בשעות הצהריים מתפללים תפילת מנחה. תפילה זו הונהגה כמקבילה של קרבן 'תמיד של בין הערביים', שהיו מקריבים בבית המקדש. השם שניתן לתפילה זו — מנחה — הוא משום שמיד אחרי קרבן התמיד היו מקריבים בכל יום קרבן 'מנחה' מן הצומח. זמן הקרבת ה'מנחה' הוא זמן מיוחד של קרבה בין הקב"ה לעם ישראל. וגם עתה, כאשר בית המקדש חרב, זמן תפילת מנחה הוא עת רצון, שבו התפילות מתקבלות ביתר קלות. בתלמוד נאמר על כך: "יהא אדם זהיר בתפלת המנחה, שהרי אליהו (בעימות עם נביאי הבעל על הר הכרמל) לא נענה אלא בתפילת המנחה, שנאמר (מלכים א' יח, לו-לז)(תלמוד בבלי ברכות ו, ב)(מלכים א' יח, לו-לז)(תלמוד בבלי ברכות ו, ב)

זמני התפילה זמן תפילת מנחה מתחיל חצי שעה אחרי חצות היום, ומסתיים בשקיעת השמש. אבל לכתחילה עדיף להתפלל מנחה בתוך טווח הזמן שבין שעתיים וחצי קודם השקיעה ועד השקיעה.

שתי הערות: 1) מנחה בטווח הזמן של שעתיים וחצי קודם השקיעה נקראת 'מנחה קטנה', ואילו המנחה המוקדמת יותר מכוּנה 'מנחה גדולה'. 2) השעות הנזכרות כאן אינן שעות של השעון הרגיל, אלא 'שעות זמניוֹת', כלומר שעות יחסיוֹת. מחלקים את שעות היום ל־12 שעות שוות. בקיץ, שבו היום ארוך, יהיו ה'שעות' ארוכות, ובכל אחת מהן יהיו יותר מ־60 דקות רגילות. לעומת זה בחורף, שבו היום קצר, יהיו בכל 'שעה' פחות מ־60 דקות רגילות.

סדר התפילה עיקר תפילת מנחה היא תפילת 'עמידה' בלחש. ל'עמידה' נוהגים להקדים את מזמור "אשרי יושבי ביתך" בתהילים (פרק קמה). ויש נוהגים להוסיף ולומר לפני מזמור זה את סדר הקרבת קרבן התמיד והקטורת בבית המקדש (ויש המוסיפים את "פתיחת אליהו" מתיקוני הזוהר).

כאשר מתפללים בציבור אומר שליח הציבור, אחרי תפילת 'עמידה' בלחש, את 'חזרת הש"ץ'. בסיום התפילה אומרים 'תחנון' ו'עלינו לשבח' (ראו לעיל בשחרית).