סך כל המלאכות שנעשו לצורך בניית המשכן הוא שלושים ותשע. בספרוּת התורנית נהוג לכנותן 'ל"ט (גימטרייה של 39) אבות מלאכות', ואלה המלאכות הראשיות שאסור לעשותן בשבת. הן מכונות 'אבות', מפני שיש להן גם 'תולדות', כלומר, מלאכות שיש להן קווי דמיון אל המלאכות הראשיות. אלה כמו אלה אסורות באיסור תורה.

39 המלאכות אלה הם ל"ט אבות המלאכה:

א. חורש: כל הפעולות הנעשות בקרקע כדי להכשירה, ליישרה, לרככה, או כדי להועיל לצמיחת הגידולים, נכללות במלאכת 'חורש'. באיסור זה נכללת גם עשייה מכוּונת של חריץ בקרקע.

ב. זורע: הנחת זרעים באדמה כדי שיצמחו. האיסור כולל גם את כל הפעולות הגורמות לטיפוח של צמחים קיימים ולחיזוקם, כגון השקיה.

ג. קוצר: ניתוק צמח ממקום גידולו. גם תלישת עלים מעצים, חיתוך דשא וכדומה נכללים באיסור זה.

ד. מְעַמֵר: איסוף וצבירה של גידולי קרקע תלושים לעומרים (ערֵמות) בתוך שטח גידולם.

ה. דש: פירוק והפרדת גידולי קרקע מן המעטפת או הפסולת הצומחת יחד אתם, דוגמת הפרדת גרגירי התבואה מתוך השיבולים והמוץ. האיסור כולל גם סחיטת פירות שאותם מקובל לסחוט לשתיית מיץ.

ו. זורה: הפרדת פסולת מאוכל על־ידי זרייה לרוח.

ז. בורר: הפרדת אוכל ופסולת המעורבים זה בזה. ה'פסולת' לעניין זה אינה בהכרח פסולת גמורה, אלא האיסור חל גם על הפרדה של שני מיני מאכל זה מזה, כאשר אחד מהם אינו רצוי לאדם ובאותו רגע נחשב בעיניו 'פסולת'.

ח. טוחן: פירור גידולֵי קרקע לחלקים זעירים. לדוגמה, טחינת גרגירים או תבלינים.

ט. מרקֵד: הפרדת פסולת מאוכל על ידי כלי מנוקב, כגון ניפוי קמח על ידי נפה.

י. לש: הדבקת חלקים קטנים באמצעות נוזלים, כדי ליצור מהם גוש אחיד. הדוגמה הבולטת לכך היא לישת בצק. גם הכנת דייסה בדרך הרגילה אסורה משום 'לש'.

יא. אופה: התקנת חומרים לאכילה על־ידי חום האש. באיסור זה כלולות כל פעולות הבישול, הטיגון והאפייה.

יב. גוזז: ניתוק דבר ממקום גידולו הטבעי על גוף האדם או על גופם של בעלי חיים. האיסור כולל תספורת וגזיזת ציפורניים.

יג. מְלַבֵּן: פעולה המנקה או אף מוסיפה ברק לדברים שנהוג לכבסם.

יד. מנפֵּץ: הכשרת חומרי גלם לעשיית חוטים.

טו. צובע: פעולה שמטרתה לשנות את צבעו של דבר כלשהו לצבע קבוע אחר.

טז. טוֹוה: עשיית חוטים מחומר גלם, בכל דרך שהיא.

יז. מיסך: מתיחת חוטי השְׁתִי כהקדמה לפעולת אריגה.

יח. עושה בתי נירין: השחלת שני חוטי שְׁתִי לטבעות הנירים, שהם מקלות מחוררים שבהם מכניסים את חוטי השְׁתִי לפני האריגה, כל חוט לבֵית ניר אחר.

יט. אורג: העברת חוטי העֵרֶב דרך חוטי השְׁתִי.

