לאחר הקבורה חולצים האבלים את נעליהם כחלק מדיני ומנהגי האבלוּת, ומכאן והלאה מתחילה האבלוּת (ראו בפרק הבא).

ביציאה מבית הקברות קודם שעוזבים את חלקת הקבר נהוג שכל אחד מהנוכחים מניח אבן קטנה על תלולית האדמה המכסה את הקבר, וכך נהוג לעשות גם בכל פעם שבה פוקדים קבר. למנהג זה ניתנו כמה הסברים, אך בבסיסו הוא משמש תזכורת שהקבר נפקד ושהיו כאן אנשים בעת האחרונה; ביטוי לכך שהנפטר לא נשכח מהלב.

בדרך החוצה מבית הקברות נהוג שהמלווים יוצרים שתי שורות משני צדי המעבר והאבלים פוסעים ביניהן. את השורות יש לערוך במרחק מסוים מהקברים ולא בצמוד להם.

כאשר האבל עובר בין השורות המנחמים אומרים לו את נוסח הניחום המקובל. אצל אשכנזים: "המקום ינחם אתכם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים ולא תוסיפו לדאבה עוד". אצל ספרדים: "מן השמים תנוחמו" או "תנוחמו מן השמים".

מכאן פונים האבלים אל הבית שבו הם מתכוונים לשבת 'שבעה', כלומר לשבת שבעה ימים ולקבל ניחומים מקרובים ומכרים. יש הנוהגים ללוות את האבלים עד הבית. עם בואם הביתה נהוג לערוך לאבלים 'סעודת הבראה' (ראו בפרק הבא).

במהלך ה'שבעה' אין האבלים נועלים נעלי עור. אם האבלים לא הצטיידו מראש בנעלי בד וכיוצא בזה, מותר להם לנעול את נעליהם הרגילות עד הגיעם לביתם. אולם יש המחמירים ומניחים מעט עפר בתוך הנעליים, כדי שנעילתן לא תהיה נוחה.

בטרם עוזבים את בית הקברות יש מנהג לתלוש כמה עשבים עם מעט עפר ולהשליך אל מאחורי הגב, ויש האומרים בשעת מעשה "זָכוּר כי עפר אנחנו". אחד הנימוקים למנהג זה הוא, שבזמן בית המקדש היו אנשים שנטמאו ממגע במת ('טומאת מת') נטהרים על־ידי אפר של פרה אדומה מעורב במים, שאותו היו מזים עליהם בעזרת גבעולי אזוב. כיום, כאשר אין לנו דרך להיטהר מטומאה זו על־ידי פרה אדומה, משמשת זריקת העשבים והעפר זֵכר לכך.

ביציאה מבית הקברות נוטלים ידיים שלוש פעמים על כל יד, לסירוגין. נטילת ידיים זו מבטיחה שכוחות טומאה המצויים בבית הקברות לא ילוו אותנו הלאה בדרכנו. בסיום נטילת הידיים מניחים את הספל הפוך ואין מנגבים את הידיים במגבת, אלא מניחים להן להתייבש באוויר.