אחרי 'מכת בכורות', שפגעה בבכורי מצרַים ופסחה על בכורי בני ישראל, נאמר בתורה: "קַדֶּשׁ לי כל בכור פטר כל רחם בבני ישראל, באדם ובבהמה, לי הוא" (שמות יג, ב)(שמות יג, ב)

מאוחר יותר, בעקבות השתתפות הבכורים בחטא העגל, ניטלה מהם הכהונה, אך הקדוּשה נותרה בעינה. כדי לשחרר את הבכורים מהקדוּשה הזאת עלינו לפדות כל בכור מקדושתו, ביום השלושים ואחד להולדתו. וכך נאמר: "אך פדֹה תפדה את בכור האדם... ופדויו מבן חודש תפדה בערכך כסף חמשת שקלים" (במדבר יח, יד-טז)(במדבר יח, יד-טז)

מי נפדה חובת פדיית הבן הבכור מותנית בשורה של תנאים:

עליו להיות בכור לאמו, כלומר שהוא הילד הראשון היוצא מרחמה. אם הוא בכור לאביו בלבד — כגון כאשר לאם יש כבר ילד מנישואים קודמים — אין פודים אותו. לכן יכול להיות מצב שלאותו אבא יהיו שני בנים שעליו לפדותם, אם האחד נולד מנישואין ראשונים והשני מנישואין שניים, ולכל אישה זה בנה הבכור.

כאשר האֵם חוותה הפלה קודם לידת בנה הראשון, יש להתייעץ עם רב, שכן הדבר תלוי בשלב ההיריון שבו אירעה ההפלה, אם הדבר מבטל את בכורתו של התינוק שייוולד לאחר מכן.

על הבן הבכור להיוולד בלידה טבעית ולא בניתוח.

אם הבן הראשון נולד בניתוח, אין פודים את הבן שייוולד אחריו.

אם אביו של הבכור כוהן או לוי, אין פודים אותו. כמו כן אם אמו של הבכור היא בת של כוהן או לוי, אין פודים אותו.

בן בכור של גיורת חייב בפדיון, בין אִם האם התגיירה קודם ההיריון ובין אִם התגיירה במהלך ההיריון.

אִם הגיורת כבר ילדה קודם הגיור, אין פודים את הבן הראשון שנולד לה אחרי שהתגיירה.

פודים בכור שנולד בלידת ואקום. באשר לבכור שנולד בלידת מלקחיים יש דעות שצריך לפדותו בלי ברכה, אולם בימינו נהגו לפדות גם תינוק זה בברכה.

זמן הפדיון את הפדיון עורכים אחרי שמלאו שלושים יום להולדת הבן. אלא שבעניין זה עצמו יש שתי דעות הלכתיות כיצד מחשבים זאת:

לפי דעה אחת, בין לידת התינוק לפדיון צריכים להפריד עשרים ותשעה ימים מלאים. בין אם התינוק נולד בשעת בוקר או סמוך לשקיעת השמש, בכל מקרה מתחילים לספור את עשרים ותשעת הימים מסוף יום הלידה. המשמעות היא שאת הפדיון אפשר לערוך כבר בלילה שאחרי סיום היום השלושים.

הדעה השנייה קובעת שמשך ההמתנה מרגע הלידה הוא 29 ימים, 12 שעות ו־44 דקות בערך; זה אורכו של חודש אסטרונומי, כלומר הזמן הדרוש לירח כדי להקיף את כדור הארץ הקפה שלמה. לפי דעה זו, מלבד 29 הימים שעלינו לספור, יש להמתין עוד 12 שעות ו־44 דקות מרגע הלידה. משמעות הדבר היא שאם התינוק נולד בשעת אחר הצהריים, לא נוכל לקיים את הפדיון כבר בלילה שבסיום היום ה־30 אלא רק למחרת בשעות הבוקר.

בכל מקרה, כדי לא להסתבך בחישובים, מומלץ להתייעץ עם רב בטרם קובעים את יום הפדיון. ההתייעצות עם הרב אף תסייע להורים לקבוע את שעת הטקס, שכן יש הנמנעים מעריכת פדיון הבן בלילה ויש שדווקא מעדיפים את הלילה.

מקדימים או דוחים כאשר יום הפדיון חל בשבת או בחג, דוחים את הטקס ליום המחרת.

