בדרך כלל מתחיל מסע הלוויה מבית הלוויות וההספדים — מבנה הקיים בכל בית קברות, ובו גם מכינים ומטהרים את הנפטר לקראת הלוויה. יש מקומות רבים (בעיקר יישובים קטנים) שבהם אין בית לוויות והספדים, ואז נוהגים להתחיל את מסע הלוויה מבית הכנסת או ממקום מרכזי אחר. יש גם אפשרות להתחיל את מסע הלוויה מבית הנפטר. כאשר מבקשים להתחיל את מסע הלוויה במקום שאינו המקום המקובל, יש לבדוק ולתאם זאת מול אנשי החברה קדישא.

קריעה וברכה מנהג האשכנזים שבתחילת הלוויה האבלים קורעים קריעה בבגדיהם ומברכים ברכת 'דיין האמת':

בָּרוּךְ אַתָּה אֲדֹנָי, אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, דַּיַּן הָאֱמֶת.

בברכה זו מבטאים האבלים את האמונה כי זו דרכו של עולם המונהג בידי שמים, ושדינו של הקב"ה — דין אמת הוא. גישה זו של 'צידוק הדין' באה לידי ביטוי גם בהמשך הלוויה ואף בנוסח הקדיש שאומרים האבלים.

ההסבר המקובל לקריעת הבגד הוא שבכך ממחישים את הצער העמוק שהאבלים חשים על פטירת יקירם. יש המסבירים כי דווקא להפך, קריעת הבגד מסייעת להתמודד עם הרגעים הקשים על־ידי פעולה שיש בה משום הסחת דעת מסוימת.

מנהג הספרדים לבצע את הקריעה בסוף הלוויה.

דרך הקריעה הקריעה צריכה להתבצע כשהאבלים עומדים.

על אחים, ילדים ובני זוג שנפטרו קורעים את הבגד משפת הצווארון בעומק של טפח (כשמונה סנטימטרים) בצד ימין, וקורעים את הבגד העליון בלבד. על הורים קורעים את הבגד בצד שמאל, עד מקום הלב, וקורעים את כל השכבות העליונות שלבושים בהן (מלבד הגופייה).

מקובל שמתחילים את הקרע בסכין ואת שאר הקריעה עושים ביד.

יש נוהגים שאדם אחר קורע את הבגד בשביל האבל, ויש נוהגים שדווקא האבלים עצמם יקרעו את הבגד/ים.

את הבגד הקרוע מוסיפים ללבוש כל ימי ה'שבעה'. באבלוּת על אחים, ילדים ובני זוג, רשאים האבלים להחליף את בגדם במהלך ה'שבעה' לבגד אחר. אך באבלות על הורים עליהם להישאר עם בגד קרוע עד סוף ה'שבעה'. ואם בכל־זאת מבקשים הם להחליפו, עליהם לקרוע גם את הבגד החלופי.

כאשר הלוויה מתקיימת בימי חול המועד (סוכות או פסח) יש חילוקי דעות בעניין הקריעה. כדאי להתייעץ עם הרב המקומי או עם אנשי החברה קדישא.

אדם שאחד מבני משפחתו הקרובה נפטר בעוד הוא לובש בגד חשוב או יקר, רשאי להחליף לפני הלוויה את הבגד לבגד אחר, פשוט וזול יותר, כדי שהקריעה תיעשה בו.

על שני נפטרים קורעים קריעה אחת בלבד. אך אִם נפטר אחד הוא אב או אֵם והנפטר השני הוא אח, בן או בן זוג, יש לעשות שתי קריעות, בשני צדי הבגד ועל־פי הפרטים הנוספים שפורטו לעיל.

הספדים בפתחו של מסע הלוויה מקובל להספיד את הנפטר. למעשה זו אפילו מצווה להספידו ולשבח את מידותיו הטובות ואת מעשיו החיוביים. מטרת ההספד היא לכבד את הנפטר ולעורר את החיים לאמץ את מעשיו הטובים.

כאשר מספידים נפטר אין לשקר ולהמציא סיפורים שלא היו ולא נבראו, אך מותר ורצוי להתמקד בצדדים הטובים של הנפטר ולהציגו באור חיובי. אפשר להספיד בקצרה ואפשר להרבות בהספדים, אך יש להשתדל שלא להטריח את ציבור המלווים יתר על המידה.

אם הנפטר ביקש בחייו שלא להספידו, יש להישמע לו ולהימנע מהספדים. יש קהילות הנוהגות שלא לשאת הספדים כלל.

כאשר מסע הלוויה יוצא מבית כנסת, אין לשאת את ההספדים בתוך בית הכנסת אלא מחוצה לו.

יש זמנים בשנה שבהם מותר לקבור אך אין להספיד: ראשי חודשים, חנוכה, שני ימי הפורים (י"ד וט"ו באדר), ובשנה מעוברת גם ב'פורים קטן' (י"ד וט"ו באדר ראשון). יש החולקים וסבורים כי ב'פורים קטן' מותר להספיד. באשר לימי חול המועד (סוכות ופסח) הדעות חלוקות אם מספידים או לא. גם בי"ד באייר, הנקרא 'פסח שני', לפי חלק מהדעות אין מספידים. בכל אחד מהמקרים הללו יש לשאול רב כיצד לנהוג.

כאשר הנפטר הוא תלמיד חכם (גדול בתורה) מספידים אותו אף אם הלוויה מתקיימת בכל אחד מהתאריכים הנ"ל (מלבד חול המועד שהנוהגים להימנע מהספד בו, לא יספידו גם חכם). אך גם כאשר מספידים תלמיד חכם, בזמנים הללו, יש לעשות זאת בקצרה.