בימי ה'שבעה' קבעו חכמים מנהגי אבלוּת. לצד הרצון להביע צער על פטירת בן המשפחה המנוח, ימי ה'שבעה' מעניקים למשפחה המתאבלת זמן לעבּד את האבדן, וגם הזדמנות לידידי המנוח ומוקיריו להביע את תחושותיהם ולהשתתף בצער המשפחה.

מקום הישיבה לאחר הלוויה מתכנסים האבלים לשבת יחד שבעה ימים. כדאי שכל האבלים ישבו יחד, אך לעתים הדבר אינו מתאפשר — כגון כאשר לא כולם מתגוררים ונמצאים באותה מדינה, ואז האבלים מתפצלים ויושבים בכמה מקומות.

נהוג ואף רצוי לשבת 'שבעה' בבית הנפטר, מפני שנשמתו עדיין שורה בביתו; אך אין זו חובה.

חישוב ימי השבעה היום הראשון של ה'שבעה' מתחיל ביום שבו התקיימה הלוויה. אם הלוויה הסתיימה לפני 'צאת הכוכבים' (אפשר לבדוק שעה מדויקת בלוחות זמנים המתפרסמים ברשת) — תיחשב שארית היום ליום הראשון של ה'שבעה'. אם הלוויה הסתיימה מאוחר יותר, תתחיל ה'שבעה' מיום המחרת. אם לא בטוחים מתי בדיוק הסתיימה הלוויה או מתי היה 'צאת הכוכבים' — כדאי להתייעץ עם רב.

היום האחרון של ה'שבעה' איננו יום מלא, אלא נוהגים לסיים אותו מיד אחרי תפילת שחרית, מפני ש'מקצת היום — ככולו'.

להמחשה: אם הלוויה התקיימה ביום שני אחר הצהריים, לפני שקיעת השמש, יקומו האבלים מה'שבעה' ביום ראשון בבוקר. אך אם הלוויה הסתיימה ביום שני בלילה, יקומו האבלים מן ה'שבעה' ביום שני בבוקר.

אף אם הלוויה התקיימה ביום שישי סמוך לשקיעת השמש ולכניסת השבת ייחשב יום שישי ליום הראשון של ה'שבעה' והאבלים יקומו ממנה ביום חמישי בבוקר.

שבת שחלה במהלך ימי ה'שבעה', אף שאין נוהגים בה מנהגי אבלוּת, נספרת כאחד משבעת הימים.

כאשר האבלוּת החלה ביום ראשון, ה'שבעה' מסתיימת בשבת, ובעצם בשבת בבוקר לאחר התפילה מסיימים האבלים את אבלותם.

חגים באמצע ה'שבעה' אם אדם נפטר ונקבר לפני אחד החגים האלה — ראש השנה, יום הכיפורים, סוכות, פסח או שבועות — והחלו לשבת עליו 'שבעה' לפני החג, החג מסיים למעשה את ה'שבעה' ואין ממשיכים אותה אחרי החג. דין זה תקף גם אם הספיקו לשבת לפני החג שעה קלה בלבד.

ואולם אם לא הספיקו לקבור את הנפטר לפני כניסת החג, או שנפטר במהלך החג עצמו, וקבורתו נעשתה אחרי החג או אפילו בימי חול המועד (סוכות או פסח), ה'שבעה' נדחית לאחרי החג, ואז עליהם לשבת את כל שבעת הימים. במקרה כזה ינהגו בני המשפחה בחול המועד במקצת מדיני האבלוּת ומנהגיה.

מועדי ישראל האחרים — כמו חנוכה ופורים — אינם מפסיקים את ה'שבעה' ובוודאי שאינם מסיימים אותה. בהמשך יפורטו דיני האבלוּת הנוהגים בימים אלה.

אם באמצע ימי ה'שבעה' אמורה להתקיים חתונה של אחד מבני המשפחה הקרובה, כדאי להתייעץ עם רב כיצד לנהוג.

'סעודת הבראה' כאשר האבלים חוזרים מהלוויה אל הבית שבו הם מתכוונים לשבת 'שבעה', נהוג לערוך להם 'סעודת הבראה'. עיקר עניינה של הסעודה הוא שהאבֵל לא יאכל משלו, אלא השכנים והמכרים יביאו לו את הסעודה הראשונה אחרי הלוויה. פעולה זו נועדה לבטא ערבוּת הדדית ותמיכה של הסביבה באבלים שמחמת יגונם עלולים לשקוע בדכדוך ובהזנחה עצמית.

בסעודה זו מקובל לאכול לחם וביצים או עדשים. לחם — מכיוון שעיקר הסעודה היא בלחם. ביצים או עדשים — כי מאכל עגול מסמל אבלוּת. כדאי גם להגיש לאבלים דבר מה לשתות.

אם קברוּ את הנפטר בערב שבת או בערב חג, סמוך לחשכה, רצוי להימנע מ'סעודת הבראה' — או לכל הפחות לא להרבות בה — כדי שסעודת ליל השבת תיאכל לתיאבון. במקרה כזה אין צורך להשלים ולערוך בשלב מאוחר יותר 'סעודת הבראה'.

