כפי שכבר צוין לעיל, בזמננו ה'קידושין' נערכים תחת החופה. כדי לקדש אישה צריך הגבר לתת לה כסף או שווה כסף, בערך מינימלי של 'פרוטה' (25 מיליגרם כסף טהור, צמוד לשער הכסף) ולומר בפיו לאישה: "הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל". אם הכלה נענית ונוטלת מידיו את הכסף או את שווה הכסף, הרי היא מקודשת. אך אף על פי שאפשר לקדש אישה גם במטבע או בכל חפץ בעל ערך, נהגו בכל קהילות ישראל לקדש אישה אך ורק בטבעת. להלן יפורטו כמה דינים הקשורים לטבעת ולמעשה הקידושין.

הטבעת ודיניה הטבעת צריכה להיות רכושו הפרטי של החתן. גם אם הוריו קנו את הטבעת, עליהם לתת אותה לבנם במתנה גמורה, כדי שהטבעת תהיה שלו.

על־פי ההלכה הטבעת צריכה להיות שווה יותר מפרוטה אחת, שהיא הערך הכספי המינימלי שהוא בעל חשיבות. חפץ ששוויו פחות מזה אין לו חשיבות, ולפיכך לא חלים בו דינים ממוניים. טבעת, ובמיוחד כזאת העשויה ממתכת יקרה, עונה בוודאי על הדרישה.

יכולה להיווצר בעיה כאשר הכלה מעריכה את שווי הטבעת בהרבה יותר מערכה האמתי. למשל, אם גבר מקדש אישה בטבעת ששוויה 500 שקלים, בעוד האישה סבורה שהטבעת שווה 2000 שקלים, יש כאן בעיה קניינית. האישה עלולה לטעון לאחר מכן שהסכימה להינשא בטבעת יקרה ששוויה 2000 ש"ח, ולא בזולה כל־כך. כדי למנוע פערים משמעותיים בין ערכה האמתי של טבעת הנישואין לבין הערכת האישה את שוויה, קבעו שאת הקידושין יש לעשות באמצעות טבעת פשוטה יחסית, שאין בה עיטורים או אבנים טובות ויהלומים.

יש מנהגים שונים בעניין צורת הטבעת: מרובעת מבחוץ ועגולה מבפנים או עגולה מבחוץ ומבפנים. כך גם לגבי החומר שממנו היא עשויה: יש המעדיפים זהב לבן ויש זהב צהוב. אחרים מעדיפים דווקא כסף טהור. לכל מנהג יש מקום. אולם מה שיותר עקרוני הוא שתהיה התאמה בין מראה הטבעת לבין ערכה האמתי.

יש רבנים הנוהגים להראות תחת החופה את הטבעת לעדים ולשאול אותם אם היא שווה פרוטה, ורק לאחר שהעדים מאשרים זאת, מחזיר הרב את הטבעת לחתן כדי שיקדש בה את הכלה.

נהוג שהכלה מסירה את כל התכשיטים קודם שהחתן נותן לה את הטבעת או אף לפני החופה.

ברכות ו"הרי אַת" הקידושין הם אפוא נתינת הטבעת מידו של החתן לידה של הכלה ואמירתו לה "הרי אַת מקודשת...". זוהי מצווה ככל מצווה בתורה, ולפניה יש לברך ברכה. אלא שמפאת חשיבותה מקדימים לה ברכה על כוס יין. בדרך כלל הרב העורך את החופה מברך את שתי הברכות, אך יש קהילות שבהן החתן הוא המברך ברכות אלה.

המברך נוטל בידו כוס מלאה יין ומברך:

בָּרוּךְ אַתָּה אֲדֹנָי, אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, בּוֹרֵא פְּרִי הַגָּפֶן.

בָּרוּךְ אַתָּה אֲדֹנָי, אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל הָעֲרָיוֹת, וְאָסַר לָנוּ אֶת הָאֲרוּסוֹת, וְהִתִּיר לָנוּ אֶת הַנְּשׂוּאוֹת לָנוּ עַל יְדֵי חֻפָּה וְקִדּוּשִׁין (בעדות המזרח: בְקִדּוּשִׁין), בָּרוּךְ אַתָּה אֲדֹנָי, מְקַדֵּשׁ עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל עַל יְדֵי חֻפָּה וְקִדּוּשִׁין (בעדות המזרח: בְקִדּוּשִׁין).

פירוש הברכה: וציוונו על העריות — הקב"ה אסר עלינו להתחתן (לקיים יחסי אישות) עם קרובות משפחה — עריות. ואסר לנו את הארוסות — הוא אף אסר עלינו לקיים יחסים עם ארוסתנו. והתיר לנו את הנשואות לנו על ידי חופה וקידושין — התיר לנו לחיות עם אישה רק לאחר חופה וקידושין. ברוך אתה ה' מקדש עמו ישראל על ידי חופה וקידושין — הקב"ה מקדש את עם ישראל בהתירו להם לחיות כזוג רק על־ידי חופה וקידושין.

לאחר מכן טועם הרב מהיין ונותן את הכוס לחתן כדי שישתה גם הוא. החתן מחזיר את הכוס לרב, וזה מוסר אותה לידי אֵם הכלה, והיא מגישה אותה לבתה, לטעום מעט מהיין. יש הנוהגים שהרב אינו שותה מהכוס אלא רק החתן והכלה.

אחרי הטעימות מהיין עונד החתן את הטבעת על האצבע המורה ביד ימין של הכלה, ואומר: הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בְּטַבַּעַת זוֹ, כְּדַת מֹשֶׁה וְיִשְׂרָאֵל.

ונוהגים כל הנוכחים לענות: מְקֻדֶּשֶׁת, מְקֻדֶּשֶׁת, מְקֻדֶּשֶׁת.

'עדֵי הקידושין' צריכים לראות את החתן עונד את הטבעת על אצבע הכלה.