בתורה נאמר: "זָכור את יום השבת לקדשו"(שמות כ, ז). כלומר, עלינו לזכור את השבת ולקדש אותה על־ידי הזכרתה בדיבור. לכן אנו עושים קידוש מיד בליל השבת, ומציינים בו את מצוות השביתה והמנוחה ממלאכה ביום הזה (נוסף על האזכור בתפילת ערבית). בשעת הקידוש אוחזים ביד גביע מלא יין, כדי לחבב את הקידוש ולהקנות לו חשיבות. אין לאכול ולשתות מרגע כניסת השבת עד אחרי עשיית הקידוש.

הכנות לקידוש וכך נערכים לקראת הקידוש:

חלות מניחים על השולחן שתי חלות (לפחות), והן מכונות 'לחם מִשנֶה'. הסיבה לכך היא שחובת סעודות השבת נלמדת מסיפור ירידת המָן לבני ישראל בהיותם במדבר. בערב שבת ניתן המן במנה כפולה, כדי שלא יצטרכו ללקוט אותו בשבת ולהפר את מנוחת היום, ושתי החלות משמשות זכר לכך.

את החלות מכסים במפית, וגם תחתיהן מניחים מגש או מפית, שכן המן ירד מן השמים כשהוא 'ארוז' בשתי שכבות טל — מלמעלה ומלמטה.

החלות צריכות להיות מכוסות בשעת הקידוש, שכן הלחם וברכתו חשובים מן היין וברכתו, ולאור זאת ראוי היה להקדים ולברך על החלות לפני היין. מכיוון שבפועל נקבע שמקדימים ומקדשים על היין, מכסים בשעת הקידוש את החלות, כדי שלא יחושו מזולזלות ו'יתביישו'.

גביע כוס הקידוש צריכה להיות שלמה, לא שבורה, לא סדוקה ולא פגומה. ראוי שתהיה נאה ומכובדת. רבים נוהגים לקדש על גביע כסף.

יש לשטוף היטב את הכוס קודם שמוזגים לתוכה יין.

יין קידוש עושים על יין. מי שאינו יכול לשתות יין, יקדש על תירוש ענבים (בעניין זה יש בהלכה כמה דעות ומנהגים). מיץ הענבים הראוי לקידוש הוא רק זה העשוי מענבים ממש ולא משקה קל בטעם ענבים.

איך מקדשים יש העומדים בזמן הקידוש, יש היושבים, ויש העומדים תחילה ומתיישבים קודם ברכת 'בורא פרי הגפן'. וכל אחד ואחד ינהג כמקובל בקהילתו.

את הקידוש יש לומר בקול רם, אף אם המקדש נמצא לבדו; ולכל הפחות שישמע את קולו שלו.

מרגע תחילת הקידוש עד לאחר שתיית היין אין לדבּר כלל. ההוראה חלה על המקדש ועל השומעים כאחד.

קודם אמירת הקידוש יאחז המקדש ביד ימין את הכוס המלאה יין ויגביה אותה. יביט קלוֹת אל הנרות הדולקים. בקידוש עצמו, ובעיקר בברכת 'בורא פרי הגפן', יביט על היין שבכוס.

נשים חייבות בקידוש וכשאין גבר לקדש, האישה עושה קידוש בעצמה.

נוסח הקידוש בלילה נוסח הקידוש בנוי משלושה חלקים: פסוקים המתארים את השבת הראשונה של בריאת העולם; ברכת 'בורא פרי הגפן' על היין; ברכת הקידוש.

אשכנזים (יש אומרים בלחש: וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר) יוֹם הַשִּׁשִּׁי. וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם. וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה, וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה. וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ, כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת. סַבְרִי מָרָנָן וְרַבָּנָן וְרַבּוֹתַי. בָּרוּךְ אַתָּה אֲדֹנָי, אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, בּוֹרֵא פְּרִי הַגָּפֶן. בָּרוּךְ אַתָּה אֲדֹנָי, אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְרָצָה בָנוּ, וְשַׁבַּת קָדְשׁוֹ בְּאַהֲבָה וּבְרָצוֹן הִנְחִילָנוּ, זִכָּרוֹן לְמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית. (כִּי הוּא יוֹם) תְּחִלָּה לְמִקְרָאֵי קֹדֶשׁ זֵכֶר לִיצִיאַת מִצְרָיִם. (כִּי בָנוּ בָחַרְתָּ וְאוֹתָנוּ קִדַּשְׁתָּ מִכָּל הָעַמִּים) וְשַׁבַּת קָדְשְׁךָ בְּאַהֲבָה וּבְרָצוֹן הִנְחַלְתָּנוּ. בָּרוּךְ אַתָּה אֲדֹנָי, מְקַדֵּשׁ הַשַּׁבָּת.ספרדים יוֹם הַשִּׁשִּׁי. וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם. וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּום הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה, וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה. וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ, כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת. סַבְרִי מָרָנָן. הנוכחים עונים: לְחַיִּים! בָּרוּךְ אַתָּה אֲדֹנָי, אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, בּוֹרֵא פְּרִי הַגֶּפֶן. בָּרוּךְ אַתָּה אֲדֹנָי, אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְרָצָה בָנוּ, וְשַׁבַּת קָדְשׁוֹ בְּאַהֲבָה וּבְרָצֹון הִנְחִילָנוּ, זִכָּרוֹן לְמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית, תְּחִלָּה לְמִקְרָאֵי קֹדֶשׁ, זֵכֶר לִיצִיאַת מִצְרָיִם. וְשַׁבַּת קָדְשְׁךָ בְּאַהֲבָה וּבְרָצוֹן הִנְחַלְתָּנוּ, בָּרוּךְ אַתָּה אֲדֹנָי, מְקַדֵּשׁ הַשַּׁבָּת.