אבֵל שאין מי שיכין בעבורו 'סעודת הבראה', יאמר כי הוא נותן את מזונו לאדם אחר, וכך המזון שאוכל איננו שלו.

מנהגי אבלוּת ב'שבעה' דיני ומנהגי האבלוּת הנוהגים במהלך ה'שבעה':

אין לעבוד בימי ה'שבעה', בין אם האדם שכיר ובין אם הוא עצמאי. אם יש חשש שבגלל ההימנעות מעבודה עלול האבֵל לספוג הפסד כספי רב (רלוונטי בעיקר לעצמאים), יש להתייעץ עם רב מה לעשות. אדם שבבעלותו חנות או עסק היכולים להתנהל בלעדיו, יש להתייעץ עם רב האם עליו לסגור אותם ב'שבעה' או מותר להם להוסיף ולהתנהל בלי מעורבותו.

אסור לאבֵל להתרחץ בכל ימי ה'שבעה' רחצה של תענוג. גם ברחיצה לצורך ניקיון יש להימנע ככל האפשר משימוש במים חמים.

האבֵל אסור בסיכה, היינו שימוש בתכשירים קוסמטיים דוגמת שמנים, קרמים, איפור וכדומה. השימוש בתכשירים שנועדו לרפואה כגון משחות, או נוזלֵי לחות לטיפול ביובש וכדומה — מותר.

אין לנעול נעלי עור במהלך ה'שבעה', אלא נעלי בד, גומי או חומרים אחרים.

אין ללבוש בגדים מכובסים במהלך ה'שבעה'. מקובל להישאר עם הבגדים שאותם לבש האבֵל בזמן ה'קריעה'. מותר להחליף בגדים תחתונים. חולצה שאי־אפשר להמשיך ללבוש אותה, אפשר להחליפה, אך גם בה יש לבצע 'קריעה'.

גבר אבֵל או אישה אבלה אסורים ביחסי אישות עם בני/ות זוגם. ויש להימנע אף משינה במיטה משותפת. אישה אבלה אינה טובלת במקווה במהלך ה'שבעה', אך מותר לה לרחוץ את עצמה רחיצה קלה כדי לעשות 'הפסֵק טהרה' ולספור 'שבעה נקיים' (ראו בפרק העוסק בדינים אלה, עמ' 397).

אבֵל אסור בלימוד תורה, מפני שלימוד תורה משמח את לב האדם. מותר לו לעסוק בלימוד תורה בנושאים כואבים ועצובים, כגון ספר איוב, העוסק בין השאר במקומו של הצער והסבל בעולם, וכמו מגילת איכה, המקוננת על חורבן בית המקדש הראשון, וכן פרקים מסוימים בספר ירמיהו המתארים את חורבן בית המקדש הראשון. מותר לאבל ללמוד דיני אבלוּת.

בעבר נהגו שהאבלים יושבים ב'שבעה' על הארץ. בזמננו נהוג שהם יושבים על כיסאות נמוכים, אך לא על הרצפה ממש.

אבֵל אינו מסתפר ואינו מתגלח במהלך האבלוּת (ראו בהמשך לגבי ה'שלושים' וה'שנה').

על האבֵל להימנע מקציצת ציפורניו במהלך האבלוּת, אך מותר לקצוץ ציפורניים שלא על־ידי כלי, כמו בשיניים או ביד.

האבֵל אינו יוצא מביתו במהלך ה'שבעה', מכיוון שכל יציאה שכזאת מסיחה את דעתו מן האבלוּת. בשעת הצורך יש להתייעץ עם רב. אם לא מתקיימות תפילות בבית האבֵל, מותר לו ללכת לבית הכנסת כדי להתפלל ב'מניין' ולומר קדיש לעילוי נשמת הנפטר. אם בית הכנסת רחוק במיוחד מהבית, יש להימנע מלצאת אליו.

נוהגים שנר ידלק בבית שבו יושבים 'שבעה' לאורך כל שבעת הימים. מנהג זה נסמך על הפסוק: "נר ה' נִשמת אדם" (משלי כ, כז). הנר מסמל את הישארות הנשמה לאחר מות האדם, ואת שאיפתה של הנשמה להתעלות למעלה, כמו להבת הנר השואפת כל העת למעלה.

נוהגים לכסות את המראות בבית האבֵל. לא ידוע מה מקורו של מנהג זה, אך ניתנו לו שני טעמים: א) כדי שהאבלים לא יביטו במראות ויתקשטו במהלך ה'שבעה'. ב) בבתי האבלים נהוג לקיים 'מניינים' לתפילות, ועל־פי ההלכה אסור לאדם להתפלל מול מראה.

האֵבל בשלושת הימים הראשונים של ה'שבעה' חמור מן האֵבל בארבעת הימים הבאים. ולכן יחולו בהם הקלות מסוימות בעת הצורך, בהתייעצות עם רב.