חוץ מ'רשות היחיד' ו'רשות הרבים' יש עוד שתי רשויות שלהן דינים ייחודיים. האחת היא 'מקום פטור', כלומר מקום שהוא פטור מאיסורי טלטול בשבת, והשנייה היא 'כרמלית' — רשות שהוגדרה על־ידי החכמים ושמעמדה ההלכתי נע בין רשות היחיד לרשות הרבים. להלן נפרט את ארבע הרשויות והגדרותיהן.

ארבע רשויות רשות היחיד: כל מקום שיש בו שטח מינימלי של כ־35 ס"מ על 35 ס"מ (ארבעה טפחים על ארבעה טפחים), והוא מובדל מסביבתו בהבדל גובה של כ־80 ס"מ (עשרה טפחים). בידול זה יכול להיות על ידי קיר, גדר, תעלה עמוקה הסובבת אותו או שהמקום עצמו גבוה או נמוך בכ־80 ס"מ מהשטח סביבו. שטח זה וכן האוויר שמעליו מוגדרים 'רשות היחיד'.

רשות הרבים: מקום שרוחבו לפחות שמונה מטרים (שש־עשרה אמה) ורבים משתמשים בו. יש הסבורים כי רק שטח פתוח, שלפחות שש־מאות אלף בני־אדם עוברים בו מדי יום נחשב 'רשות הרבים' מהתורה ('מדאורייתא'). בין כך ובין כך, דיני 'רשות הרבים' חלים על השטח הזה עד לגובה של כ־80 ס"מ בלבד.

מקום פטור: שטח מוגדל ומובדל מסביבתו, אך כזה שאינו עולה על 32 ס"מ רבועים. גם חלל האוויר שבגובה 'רשות הרבים' ו'כרמלית' נכללים בהגדרה זו. משמעותו של 'מקום פטור' היא שמותר להכניס לתוכו חפצים בשבת ולהוציאם ממנו.

הרשויות האלה הן הרשויות העיקריות מדברי תורה, ועליהן הוסיפו חכמינו ז"ל רשות נוספת, 'כרמלית'.

כרמלית: כל מקום ששטחו גדול מ־32 ס"מ על 32 ס"מ, אך אין לו מחיצה, ואולם הרבים אינם משתמשים בו בסדירות. מחיצה מבודדת את השטח ומגדירה אותו 'רשות היחיד'. שימוש קבוע של רבים הופך אותו לרשות הרבים. באין מחיצה ובלי שימוש קבוע של רבים, הרי הוא 'כרמלית'. דוגמאות ל'כרמלית' הן: שדה פתוח או ים. חכמינו ז"ל גזרו שדין 'כרמלית' יהיה כדין 'רשות הרבים'.