לפני החופה יושב החתן עם הרב העורך את החופה ועם עדֵי הכתובּה, ועוברים יחד על פרטי הכתובּה. בדרך כלל מצטרפים גם אבי החתן ואבי הכלה למעמד זה. בשטר הכתובּה מתחייב החתן כמה התחייבויות כלפי רעייתו לעתיד. הוא מקבל עליו לכבד אותה ולדאוג לצרכיה הכלכליים, כמקובל במסורת היהודית. נוסח הכתובּה כולל כמה פרטים בנושא זה, אך העיקרי שבהם מתייחס למחויבותו הכספית של הבעל כלפי אשתו אם חלילה יתגרשו או אם יקדים וילך לעולמו לפניה. במקרה האחרון ההתחייבות תמומש מכספי הירושה. סכום ההתחייבות מופיע בכתובּה.

הנוהגים לחתום על 'שטר התנאים' סמוך לחופה (ראו לעיל), יחתמו בהזדמנות זו גם על שטר זה.

סכומי ההתחייבות מטרתה של ההתחייבות הכספית כפולה: א) לגרום לבעל 'לחשוב פעמיים' בטרם יחליט לגרש את אשתו, ב) לסייע לאישה להתקיים לאחר גירושיה מבעלה או אחרי פטירתו.

הסכום הנקוב בכתובּה כולל שני רכיבים: 'עיקר כתובּה' ו'תוספת כתובּה'.

עיקר כתובּה: הוא סכום קבוע ומוכתב מראש, שכל בעל מחויב בו כלפי אשתו. הסכום שקבעו חכמינו ז"ל הוא 'מאתיים זוז'. לפי הספרדים הסכום זהה לערכם של 120 גרם כסף טהור, ואילו לפי האשכנזים הסכום שווה ערך ל־960 גרם כסף טהור. יש גם דעה הטוענת כי התרגום המעשי של 'מאתיים זוז' הוא סכום כסף השווה לשכר השנתי הממוצע במשק.

תוספת כתובּה: על־פי תקנת חכמינו ז"ל, על הבעל להוסיף בכתובּה סכום כסף מעבר למחויבותו הבסיסית ב'עיקר הכתובּה'. סכום זה נתון לנדיבות לבו של החתן, אך יש לדעת כי פרטי הכתובּה מחייבים ככל מסמך משפטי. לכן מומלץ שלא להפריז ולכתוב סכומים בלתי־מציאותיים, כי למרבה הצער ההתחייבות הזאת עלולה לבוא לכלל מימוש. דיינים בעלי ניסיון ממליצים להתחייב על 120 אלף ש"ח. הרבנות הראשית מגבילה את סכום ההתחייבות המרבי למיליון ש"ח.

על אף האמור, במקרה של גירושין החוק בימינו מחייב את חלוקת הנכסים בין שני בני הזוג. חוק זה מצמצם את חשיבותו המעשית של הנכתב בכתובּה, אך אינו מבטל אותה כליל.

שמירת הכתובּה המועצה הדתית, שבה נפתח תיק הנישואין, תספק את הכתובּה בשני העתקים. המסמך שהמועצה מספקת הוא טופס כתובּה שיש למלא את פרטיו: תאריך עברי מדויק, שמות החתן והכלה וכו'. מילוי הפרטים נעשה אך ורק על־ידי הרב המסדר את החופה והקידושין.

מרגע הכניסה לבית המגורים המשותף חייב להימצא בבית בני הזוג עותק אחד של הכתובּה. את העותק השני יש להעביר — מלא כמובן — למועצה הדתית. כדאי למנות מראש אדם שתפקידו לשמור על הכתובּות, שלא יאבדו במהלך הילולת החתונה. אם הכתובּה אובדת צריכים למלא אותה מחדש בפרטיה ולחתום עליה בעזרת רב ובנוכחות עדים.

קניין וחתימה בסיום כתיבת הכתובּה יבצֵע החתן 'קניין' על־ידי הרמת מטפחת או חפץ כלשהו שיימסר לו על־ידי הרב. פעולה זו היא בעלת תוקף הלכתי, ומשמעותה שהחתן מתחייב לכל המפורט בשטר הכתובּה.

עדי הכתובּה צריכים לראות את מעשה ה'קניין', ורק לאחר מכן הם חותמים על הכתובּה.

יש הנוהגים לבצע את ה'קניין' על הכתובּה וכן את חתימת העדים עליה תחת החופה עצמה, ובהמשך יפורט מתי בדיוק עושים זאת.

בכמה מקהילות הספרדים נוהגים לציין בכתובּה שהחתן נשבע על כל הנאמר בה. לאחר מכן, במהלך הקראת הכתובּה כאשר המקריא מגיע למילים "וגם נשבע...", הוא עוצר והחתן נשבע ב'תקיעת כף' לקיים את כל התחייבויותיו בכתובּה. לאחר מכן ממשיכים בהקראת הכתובּה עד סופה. ויש הנוהגים שהרב אומר לחתן "משביעך אני על כל הכתוב לעיל" והחתן לוחץ את ידו וממשיכים בקריאת הכתובּה.

