשר עני': לאחר מכן בא תורה של עוד הפרשה, הנקראת 'מעשר שני' או 'מעשר עני'. יש להפריש מהנשאר 10%, ודינה של הפרשה זו משתנה על־פי מניין שנת השמיטה. בשנה הראשונה, השנייה, הרביעית והחמישית למחזור השמיטה מפרישים 'מעשר שני'. בשנים השלישית והשישית לשמיטה מפרישים 'מעשר עני'.

את ה'מעשר עני', או את שוויו, יש לתת לעניים. את ה'מעשר שני' יש לחלל על מטבע, כפי שיפורט להלן.

סך כל ההפרשות עומד על מעט יותר מ20% מכלל היבול. בפועל, בימינו — עומד השיעור על מעט יותר מאחוז בלבד שהאדם מוציא מרשותו, למעט השנים שבהן מופרש מעשר עני.

חילול על מטבע מנהג העלאת פירות 'מעשר שני' לירושלים ואכילתם שם בקדוּשה ובטהרה היה תקֵף בזמן בית המקדש. באותם ימים, מי שחשש שעד עלייתו לירושלים ירקיבו הפירות, היה רשאי להמיר את פירות המעשר לכסף (בתהליך הנקרא 'פדייה'), ובבוא העת לעלות עם הכסף הזה לירושלים, לקנות בו אוכל ולאכלו שם בקדוּשה.

אכילת 'מעשר שני' מותנית בקיומו של בית המקדש. לאחר חורבן הבית אין עוד אפשרות לאכול פירות 'מעשר שני', והאפשרות שנותרה היא לפדותם ולהעביר את קדושתם למטבע.

בימינו המטבע יכול להיות בעל ערך קטן ביותר ('שווה פרוטה'). לאחר הפדייה חלה הקדוּשה על המטבע (ראו בהמשך מה עושים בו).

סדר ונוסח ההפרשה הפרשת תרומות ומעשרות היא פעולה שכמעט כל אדם עשוי להיתקל בה, ולכן התעורר הצורך לנסח נוסח קבוע ולקבוע סדר להפרשה.

סדר ההפרשה הוא כדלהלן:

לוקחים מעט יותר ממאית (1%) מכל מין של פירות וירקות שמהם רוצים להפריש, ומניחים אותם בצד.

אם מפרישים מירקות ופירות שבוודאי לא הופרשו מהם תרומות ומעשרות, יש לברך לפני אמירת נוסח ההפרשה את הברכה (בהפרשה מספק, אין מברכים, אלא אומרים רק את שאר הנוסח): "בָּרוּךְ אַתָּה אֲדֹנָי, אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לְהַפְרִישׁ תְּרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת".

לאחר מכן אומרים את נוסח ההפרשה: "יוֹתֵר מֵאֶחָד מִמֵּאָה שֶׁיֵּשׁ כָּאן — הֲרֵי הוּא 'תְּרוּמָה גְּדוֹלָה', בְּצַד צְפוֹנוֹ.

אוֹתוֹ אֶחָד מִמֵּאָה שֶׁיֵּשׁ כָּאן, וְעוֹד תִּשְׁעָה חֲלָקִים כְּמוֹתוֹ בְּצַד צְפוֹנוֹ שֶׁל הַפֵּרוֹת — הֲרֵי הוּא 'מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן'.

וּ'מַעֲשַׂר עָנִי' בְּצַד דְּרוֹמוֹ, וְאִם צָרִיךְ 'מַעֲשֵׂר שֵׁנִי' — יְהֵא 'מַעֲשֵׂר שֵׁנִי' בְּצַד דְּרוֹמוֹ. אוֹתוֹ אֶחָד מִמֵּאָה שֶׁעֲשִׂיתִיו 'מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן' — עָשׂוּי 'תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר'".

אם יודעים בבירור באיזה מעשר חייבים הפירות — 'מעשר שני' או 'מעשר עני' — מזכירים את המעשר הנצרך בלבד.

אם השנה היא שנת 'מעשר שני', יש לפדוֹת את פירות ה'מעשר שני'.

כאשר מדובר ב'מעשר שני' בוודאות, מברכים: "בָּרוּךְ אַתָּה אֲדֹנָי, אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל פִּדְיוֹן 'מַעֲשֵׂר שֵׁנִי'".

לאחר מכן אומרים את נוסח 'חילול' המעשר על המטבע: "וּמְחֻלָּל הוּא וְחֻמְשׁוֹ עַל פְּרוּטָה בְּמַטְבֵּעַ שֶׁיִּחַדְתִּיהָ לְחִלּוּל 'מַעֲשֵׂר שֵׁנִי'".

