בתקופת האֵבל אומר המתאבל קדיש לעילוי נשמת הנפטר. אמירה זו חשובה מאוד לנפטר ויש בכוחה לסייע לו בדינו לפני בית דין של מעלה ולהטות את הכף לטובה. 'קדיש יתום' אומרים במהלך הלוויה, במקומות המיועדים לכך בתפילות בבית הכנסת לאורך תקופת האבל, באזכרות ובימי שנה (יאָרצַייט). בשנת האבל נהוג שהאבלים אומרים 'קדיש דרבנן', בסיום לימוד תורה בציבור ובמקומות שנקבעו לכך לאורך התפילות בבית הכנסת. הנוסח המלא של 'קדיש יתום' מופיע בפרק העוסק בדיני ומנהגי הלוויה והקבורה (עמ' 60).

מי אומר תפילת הקדיש נאמרת על־ידי אבלים מדרגת קִרבה ראשונה. בנים על הוריהם אומרים קדיש אחד־עשר חודשים (ראו להלן) ואילו על שאר הקרובים (בן זוג, אח או בן) — אומרים שלושים יום. עדיף שהאבל עצמו יאמר קדיש, אך במידת הצורך אפשר לבקש מאדם אחר — או אף לשׂכור אותו — לומר קדיש על הנפטר. גם ילדים שלא הגיעו לגיל מצוות (שלוש־עשרה) אומרים קדיש על הוריהם.

מקובל שאם אדם צריך לומר קדיש בזמן שהוריו בחיים, ולדוגמה אם וכאשר, חלילה, נפטר אחד מילדיו או אשתו — עליו לבקש רשות מהוריו לומר 'קדיש יתום' בעודם בחיים.

באשר לאמירת קדיש על־ידי אישה: ברוב המקומות נהוג שאישה אינה אומרת קדיש. במקומות המאפשרים אמירת קדיש על־ידי אישה (לפי מקצת הדעות, רק במקום שאין לנפטר בנים), יש בזה כמה מנהגים: יש הסבורים שתאמר קדיש רק אם במקביל לה יש גבר האומר קדיש, ויש המאפשרים אמירת קדיש על־ידי אישה בלי כל התניה. בין כך ובין כך, כדי לומר קדיש — ובכלל זה על־ידי אישה — דרושה נוכחות של עשרה גברים, שאף יענו במקומות הנכונים "אמן".

כמה זמן אף על פי שהאֵבל על מות הורה נמשך שנים־עשר חודשים, אמירת קדיש על הורים היא אחד־עשר חודשים בלבד ולא יותר. הסיבה לכך היא שבמִשנה נאמר כי "משפט רשעים בגיהינום שנים־עשר חודש" (מסכת עדויות פרק ב, משנה י). אם הבן אומר על אביו או על אמו קדיש במשך שנים־עשר חודשים, נראה הדבר שהוא חושד אותם ברִשעוּת, ואין זה מכבודם. לפיכך, אם ההורה נפטר, לדוגמה, בה' באב, אמירת הקדיש תסתיים כעבור אחד־עשר חודשים, בד' בתמוז. ואם השנה היא מעוברת, אמירת הקדיש תסתיים בד' בסיוון.

המנהג הנזכר הוא הרוֹוח, ואולם יש עוד מנהגים: יש המפסיקים בסוף החודש האחד־עשר לומר קדיש למשך שבוע ולאחר מכן חוזרים לומר עד סוף החודש השנים־עשר. ויש שאינם עוצרים בסוף אחד־עשר חודשים, אלא אומרים קדיש ברצף עד שבוע לפני מלאות שנים־עשר חודשים. כל אחד ואחד ינהג כמקובל במשפחתו ובקהילתו.

אדם האומר קדיש על נפטר שאיננו אחד מהוריו, רשאי לכאורה לומר קדיש לכל אורך שנים־עשר החודשים מפטירתו, שהלוא כל הסיבה להימנע מכך היא פגיעה בכבוד ההורים, דבר שבמקרה זה אינו קיים. ואולם גם בעניין זה יש כמה דעות, ומומלץ לשאול רב כיצד לנהוג.