ההתפתחות העצומה שחלה בתחום השתלת האיברים מאפשרת כיום להציל חיים על־ידי נטילת איברים ורקמות ממת והשתלתם בחולה הזקוק להם. האיברים שאותם משתילים כיום בישראל הם כליות, ריאות, כבד ואונות כבד, לב ולבלב. הרקמות שאפשר להשתיל הן קרניות, עצמות, גידים, מִפרקים, עור ומסתמי לב. יש בתרומת איברים מצווה גדולה של הצלת נפשות, לצד שאלות הלכתיות לא פשוטות שיש לברר.

מוות מוחי ומוות לבבי אחת הבעיות הגדולות בתחום השתלת האיברים היא שאלת קביעת המוות. יש איברים ורקמות שאפשר ליטול לאחר שהאדם מת באורח מוחלט ולבו חדל מלפעום, ואולם איברים רבים יש להוציא מגופו בעוד לבו פועם, כדי שיהיה אפשר להשתמש בהם להשתלה מוצלחת. החולים המועמדים לנטילת איברים מסוג זה הם מי שמתו מוות מוחי ולבם עדיין פועם.

כאן עולה בכל עוצמתה השאלה מהו רגע המוות של האדם — שרק אחריו מותר על־פי התורה לקחת ממנו איברים. אין תמימות דעים בין עמדת הרופאים ועמדת פוסקי ההלכה בסוגיה זו. לנוכח חומרת העניין ומורכבותו, מן ההכרח שבקביעת המוות של האדם ישתתפו גורמים רפואיים וגורמים רבניים מקצועיים, וביחד יקבעו שהאדם אכן מת וממילא לקיחת אבריו אינה נחשבת רצח.

כרטיס אדי בשנים האחרונות מתקיימת תעמולה רחבה לחתימה על כרטיס אדי. חתימה זו היא הצהרה על נכונותו העקרונית של האדם לתרום לאחר מותו את איבריו לצורך השתלתם בבני־אדם אחרים. על־פי חוק, משפחת הנפטר יכולה לסרב לתרום את איבריו על אף שהנפטר חתם על כרטיס. כמו־כן להפך, אף אם אדם לא חתם על כרטיס תורם, משפחתו מוסמכת להחליט על תרומת אבריו, אלא אם כן הנפטר הודיע מראש על התנגדותו לתרום את איבריו.

בעת החתימה על כרטיס אדי יש בישראל אפשרות להוסיף סעיף: "בתנאי שאיש דת לפי בחירת המשפחה יאשר את התרומה לאחר מותי". חתימה על כרטיס כזה בתוספת הסעיף הנ"ל אמורה להבטיח כי התרומה — אם אכן תתאפשר טכנית ורפואית — תתבצע כדת וכדין, על־פי ההלכה ועל־פי האתיקה הרפואית.