יש לדאוג שהנפטר לא יימצא לבדו בעת יציאת נשמתו, ומצווה להיות עמו בשעה זו. יש המשתדלים שעשרה גברים ('מניין') יימצאו בחדר בשעת יציאת הנשמה.

מיד אחרי הפטירה נהוג להדליק 'נר נשמה' ליד המת לאחר שיצאה נשמתו. מנהג זה מבוסס על הפסוק: "נר ה' נשמת אדם" (משלי כ, כז). כלומר, נשמת האדם משולה לנר, נרו של הקב"ה.

לאחר שבוודאות יצאה נשמתו של המת, יש לכסות את פניו.

כאשר אדם נוכח בשעת יציאת נשמה של אדם מישראל עליו לקרוע את בגדו (ראו להלן). אדם שנכח בשעת פטירה שאירעה בשבת, יש הסבורים כי עליו לקרוע את בגדו במוצאי שבת ויש הסבורים כי אינו צריך לקרוע כלל.

עם זה, בארץ ישראל נהוג שלא לקרוע בשעת יציאת הנשמה. הסיבה להקלה זו היא כדי שאנשים לא יימנעו מלהימצא לצד הנפטר בשעת יציאת נשמתו.

קרובים מדרגה ראשונה — בני ובנות זוג, הורים, אחים ואחיות, בנים ובנות — קורעים את בגדם במהלך הלוויה (ראו להלן). לעניין זה נחשבים קרובים ממדרגה ראשונה גם אחים ואחיות למחצה (מאב או מאם בלבד).

גרוש או גרושה אינם בכלל האבלים. הם אינם קורעים את בגדם ואינם יושבים שבעה. כמו כן כל הקרובים בדרגת קרבה רחוקה יותר אינם קורעים ואינם יושבים שבעה.

שמירת המת מרגע הפטירה ועד לרגע הקבורה אין להניח את המת לבדו אלא חובה 'לשמור' עליו.

שני טעמים לכך: א) מפני כבוד הנפטר, שכן השארתו לבדו יוצרת רושם כאילו איש אינו מתעניין בו; ב) יש מזיקים רוחניים המבקשים להגיע אל גוף הנפטר בין הפטירה לקבורה ולהרע לו. נוכחות אדם חי מונעת מהם להתקרב לנפטר. מקובל שהשומר היושב ליד הנפטר אומר פרקי תהילים.

חובת השמירה על המת חלה גם במהלך השבת. השומר על הנפטר פטור מקיום מצוות ('קריאת שמע' וכדומה), כמו ה'אונן' (ראו להלן). אך אם יש בסביבה אדם נוסף שבאפשרותו להחליפו בתפקיד השומר, יפרוש ויקרא 'קריאת שמע' ויחזור לשמור.

אין אוכלים ומברכים בנוכחות הנפטר וגם לא נמצאים לידו עם תפילין ופתילי ציצית גלויים. הסיבה היא שיש בכך משום 'לעג לרשׁ', שכן הנפטר כבר אינו יכול לקיים מצוות.