חכמינו עודדו את האדם לאכול בכל בוקר ארוחה והיא נקראת 'פת שחרית'.

קודם בעלי החיים בתורה נאמר: "ונתתי עשב בשדך לבהמתך, ואכלת ושבעת" (דברים יא, טו). הפסוק הקדים את אכילת הבהמה לאכילת האדם, ומכאן למדו חכמינו שאסור לאדם לסעוד את לבו קודם שהאכיל את בעלי החיים שברשותו.

נטילת ידיים לסעודה לפני אכילת לחם יש ליטול ידיים, וזאת מטעמי נקיוּת והתקדשוּת.

אופן הנטילה: ממלאים נטלה או כוס במים. יד שמאל שופכת על כל כף יד ימין שתי שפיכות ברציפות ולאחר מכן יד ימין שופכת על כל כף יד שמאל שתי שפיכות רצופות. יש נוהגים לשפוך שלוש פעמים רצופות על כל יד. כדאי ליטול את הידיים עם הרבה מים, ויש בכך סגולה לעשׁירוּת.

לאחר הנטילה משפשפים את הידיים זו בזו, ומברכים: "בָּרוּךְ אַתָּה אֲדֹנָי, אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל נְטִילַת יָדָיִם".

בסיום הברכה מנגבים את הידיים במגבת.

אדם שמתכנן מראש לאכול לחם בכמות שהיא פחות משיעור 'כביצה', ייטול ידיו לסעודה, אך בלי ברכת "על נטילת ידיים". שיעור 'כביצה' כפול משיעור 'כזית' (ראו לעיל, בהלכות שכותרתן "ברכה אחרונה על מזון", עמ' 359).

אישה הרגילה להסיר את טבעותיה מעל אצבעותיה בזמן שהיא לשה בצק, תסיר את הטבעות לפני שהיא נוטלת ידיים לסעודה, וזאת משום 'חציצה'. חציצה פירושה הפרדה בין כפות הידיים ובין המים שאמורים לשטוף אותן.

הברכות בסעודה צריך להשתדל שברכת 'המוציא' על הלחם תהיה סמוכה ככל האפשר לנטילת הידיים, ולא להפסיק ביניהן בהמתנה ממושכת או בדיבורים שאינם לצורך הסעודה.

בפתח הסעודה טובלים את הלחם במעט מלח (בין השאר, כזכר לכך שכל קרבן בבית המקדש היה נמלח במלח), מברכים על הלחם "המוציא לחם מן הארץ" ואוכלים ממנו. הברכה הזאת פוטרת את שאר המאכלים הנאכלים בסעודה ואין לברך עליהם בנפרד. הסיבה היא שכל מה שנאכל בסעודה, ובכלל זה המנה העיקרית והתוספות, נחשב טפל ללחם ונפטר בברכתו.

יוצאת מהכלל היא המנה האחרונה, המוגשת כקינוח. מנה זו, שלא נועדה להשׂביע ושאינה חלק מהסעודה עצמה, אינה נעשית טפלה ללחם, ולכן מברכים עליה את הברכה המתאימה לאותו קינוח — "שהכול נהיה בדברו", "בורא פרי העץ" או "בורא פרי האדמה". אולם אם הקינוח הוא עוגה וכדומה — שברכתה "בורא מיני מזונות" — אין מברכים עליו.

גם המשקאות ששותים בסעודה נחשבים טפלים ללחם ואין מברכים עליהם, מלבד יין או מיץ ענבים טבעי, שמפאת חשיבותם המיוחדת יש לברך עליהם "בורא פרי הגפן" גם בתוך הסעודה.

מי שעשה בשבת או בחג קידוש על יין לפני הסעודה, או אפילו רק טעם מיין הקידוש לפני הסעודה, ולאחר מכן רוצה לשתות יין גם בתוך הסעודה, פטור מלברך שוב על היין. הברכה בזמן הקידוש חלה גם על היין שבאמצע הסעודה.

נימוסים והליכות בזמן שהפה מלא יש להימנע מדיבורים, מפני שהדבר עלול לגרום סכנת חנק. אבל בין מנה למנה מותר לשוחח, ומִצווה לומר אז דברי תורה.