טקס הפדיון כרוך בשתיית יין ובעריכת 'סעודת מצווה'. לפיכך אם יום הפדיון חל ביום צום (צום גדליה, עשרה בטבת, תענית אסתר או י"ז בתמוז), מקדימים את הטקס ללילה שלפני הצום. וכאשר הוא חל ביום הכיפורים או בתשעה באב, שבהם הצום מתחיל כבר בערב הקודם, דוחים את הטקס למוצאי הצום.

גם במקרה כזה מומלץ להתייעץ עם רב.

סכום הפדיון עיקרו של טקס פדיון הבן הוא נתינת חמישה שקלי כסף טהור מהאב לכוהן. כמה זה במושגי ימינו?

בתורה (במדבר יח, טז) נאמר, שעל האב לתת לכוהן חמישה שקלי כסף טהור ("כסף חמשת שקלים"). משקל זה מוערך בכ־100 גרם כסף טהור, ומכאן עולה שהסכום הוא ערך של 100 גרם כסף טהור, נכון ליום עריכת הטקס.

הדרך הפשוטה לברר את הסכום המדויק היא לבדוק כמה שווה גרם כסף באותו יום. הכסף נסחר לפי אונקייה, שבה 31 גרם. מכאן שיש לחלק את מחיר האונקייה ב־31, ואז מקבלים את ערכו של גרם, ואותו יש להכפיל ב־100. יש הסבורים שעל הסכום הזה צריך להוסיף את שיעור המע"מ הנהוג במדינה.

חשוב להבהיר: אין לתת לכוהן את הסכום הזה בשטרות כסף רגילים או בהמחאה. את דמי הפדיון חובה לתת בכסף טהור או בחפץ השווה 100 גרם כסף טהור.

כוהנים ותיקים מחזיקים ברשותם חמישה מטבעות של כסף טהור, שמשקל כל מטבע הוא 20 גרם וכולם יחד — 100 גרם. קודם הטקס האב קונה מהכוהן את המטבעות ומשלם לו את שוויים, נכון לאותו יום, ובמהלך הטקס הוא מעניק לו את המטבעות.

[עקרונית, מותר לכוהן להחזיר את דמי הפדיון לאב. לכן כאשר אבי התינוק הוא חסר אמצעים והכוהן מוכן לבצע את הטקס בהתנדבות, הוא רשאי להחזיר לאב את הכסף, אולם על האב מצדו לתת את הכסף בלב שלם ובנתינה גמורה.

במקרה קיצוני עוד יותר, כאשר האב מבקש להתנות מראש את מתן הכסף לכוהן בהחזרתו לאחר מכן לידיו, עליו לומר לכוהן כי הכסף ניתן לו ב"מתנה על מנת להחזיר". מן ההכרח להקפיד על נוסח זה דווקא, שכן רק כך הנתינה היא ב'מתנה' גמורה וההתניה מראש אינה מרוקנת אותה מתוכנהּ].

התפקידים המרכזיים המשתתפים המרכזיים בטקס הפדיון הם האב, הפודה את בנו, והכוהן, המקבל מידיו את דמי הפדיון. אין הכרח שהבן הבכור עצמו יהיה נוכח במעמד, אם כי כאשר הפדיון נערך שלא בנוכחות הבן יש הבדל מסוים בטקס (ראו בהמשך).

מצוות פדיון הבן מוטלת על אבי הבן בלבד, ולכן רק הוא צריך ויכול לפדות את בנו. אם אין לבכור אבא, חובת הפדיון עוברת אל הבן עצמו, וכשיגדל יהיה עליו לפדות את עצמו.

בכור שאין לו אבא, יש מחלוקת בין פוסקי ההלכה אם רק הבכור עצמו יוכל לפדות את עצמו כשיגדל ויגיע לגיל מצוות או שגם בית־דין יכול לפדותו. במצב כזה יש לפנות לרב ולהתייעץ אתו.

יש לבחור כוהן המחזיק במסורת משפחתית ודאית של כהונה.

פדיון הבן יכול להתבצע רק על־ידי כוהן שומר תורה ומצוות, המקפיד גם על דיני הכהונה (שלא לשאת אישה האסורה לכוהן ושלא להיטמא למתים). כוהן שנולד מנישואין האסורים באיסור תורה נחשב 'חלל' ואינו יכול לפדות בכורים.