(יש אומרים בלחש: וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר)

יוֹם הַשִּׁשִּׁי. וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם. וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה, וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה. וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ, כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת. סַבְרִי מָרָנָן וְרַבָּנָן וְרַבּוֹתַי.

בָּרוּךְ אַתָּה אֲדֹנָי, אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, בּוֹרֵא פְּרִי הַגָּפֶן.

בָּרוּךְ אַתָּה אֲדֹנָי, אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְרָצָה בָנוּ, וְשַׁבַּת קָדְשׁוֹ בְּאַהֲבָה וּבְרָצוֹן הִנְחִילָנוּ, זִכָּרוֹן לְמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית. (כִּי הוּא יוֹם) תְּחִלָּה לְמִקְרָאֵי קֹדֶשׁ זֵכֶר לִיצִיאַת מִצְרָיִם. (כִּי בָנוּ בָחַרְתָּ וְאוֹתָנוּ קִדַּשְׁתָּ מִכָּל הָעַמִּים) וְשַׁבַּת קָדְשְׁךָ בְּאַהֲבָה וּבְרָצוֹן הִנְחַלְתָּנוּ. בָּרוּךְ אַתָּה אֲדֹנָי, מְקַדֵּשׁ הַשַּׁבָּת.

יוֹם הַשִּׁשִּׁי. וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם. וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּום הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה, וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה. וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ, כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת.

סַבְרִי מָרָנָן. הנוכחים עונים: לְחַיִּים!

בָּרוּךְ אַתָּה אֲדֹנָי, אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, בּוֹרֵא פְּרִי הַגֶּפֶן.

בָּרוּךְ אַתָּה אֲדֹנָי, אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְרָצָה בָנוּ, וְשַׁבַּת קָדְשׁוֹ בְּאַהֲבָה וּבְרָצֹון הִנְחִילָנוּ, זִכָּרוֹן לְמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית, תְּחִלָּה לְמִקְרָאֵי קֹדֶשׁ, זֵכֶר לִיצִיאַת מִצְרָיִם. וְשַׁבַּת קָדְשְׁךָ בְּאַהֲבָה וּבְרָצוֹן הִנְחַלְתָּנוּ, בָּרוּךְ אַתָּה אֲדֹנָי, מְקַדֵּשׁ הַשַּׁבָּת.

טעימה מהיין המקדש צריך לשתות מהיין, לכל הפחות 'מלוא לוגמיו', כלומר כמות הממלאת צד אחד של פיו. לאחר שהמקדש עצמו שתה מהיין, כדאי שכל אחד מהשומעים יטעם גם כן מן היין.

במקום הסעודה הקידוש צריך להיות צמוד לסעודה. דבר זה נלמד מהפסוק "וקראת לשבת עונג" — במקום שבו מתקיימת הקריאה, אמירת הקידוש, שם יש לקיים גם את העונג, כלומר, הסעודה. מי שקידש על היין ולא ישב מיד ובאותו מקום לסעודה, לא יצא ידי חובת קידוש.

מי שחזר מבית הכנסת ורצונו לדחות את מועד הסעודה, ימתין עם הקידוש עד שעת הסעודה, ואז יקדש ומיד לאחר מכן יֵשב לסעודה.

לחילופין ביכולתו לקדש ולאכול מיד דברי מאפה שברכתם 'בורא מיני מזונות' בשיעור המחייב 'ברכה אחרונה' (ראו עמ' 359), שכן אכילה כזאת נחשבת אף היא 'סעודה'. לאחר מכן, בהגיע שעת הסעודה, ייטול ידיים ויברך על החלות ויאכל את הסעודה עצמה.

חשוב לדעת שטעימה מהיין או אכילת כיבוד קל שברכתו אינה 'מזונות' — אינן עונות על הדרישה שהקידוש יהיה 'במקום הסעודה'. לכן מי שהשתתפו בקידוש ולא אכלו באותו מקום לחם או 'מזונות', יעשו קידוש אחר־כך ויאכלו במקום לחם או 'מזונות'.

קידוש על חלות כשאין בנמצא יין או כאשר המקדש מנוע מלשתות יין, ביכולתו לקדש על החלות שנועדו לברכת 'המוציא'. במקרה כזה, סדר הדברים יהיה כך:

ייטול ידיים לסעודה (כמפורט בעמ' 362, בפרק העוסק בנטילת הידיים לסעודה); יניח את ידיו על שתי החלות המכוסות במפית, ויאמר את חלקו הראשון של הקידוש, 'ויכולו'; לאחר מכן יסיר את המפית, יחזיק בחלות עצמן ויברך 'המוציא'; לאחר מכן יברך את 'ברכת הקידוש' ("אשר קִדשנו במצוותיו ורצה בנו..."), יבצע מהחלה, יטעם ממנה ויחלק לשאר הנוכחים.