אין להביט בפני אדם אוכל או בצלחתו, כדי שלא לגרום לו אי נוחות.

ברכת המזון בסיום הסעודה מברכים 'ברכת המזון'. זו הברכה האחרונה לאחר אכילת לחם, והיא פוטרת מ'ברכה אחרונה' את כל מאכלי הסעודה, ובכלל זה הקינוח, המשקאות ואף היין.

בזמן 'ברכת המזון' נוהגים להשאיר על השולחן את שאריות הלחם. אחרי 'ברכת המזון' יש להשתדל שלא לזרוק את שאריות הלחם. אם קשה למצוא להן שימוש לאכילת אדם או בעלי חיים, יש להשליכן לפח כשהן עטופות בשקית וכדומה, כדי לשמור על כבודו של הלחם.

לפני 'ברכת המזון' שופכים מים על קצות אצבעות הידיים, כדי לנקותן. מים אלו נקראים 'מים אחרונים', מפני ששופכים אותם בסיום הסעודה, לעומת נטילת הידיים שמתבצעת בתחילת הסעודה.

'ברכת המזון' יש לברך ישובים במקום הישיבה בזמן הסעודה.

נשים חייבות ב'ברכת המזון'.

יש לחנך ולהרגיל ילדים שעוד לא הגיעו למצוות (מתחת גיל בר מצווה ובת מצווה) לברך 'ברכת המזון'.

תוכן הברכות 'ברכת המזון' מורכבת משלוש ברכות שחיובן מהתורה: 1. ברכת 'הזן' — מתחילת הברכה עד "ברוך אתה ה' הזן את הכול" — הודיה על המזון שנתן לנו בורא העולם. 2. ברכת 'הארץ' — מ"נודה לך" ועד "ברוך אתה ה' על הארץ ועל המזון" — הודיה על ארץ ישראל, על מצוות ברית המילה ועל התורה. 3. ברכת 'בונה ירושלים' — מ"רחֵם" ועד "ברוך אתה ה' בונה [ברחמיו] ירושלים אמן" — בקשה שייבנה בית המקדש ותחזור מלכות בית דוד.

חכמים הוסיפו לשלוש הברכות הנזכרות ברכה רביעית, הנקראת 'הטוב והמטיב'. אחרי ברכה זו נהוג להוסיף רצף של בקשות המתחילות כולן במילה "הרחמן" (כינוי לקב"ה, שהוא אבינו הרחום): "הרחמן הוא ימלוך עלינו...", "הרחמן הוא יפרנסנו בכבוד" ועוד.

דיני 'זימון' שלושה גברים או יותר, שאכלו לחם על שולחן אחד, חייבים לברך ברכת המזון ב'זימון'. זימון פירושו שהמסובים מתזמנים את ברכתם לרגע משותף, וזאת על־ידי שאחד הסועדים פונה לחבריו ואומר להם: "נברך שאכלנו משלו". על כך עונים לו השאר: "ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו", ואף המְזַמֵן חוזר אחריהם ואומר "ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו". לאחר מכן מברך כל אחד מהם 'ברכת המזון' לעצמו. לפי מנהג האשכנזים, המְזַמֵן אומר בקול רם את כל הברכה הראשונה ('הזן'), בעוד המסובים אומרים במקביל אליו את הברכה, בלחש, וכשהמְזַמֵן מסיים את הברכה, עונים הם אחריו "אמן". לאחר מכן ממשיך כל אחד לברך לעצמו.

כאשר במקום נוכחים עשרה גברים ויותר משתנה נוסח הזימון והמְזַמֵן אומר "נברך לא־לוהינו שאכלנו משלו", והמסובים עונים, "ברוך א־לוהינו שאכלנו משלו ובטובו חיינו".

בעת הזימון גם הנשים שהשתתפו בסעודה עונות על נוסח הזימון. שלוש נשים שאכלו יחד, בלי גברים, רשאיות לברך 'ברכת המזון' בזימון. כמו כן שלוש נשים שאכלו עם גברים ורוצות לזמן לבדן, בלי הגברים, רשאיות לעשות זאת. כאשר יש עשרה גברים, וברכת הזימון היא בתוספת המילה "נברך לאלוקינו" — הנשים יצטרפו ויענו לזימונם של הגברים.