הטקס בעדות אשכנז טקס הפדיון משולב בסעודה חגיגית. לסעודה זו נודעו חשיבות וחביבות מיוחדות, שכן זו מצווה שקיומהּ אינו יום־יומי. בקהילות אשכנז נהוג לפתוח את האירוע בבציעת לחם או חלה ולאחר מכן מתחיל טקס הפדיון עצמו.

הנה מהלך הטקס לפי מנהג האשכנזים:

האב מגיש את הילד לכוהן. מקובל להניח את הילד על כרית ולקשט אותו בתכשיטי הנשים הנוכחות במקום.

האב אומר: "אִשְׁתִּי הַיִּשְׂרְאֵלִית יָלְדָה לִי בֵּן זֶה הַבְּכוֹר. זֶה בְּנִי בְּכוֹרִי, וְהוּא פֶּטֶר רֶחֶם לְאִמּוֹ הַיִּשְׂרְאֵלִית, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא צִוָּה לִפְדּוֹתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וּפְדוּיָו מִבֶּן חֹדֶשׁ תִּפְדֶּה בְּעֶרְכְּךָ כֶּסֶף חֲמֵשֶׁת שְׁקָלִים בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ עֶשְׂרִים גֵּרָה הוּא" (במדבר יח, טז). וְנֶאֱמַר: "קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר פֶּטֶר כָּל רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה לִי הוּא" (שמות יג, ב).

הכוהן שואל: "אֵיזֶה תִּרְצֶה יוֹתֵר, בִּנְךָ בְּכוֹרֶךָ זֶה אוֹ חֲמִשָּׁה סְלָעִים שֶׁנִּתְחַיַּבְתָּ בְּפִדְיוֹנוֹ?"

האב מחזיק בחמישה שקלי הכסף הטהור (חמשת הסלעים) או בשווה ערך להם ומשיב: "חָפֵץ אֲנִי לִפְדּוֹת אֶת בְּנִי, וְהֵא לְךָ דְּמֵי פִּדְיוֹנוֹ שֶׁנִּתְחַיַּבְתִּי מִן הַתּוֹרָה".

האב ממשיך להחזיק בכסף ומברך: "בָּרוּךְ אַתָּה אֲדֹנָי, אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל פִּדְיוֹן הַבֵּן".

הקהל עונה: אָמֵן.

האב מוסיף ומברך: "בָּרוּךְ אַתָּה אֲדֹנָי, אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, שֶׁהֶחֱיָנוּ וְקִיְּמָנוּ וְהִגִּיעָנוּ לַזְּמַן הַזֶּה".

הקהל עונה: אָמֵן.

בשלב הזה נותן האב את דמי הפדיון לכוהן.

הכוהן אוחז במטבעות, מעבירן בסיבוב מעל ראש התינוק, ואומר: "זֶה תַּחַת זֶה, זֶה חִלּוּף זֶה, זֶה מָחוּל עַל זֶה, וְיִכָּנֵס זֶה הַבֵּן לְחַיִּים לְתוֹרָה וּלְיִרְאַת שָׁמַיִם. יְהִי רָצוֹן שֶׁכְּשֵׁם שֶׁנִּכְנַס לְפִדְיוֹן כֵּן יִכָּנֵס לְתוֹרָה וּלְחֻפָּה וּלְמַעֲשִׂים טוֹבִים".

לאחר פעולת הפדיון שׂם הכוהן את שתי ידיו מעל ראש התינוק, ומברך אותו בברכת הכוהנים ופסוקי ברכות נוספים:

""יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה" (בראשית מח, כ). "יְבָרֶכְךָ אֲדֹנָי וְיִשְׁמְרֶךָ, יָאֵר אֲדֹנָי פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ, יִשָּׂא אֲדֹנָי פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם" (במדבר ו, כד). "אֲדֹנָי שֹׁמְרֶךָ אֲדֹנָי צִלְּךָ עַל יַד יְמִינֶךָ" (תהילים קכא, ה), "אֲדֹנָי יִשְׁמָרְךָ מִכָּל רָע יִשְׁמֹר אֶת נַפְשֶׁךָ" (תהילים קכא, ז), "כִּי אֹרֶךְ יָמִים וּשְׁנוֹת חַיִּים וְשָׁלוֹם יוֹסִיפוּ לָךְ" (משלי ג, ב).