אם עושים הפרשה חד־פעמית, אפשר לחלל את ה'מעשר שני' על מטבע של עשר אגורות ולהשמידו (על־ידי מכות פטיש או צבת, בדרך שתמנע שימוש בו). מי שנזקק להפריש תרומות ומעשרות לעתים תכופות, יְיַחד למטרה זו מטבע גדול יותר, שיהיה אפשר לחלל עליו הפרשות רבות (אם למשל ערכה של פרוטה הוא עשר אגורות, הרי מטבע של חמישה שקלים יוכל לשמש לחמישים פעמים). כשהמטבע מנוצל עד תומו מחללים אותו על מטבע קטן ומשמידים אותו. אפשר גם לחלל את המטבע על כף סוכר, למשל, ולהמיס אותה בכיור.

נֶטַע רְבָעִי פירות האילן שגדלו בשנה הרביעית לנטיעתו נקראים 'נֶטַע רְבָעִי' ואסור לאכלם בטרם 'חיללו' אותם על מטבע.

סדר החילול הוא כדלהלן:

לוקחים מטבע ואומרים: "פֵּרוֹת הָרְבָעִי שֶׁיֵּשׁ כָּאן, בְּתוֹסֶפֶת רֶבַע, הֲרֵי הֵם מְחֻלָּלִים עַל פְּרוּטָה וָרֶבַע בַּמַּטְבֵּעַ הַמְּיֻעֶדֶת לְכָךְ בִּשְׁבִילִי".

כאשר מדובר בנֶטַע רְבָעִי וודאי, מוסיפים ברכה: "בָּרוּךְ אַתָּה אֲדֹנָי, אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לִפְדּוֹת נֶטַע רְבָעִי".

כדי להימנע מהצורך להחזיק בבית מטבעות לחילול 'מעשר שני' ונטע רבעי ולאחר מכן להתעסק בהשמדת המטבעות, קיימות בארץ ישראל כמה 'קרנות מעשרות', המטפלות בעבור מנוייהן בכל עניין המטבעות, כך שהמנויים יכולים להסתפק באמירת הנוסח הנ"ל בלבד.

לאחר אמירת הנוסח יש לעטוף בשתי עטיפות את הפירות שהונחו בצד ולקבור באדמה או להניח בפח.

המעוניינים להימנע מביצוע תהליך ההפרשה בעצמם, יקנו פירות וירקות אך ורק בחנות הנתונה לפיקוח של אחד מגופי הכשרות המוּכרים והמוסמכים, המְבצעים מראש את כל הדרוש בענייני תרומות ומעשרות.

ביעור מעשרות בשנה הרביעית לשמיטה חייב כל אדם 'לבעֵר' מביתו את המעשרות של השנה הראשונה, השנייה והשלישית לשמיטה, שעדיין נמצאים ברשותו ולא הועברו ליעדם. כמו־כן בשנה השביעית עליו 'לבעֵר' את המעשרות של השנה הרביעית, החמישית והשישית. ביעור זה נעשה בערב פסח, או בערב שביעי של פסח.

הביעור מתבצע על־ידי שמפרישים את כל התרומות שצריכים להפריש, מעבירים את ה'מעשר עני' לעניים, מחללים את ה'מעשר שני' על פרוטה, כפי שהסברנו, ומשמידים ('מבערים') את כל מטבעות ה'מעשר שני' המצויים ברשותנו.

לאחר ביצוע הפעולות האלה יש נוהגים לומר את הפסוקים הבאים, שבהם מתואר סדר ביעור המעשרות והווידוי שהיה נאמר בבית המקדש:

כִּי תְכַלֶּה לַעְשֵׂר אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁת שְׁנַת הַמַּעֲשֵׂר וְנָתַתָּה לַלֵּוִי לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה וְאָכְלוּ בִשְׁעָרֶיךָ וְשָׂבֵעוּ: וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי אֲדֹנָי אֱלֹהֶיךָ בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת וְגַם נְתַתִּיו לַלֵּוִי וְלַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה כְּכָל מִצְוָתְךָ אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי לֹא עָבַרְתִּי מִמִּצְוֹתֶיךָ וְלֹא שָׁכָחְתִּי: לֹא אָכַלְתִּי בְאֹנִי מִמֶּנּוּ וְלֹא בִעַרְתִּי מִמֶּנּוּ בְּטָמֵא וְלֹא נָתַתִּי מִמֶּנּוּ לְמֵת שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל אֲדֹנָי אֱלֹהָי עָשִׂיתִי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי: הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ: (דברים יד, יב-טו).

אם אדם מנוי ב'קרן מעשרות', כל הפעולות האלה מתבצעות בידי הנהלת הקרן.