אין צורך שהכלה תהיה נוכחת בשעת חתימת הכתובּה (בקהילות הנוהגות שהחתן והכלה אינם מתראים בשבוע שלפני החופה, עד החופה ממש, ברור שהכלה אינה יכולה להיות נוכחת במעמד זה). מקובל אפוא כי בזמן הזה הכלה נמצאת עם חברותיה ומשפחתה בצד אחר של האולם. המומלץ ביותר הוא לנצל את הרגעים האחרונים לפני החופה לאמירת פרקי תהילים ולנשיאת תפילה אישית להצלחת חיי הזוגיות והמשפחה שבדרך.

לאחר החתימה על הכתובּה, הגיעה השעה לצעוד אל החופה. אלה רגעי שיא של התרגשות בעבור החתן והכלה ובעבור הוריהם ובני משפחותיהם. פרק חיים אחד, הכולל את כל שנות הילדות, הנעורים והבחרות, עומד לבוא אל סיומו הטוב, לקראת פתיחתו של פרק חיים חדש, משמעותי ומאתגר ביותר.

השושבינים והשושבינות אם החתן נוהג ללבוש 'קיטל' בחופה (ראו לעיל), זה הזמן ללבוש אותו. תחילה מובל החתן — על־ידי שושביניו — אל החופה ורק לאחר מכן מובאת הכלה — על־ידי שושבינותיה — אל החופה. הפרדה זו מבקשת לסמל את העובדה שאל החופה נכנסים החתן והכלה כיחידים, וביציאתם ממנה הם יוצאים יחדיו כבני זוג.

המנהג הוא שההורים מלווים את החתן והכלה אל החופה. יש הנוהגים שהורי הכלה מלווים את הכלה ואילו הורי החתן את החתן. לפי מנהג אחר, האבות משני הצדדים מלווים את החתן בעוד האימהות משני הצדדים מלוות את הכלה.

מקובל שאת החתן והכלה מובילים אל החופה זוגות נשואים בלבד, וזאת כדי להקרין לחתן ולכלה 'סימן טוב'. כאשר הורי אחד הצדדים או שניהם גרושים או אלמנים, יש להתייעץ עם הרב שמסדר את החופה והקידושין, מי יוביל את החתן ו/או הכלה לחופה. רבים נוהגים במקרה כזה שזוג נשוי מקרב בני המשפחה (סבא וסבתא או דוד ודודה) עושים זאת, כאשר ההורה הגרוש או האלמן מצטרף אליהם מהצד.

מנהג האשכנזים שמלווי החתן והכלה נושאים בידיהם נרות דולקים, המוסיפים כבוד והדר למעמד.

הכיסוי בהינומה רגע לפני לכתו אל החופה, ניגש החתן — עם שושביניו — לכסות את פני הכלה בהינומה. הכלה נשארת מכוסה בהינומה עד סוף החופה. למנהג עתיק זה ניתנו שני הסברים: א) ההינומה מסמלת את העובדה שהכלה שומרת על יופייה לכבוד החתן, ולכן היא מתכסה מעיני אנשים אחרים; ב) במנהג זה צועדת הכלה בדרכה של רבקה אמנו, שכאשר פגשה לראשונה את יצחק אבינו, כיסתה את פניה בצעיף.

על 'עדֵי הקידושין' לראות את החתן מכסה את פני הכלה בהינומה (ראו לעיל ההסבר לכך). כאשר מדובר בנישואין שניים, אין מכסים את פני הכלה בהינומה.

הרגעים הללו הם שעת רצון מיוחדת בעבור החתן והכלה להתפלל להצלחת הבית המשותף שהם עומדים להקים ולמען כל הזקוקים לישועה. רבים נוהגים ללחוש על אוזן הכלה או להגיש לה פתקאות עם שמות של אנשים הזקוקים לברכה, והכלה מתפללת עליהם. מאוחר יותר יהיה אפשר לעשות זאת גם עם החתן, בעת שיעמוד תחת החופה (ראו להלן).

יש הנוהגים כי לאחר כיסוי פני הכלה בהינומה ניגשים אליה קרובי משפחה נוספים — דוגמת ההורים והסבים — ומברכים אותה. מהם שאומרים את ברכת משפחת רבקה אמנו לרבקה: "אֲחֹתֵנוּ, אַתְּ הֲיִי לְאַלְפֵי רְבָבָה" (בראשית כד, ס).

אל החופה לאחר שכיסה את פני הכלה בהינומה, צועד החתן עם מלוויו אל החופה. הוא מגיע ראשון לחופה וממתין לכלה שתבוא לחופה גם היא. זה הזמן שהחתן יישא תפילה על עתידו המשותף עם האישה שהוא עומד לשאת, ובכלל על הזקוקים לברכה וישועה.

עכשיו מתחילה הכלה לצעוד אל החופה עם מלוויה. יש הנוהגים שכאשר היא מגיעה לחופה, החתן יוצא מהחופה ופוסע כמה פסיעות לקראתה, כדי ללוותה בכניסתה אל מתחת לחופה. החופה היא כעין בית לחתן, ובפעולה סמלית זו החתן כמו מכניס את הכלה אל תוך ביתו.

נוהגים שבתחילת הטקס החתן עומד במרכז החופה, והכלה עם אמה ואֵם החתן מקיפות את החתן שבע פעמים (סיבובים). יש שמצאו לכך רמז בדברי הנביא ירמיהו: "כִּי בָרָא ה' חֲדָשָׁה בָּאָרֶץ, נְקֵבָה תְּסוֹבֵב גָּבֶר" (ירמיהו לא, כא).