לסיום מוזגים לכוהן כוס יין והכוהן מברך עליו: "בָּרוּךְ אַתָּה אֲדֹנָי, אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, בּוֹרֵא פְּרִי הַגָּפֶן".

הקהל עונה: אָמֵן.

לאחר שהכוהן שותה מהכוס, הוא נותן גם לשאר הנוכחים לשתות מהיין שבכוס.

בסיום הטקס ממשיכים את 'סעודת המצווה'.

הטקס בעדות ספרד בעדות המזרח נהוג לקיים תחילה את טקס הפדיון ורק לאחר מכן לשבת לסעודה. הנה מהלך הטקס לפי מנהג הספרדים:

הכוהן שואל: "בִּנְךָ זֶה בְּכוֹר הוּא?"

האב עונה: "כֵּן".

הכוהן שואל: "אֵיזֶה תִּרְצֶה יוֹתֵר, בִּנְךָ בְּכוֹרֶךָ זֶה אוֹ חֲמִשָּׁה סְלָעִים שֶׁנִּתְחַיַּבְתָּ בְּפִדְיוֹנוֹ?"

האב משיב: "בִּבְנִי בְּכוֹרִי".

כעת פונה הכוהן אל אֵם התינוק ושואל: "בְּנֵךְ זֶה בְּכוֹר. שֶׁמָּא יָלַדְתְּ בֵּן אַחֵר לְפָנָיו אוֹ שֶׁמָּא הִפַּלְתְּ?"

האימא עונה: "זֶה בְּנִי בְּכוֹרִי. לֹא יָלַדְתִּי וְלֹא הִפַּלְתִּי לְפָנָיו".

הכוהן אומר נוסח הכולל את הפסוקים מן התורה הנוגעים לפדיון הבן: "זֶה הַבֵּן בְּכוֹר הוּא, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא צִוָּה לִפְדּוֹתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וּפְדוּיָו מִבֶּן חֹדֶשׁ תִּפְדֶּה בְּעֶרְכְּךָ כֶּסֶף חֲמֵשֶׁת שְׁקָלִים בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ עֶשְׂרִים גֵּרָה הוּא" (במדבר יח, טז). כְּשֶׁהָיִיתָ בִּמְעֵי אִמֶּךָ הָיִיתָ בִּרְשׁוּת אָבִיךָ שֶׁבַּשָּׁמַיִם וּבִרְשׁוּת אָבִיךָ וְאִמֶּךָ, עַכְשָׁו אַתָּה בִּרְשׁוּתִי שֶׁאֲנִי כֹּהֵן, וְאָבִיךָ וְאִמֶּךָ מְבַקְּשִׁים לִפְדּוֹתְךָ שֶׁאַתָּה בְּכוֹר מְקֻדָּשׁ, שֶׁכֵּן כָּתוּב: "וַיְדַבֵּר אֲדֹנָי אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר, פֶּטֶר כָּל רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה — לִי הוּא" (שמות יג, א-ב).

האב נוטל בידו את כסף הפדיון — חמישה שקלי כסף טהור או שווה ערך להם, ואומר: "אֲנִי רוֹצֶה לִפְדּוֹתוֹ, שֶׁכָּךְ כָּתוּב בַּתּוֹרָה: "אַךְ פָּדֹה תִפְדֶּה אֵת בְּכוֹר הָאָדָם, וּפְדוּיָו מִבֶּן חֹדֶשׁ תִּפְדֶּה בְּעֶרְכְּךָ כֶּסֶף חֲמֵשֶׁת שְׁקָלִים בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ, עֶשְׂרִים גֵּרָה הוּא" (במדבר יח, טו-טז).

האב מברך: "בָּרוּךְ אַתָּה אֲדֹנָי, אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל פִּדְיוֹן הַבֵּן".

הקהל עונה: אָמֵן.

האב מוסיף ומברך: "בָּרוּךְ אַתָּה אֲדֹנָי, אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, שֶׁהֶחֱיָנוּ וְקִיְּמָנוּ וְהִגִּיעָנוּ לַזְּמַן הַזֶּה".

הקהל עונה: אָמֵן.