כ. פוצֵע: סיום מלאכת אריגת הבגד, על ידי הוצאת החוטים שנשארו ממנו.

כא. קושר: קשירת קשר קבוע.

כב. מתיר: התרת קשר קבוע.

כג. תופר: חיבור שני דברים זה לזה. אף הדבקת נייר אחד לנייר שני כלולה באיסור זה.

כד. קורע: קריעת דבר לצורך מסוים, כגון תיקונו או תפירתו.

כה. צד: לכידת בעלי חיים שרגילים לצוד, לצורך אכילתם או לכל שימוש אחר. אולם בעלי חיים שעלולים להזיק, כגון נחש, מותר לצוד ואפילו להרוג בשבת.

כו. שוחט: הריגת בעל חיים לשם שימוש בו. במסגרת איסור זה נכלל האיסור לחבול באדם שני.

כז. מפשיט: הפשטת העור מבשר של בעלי חיים.

כח. מעבֵּד: עיבוד חומרי גלם כדי להכשירם לשימוש. דוגמה לאיסור זה היא כבישת מלפפונים.

כט. ממחֵק: החלקת עורות של בעלי חיים כחלק מהכנתם לשימוש. באיסור זה נכלל גם צחצוח נעליים במשחה המיועדת לכך.

ל. משרטט: עשיית סימנים על חומרים שונים.

לא. מחתֵּך: חיתוך דבר מה לפי מידה מסוימת ובאופן מדויק.

לב. כותב: כתיבת אותיות.

לג. מוחק: מחיקה של כתב קבוע, כדי לכתוב במקום המחוק לפחות שתי אותיות אחרות.

לד. בונה: פעולה המשמשת להתקנת מבנים או חלקים מהם. בעיקרה מכוּונת מלאכה זו לבניית דברים המחוברים לקרקע. בניית כלים מקצועית אף היא כלולה באיסור זה.

לה. סותר: הריסת דבר מה או חלק ממנו לצורך תיקונו או כהכנה לבנייה חליפית.

לו. מבעיר: הדלקת אש, הגברתה או הארכת משך בעֵרתה.

לז. מכבה: הפסקת בעֵרה או הקטנתה, כגון כיבוי גחלים לשם יצירת פחם.

לח. מכֶּה בפטיש: פעולות סיום וגימור של מלאכות.

לט. מוציא מרשות לרשות: העברת חפץ מרשותו של היחיד לרשות הרבים או מרשות הרבים לרשות היחיד.

איסורי החכמים לשלושים ותשעת אבות המלאכות ולתולדותיהם האסורות מהתורה הוסיפו חכמינו ז"ל עוד איסורים, הנכללים בהגדרה 'שְׁבוּת', מונח הנשען — מילולית וגם עניינית — על הפסוק "וביום השביעי תִּשׁבּוֹת" (שמות לד, כא).

איסורי 'שבוּת' כוללים פעולות שנאסרו על ידי החכמים מאחת הסיבות הבאות: מדובר בפעולות הדומות לאחת משלושים ותשע המלאכות, לדוגמה, רדיית דבש מכוורת, פעולה הדומה למלאכת 'קוצר'; או שהפעולות עלולות לגרור את האדם למלאכות שאיסורן מהתורה, לדוגמה, הרחת פרי בעודו מחובר לעץ, מחשש שהמריח יתלוש בטעות את הפרי עצמו; או שיש בפעולות האלה כדי לפגוע באווירת המנוחה וההתקדשוּת של השבת, לדוגמה, דיבור בענייני עבודה ועסקים.

איסורי 'שבוּת' כוללים גם את האיסור לומר בשבת למי שאינו יהודי לעשות בעבורנו מלאכה שעשייתה אסורה לנו (שימוש ב'גוי של שבת' אפשרי, אך הוא כרוך בכמה וכמה סייגים הלכתיים, ראו עמ' 314).