כל יום הולדת הוא חשוב, אך יש בקהילות ישראל מנהגים ייחודיים בקשר לימי הולדת מסוימים (מלבד, כמובן, יום הולדת שלוש־עשרה לבנים ושתים־עשרה לבנות).

תודה לקב"ה יום הולדת 35: בספר תהילים נאמר: "ואתה אלוקים תורידם לבאֵר שַׁחַת, אנשי דָמים ומרמה לא יֶחֱצוּ ימיהם, ואני אבטח בך" (תהילים נה, כד). דוד המלך מביע את תקוותו כי אנשי רשע, המוגדרים בפיו "אנשי דמים ומרמה", לא יגיעו למחצית שנותיהם. ומכיוון שהגיל הממוצע הוא שבעים — על יסוד הנאמר: "ימי שנותינו בהם שבעים שנה" (תהילים צ, י) — לכן מי שחצה את גיל 35 ועבר את 'מחצית שנותיו', ראוי לו כי יודה על כך לקב"ה. ויש הנוהגים לערוך ביום הזה סעודת 'לא יֶחֱצוּ'.

יום הולדת 60: על חטאים מסוימים נידון האדם בעונש 'כָּרֵת'. מי שמתחייב ב'כרת' אינו זוכה להגיע לגיל 60. ומי שעבר את הגיל הזה יודע בוודאות כי לא התחייב ב'כרת'. ויש הנוהגים להודות על כך לקב"ה בעריכת 'סעודת כרת'. לסעודה זו כדאי להכין פרי חדש או בגד חדש, כדי שיהיה אפשר לברך במהלכה ברכת 'שהחיינו'.

יום הולדת 70: יש הנוהגים לערוך סעודה חגיגית בהגיעם לגיל 70, מפני שבגיל הזה מסתיימת התקופה שבה מי שהתחייב 'מיתה בידי שמים' (עונש על חטאים מסוימים) אמור היה לסיים את חייו. גם כאן המרכיב העיקרי בסעודה הוא — הודיה לקב"ה.

(תלמוד בבלי סוטה יז, א)(בראשית א, כז)