האב נותן לכוהן את דמי הפדיון, ואומר: "זֶה פִּדְיוֹן בְּנִי בְּכוֹרִי".

הכוהן אוחז במטבעות, ואומר: "קִבַּלְתִּי מִמְּךָ חֲמִשָּׁה סְלָעִים אֵלּוּ בְּפִדְיוֹן בִּנְךָ זֶה, וַהֲרֵי הוּא פָּדוּי בָּהֶן כְּדַת מֹשֶׁה וְיִשְׂרָאֵל".

"יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ, אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, כְּשֵׁם שֶׁזָּכָה הַבֵּן הַזֶּה לַפִּדְיוֹן, כָּךְ יִזְכֶּה לַתּוֹרָה וְלַמִּצְוֹת וְלַחֻפָּה בְּחַיֵּי אָבִיו וּבְחַיֵּי אִמּוֹ, אָמֵן כֵּן יְהִי רָצוֹן".

הקהל עונה: אָמֵן.

לאחר פעולת הפדיון שׂם הכוהן את שתי ידיו מעל ראש התינוק, ומברך אותו בברכת הכוהנים ופסוקי ברכות נוספים:

""יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה" (בראשית מח, כ). "יְבָרֶכְךָ אֲדֹנָי וְיִשְׁמְרֶךָ, יָאֵר אֲדֹנָי פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ, יִשָּׂא אֲדֹנָי פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם" (במדבר ו, כד). "אֲדֹנָי שֹׁמְרֶךָ אֲדֹנָי צִלְּךָ עַל יַד יְמִינֶךָ" (תהילים קכא, ה), "אֲדֹנָי יִשְׁמָרְךָ מִכָּל רָע יִשְׁמֹר אֶת נַפְשֶׁךָ" (שם, ז), "כִּי אֹרֶךְ יָמִים וּשְׁנוֹת חַיִּים וְשָׁלוֹם יוֹסִיפוּ לָךְ" (משלי ג, ב).

בסיום הטקס עורכים 'סעודת מצווה'.

דינים שונים להלן דינים שונים הנוגעים לקיום מצוות פדיון הבן:

בכל מקרה של ספק בדבר החיוב לפדות את התינוק (הפלה מוקדמת בעבר, ספק אם האב או האם אינם כוהנים או לויים, התלבטות בדבר התאריך שבו יש לקיים את הטקס וכיוצא בזה) כדאי להתייעץ עם רב.

אם ההורים אינם מכירים כוהן מתאים, אפשר להתייעץ עם רב שיסייע להם במציאת כוהן לביצוע הפדיון.

כאשר אין אפשרות להביא את התינוק למעמד הפדיון, אפשר לבצע את הטקס גם בלי נוכחותו, אלא שבמקרה כזה הנוסח שאומר האב לכוהן בתחילת הטקס משתנה מ"אִשְׁתִּי הַיִשְׂרְאֵלִית יָלְדָה לִי בֵּן זֶה הַבְּכוֹר. זֶה בְּנִי בְּכוֹרִי...", ל"אִשְׁתִּי הַיִשְׂרְאֵלִית יָלְדָה לִי בֵּן בְּכוֹר. בֵּן בְּכוֹר יֵשׁ לִי...".

לשיטת פוסקי עדות ספרד אפשר לערוך פדיון הבן גם על־ידי שליח, וזה יכול להיות פתרון למצב שהאב נמצא בחו"ל וכיוצא בזה ביום הפדיון. במקרה כזה יש להתייעץ עם רב.

פדיון הבן נערך גם בימי חול המועד (סוכות ופסח), אך לא בימי שבת וחג.

בלידה טבעית ראשונה של אחים תאומים יש לפדות את התאום הבכור. אם אלה בת ובן תאומים והבת הגיחה ראשונה לעולם, אין פודים את אחיה התאום. כאשר יש ספק מי הבכור יש להתייעץ עם רב.

פדיון הבן לבוגר אדם בוגר שהוא בכור ובהיותו תינוק לא עשה לו אביו פדיון הבן, עליו לפדות את עצמו אצל כוהן — בכל גיל.

נוסח הפדיון משתנה בהתאם — במקום אב הפודה את בנו, אדם הפודה את עצמו. אך שאר הפרטים דומים לפדיון תינוק בגיל שלושים ימים.