בתפילת שחרית של ימי שני וחמישי בשבוע קוראים בתורה. מנהג זה תוקן על ידי עזרא הסופר, המנהיג הבולט של העם היהודי בימי שיבת גולי בבל לארץ ישראל ותחילת תקופת הבית השני. הרעיון שמאחורי תקנה זו הוא שלא יעברו על הציבור שלושה ימים רצופים בלי קריאה בתורה. הקריאה בימי שני וחמישי מצטרפת לקריאת התורה בשבתות, בראשי חודשים ובחגים.

העולים לתורה מקומה של הקריאה בסדר התפילה הוא אחרי אמירת 'תחנון' שאחרי תפילת 'עמידה'. מוציאים ספר תורה מארון הקודש, וקוראים בו את תחילת פרשת השבוע. קריאת התורה מתקיימת בנוכחות עשרה אנשים לפחות.

לתורה עולים שלושה: כוהן, לוי וישראל. כשאין כוהן, הלוי עולה ראשון ואחריו עולים שני ישראלים; ולמנהגים אחרים — אם אין כוהן, עולים שלושה ישראלים. כשאין לוי, הכוהן עולה שוב, במקום הלוי. וכשאין כוהן ולוי עולים לתורה שלושה ישראלים.

סדר העלייה העולה לתורה פותח את ספר התורה ומביט במקום שבו אמורים לקרוא (נהוג לגעת בקצה הטלית או באבנט ספר התורה במקום הקריאה ולנשקו). הוא סוגר את הספר (ויש שמשאירים אותו פתוח) ואומר:

"בָּרְכוּ אֶת אֲדֹנָי הַמְבֹרָךְ".

הציבור עונה:

"בָּרוּךְ אֲדֹנָי הַמְבֹרָךְ לְעוֹלָם וָעֶד".

(אצל רבים מבני עדות המזרח נהוג שהעולה אומר לפני אמירת "ברכו":

"הַשֵּׁם עִמָּכֶם", והצבור עונה: "יְבָרֶכְךָ הַשֵּׁם", ואחר כך אומר העולה: "רַבָּנַן, בָּרְכוּ...")

לאחר מכן העולה מברך:

"בָּרוּךְ אַתָּה אֲדֹנָי, אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר בָּחַר בָּנוּ מִכָּל הָעַמִּים וְנָתַן לָנוּ אֶת תּוֹרָתוֹ, בָּרוּךְ אַתָּה אֲדֹנָי, נוֹתֵן הַתּוֹרָה".

הקהל עונה 'אמן', והקורא בתורה קורא בקול את הקטע, בקריאה עם 'טעמי המקרא' המסורתיים. העולה לתורה מצטרף אף הוא לקריאה, בלחש.

בסיום הקריאה העולה מברך:

"בָּרוּךְ אַתָּה אֲדֹנָי, אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר נָתַן לָנוּ [עדות המזרח מוסיפים: אֶת תּוֹרָתוֹ] תּוֹרַת אֱמֶת וְחַיֵּי עוֹלָם נָטַע בְּתוֹכֵנוּ, בָּרוּךְ אַתָּה אֲדֹנָי, נוֹתֵן הַתּוֹרָה".

סיום התפילה אחרי קריאת התורה בימים שני וחמישי או אחרי אמירת 'תחנון' (ראו לעיל) בימים ראשון, שלישי, רביעי ושישי, ממשיכים את התפילה כמפורט בסידור: "אשרי", "למנצח מזמור לדוד" — שניהם מתוך תהילים, "ובא לציון" — תפילה שפסוקיה מלוקטים ממקומות שונים בנביאים ובכתובים, "שיר של יום" — מזמור תהילים המשתנה כל יום בשבוע, בהתאם לסדר אמירת הלוויים בבית המקדש, "אין כאלוקינו" — במרכז תפילה זו, פרשת הקטרת הקטורת בבית המקדש ו"עלינו לשבח" — תפילה עתיקה שבמרכזה האמונה בבורא וציפייה להכרת היקום כולו במלכותו.