Back
Zevahim
Daf 77bאָמַר רַב הוּנָא: בְּדוּקִּין שֶׁבָּעַיִן, וְאַלִּיבָּא דְּרַבִּי עֲקִיבָא, דְּאָמַר: אִם עָלוּ – לֹא יֵרְדוּ. אֵימַר דְּאָמַר רַבִּי עֲקִיבָא דְּאִי עֲבַד, לְכַתְּחִלָּה מִי אָמַר?
Rav Huna says: When Rabbi Eliezer makes reference to a blemished animal, he is speaking of an unobtrusive blemish, e.g., one that is on the cornea of the eye.
TOSAFOT
הכא בדוקין שבעין ואליבא דר"ע דאמר אם עלו לא ירדו מילתיה דר"ע בפ' המזבח מקדש (לקמן זבחים דף פד.) דתנן ר"מ מכשיר בבעלי מומין ואמר ר' יוחנן בגמ' לא הכשיר ר"ע אלא בדוקין שבעין הואיל וכשרין בעופות דלא פסל בעופות אלא מחוסר ' אבר כדדרשינן בת"כ ובפ"ק דקדושין (דף כד:) יכול נקטעה רגלה ונשברה גפה וא"ת אמאי לא חשיב נמי ניב שפתים דאמר פ' הניזקין (גיטין דף נו.) דשדא מומא בניב שפתים אתרא דלדידן הוי מומא ולדידהו לא הוי מומא דלא פסול לבני נח אלא מחוסר אבר ושמא בעוף לא שייך ניב שפתים מיהו אכתי קשה דאיכא כמה מומין דלא פסלי ואמאי נקיט דוקין שבעין וכן בגיטין הוה מצי למישדי מומא במקום אחר:
אָמַר רַב פַּפָּא: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּגוֹן שֶׁעָלוּ עַל גַּבֵּי כֶבֶשׁ. אִי הָכִי, אֲפִילּוּ בְּעֵינַיְיהוּ!
Rav Pappa says: What are we dealing with here? We are dealing with a case where all the limbs in the mixture were brought up upon the ramp. Since they have been brought on the ramp and sanctified as offerings, it is considered after the fact. The Gemara raises a difficulty: If so, i.e., if we are dealing with a case in which the limbs were already carried to the ramp, then even if they were as is, and not intermingled, the limbs of the blemished animal should be burned, as claimed by Rabbi Akiva.
RASHI
כגון שעלו על הכבש וכיון דלר"ע לא ירדו מן המזבח הני מעלן לכתחלה מכבש למזבח דקי"ל לקמן (זבחים דף פו.) כשם שהמזבח מקדש כך הכבש מקדש:
אפי' בעינייהו שלא נתערבו בתמימים אם עלו בעלי מומין לכבש לר"ע יקרבו:
TOSAFOT
אי הכי אפי' בעינייהו נמי תימה דלישני דלדבריהם קאמר להו כדמשני לבסוף:
אֶלָּא טַעְמֵיהּ דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר: מִיעֵט רַחֲמָנָא, ״מוּם בָּם״ הוּא דְּלֹא יֵרָצוּ, הָא עַל יְדֵי תַּעֲרוֹבֶת – יֵרָצוּ.
Rather, the reason of Rabbi Eliezer is that with regard to the prohibition against sacrificing a blemished animal upon the altar, the Merciful One excludes certain cases. After listing the various disqualifying blemishes, the verse states: “Neither from the hand of a foreigner shall you offer the bread of your God of any of these, because their corruption is in them, there is a blemish in them; they shall not be accepted for you” (Leviticus 22:25). This teaches that it is only if there is a blemish clearly in them that they shall not be accepted; but if they were sacrificed by means of a mixture they shall be accepted. This exclusion is stated only with regard to blemished animals, not with regard to animals that copulated with people, and consequently the limbs of these animals are not brought up to the altar even if they became intermingled with the limbs of fit offerings.
RASHI
בם משמע כשהן בפני עצמן:
וְרַבָּנַן: ״מוּם בָּם״ הוּא דְּלֹא יֵרָצוּ, הָא עָבַר מוּם – יֵרָצוּ. וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר: מִ״בָּם״ ״בָּהֶם״. וְרַבָּנַן: ״בָּם״ ״בָּהֶם״ לָא דָּרְשִׁי.
The Gemara asks: And the Rabbis, how do they expound this verse? The Gemara explains that they expound it as follows: It is only if the blemish is still in them that they shall not be accepted; but if their blemish has passed, they shall be accepted. And Rabbi Eliezer derives this halakha from the previous clause in that same verse: “Because their corruption is in them [ bahem ].” Since the verse could have stated the shorter form of bam , and instead stated “ bahem ,” one derives from here that if the animal no longer is blemished it is accepted as an offering. And as for the Rabbis, they do not interpret anything from the variation between bam and “ bahem ”; they do not see this as a significant deviation from the standard language of the verse.
TOSAFOT
הא עבר מום ירצו אע"ג דדרשינן בבכורות (דף לז.) בכלל ופרט דמום עובר מרצה מום עובר דמוקדשין איצטריך דה"א כיון דנדחה שוב אינו נראה:
ורבנן בם בהם לא דרשי משמע דלא דרשינן מיניה תרתי אפי' ר"א לא דריש אלא מדכתיב בהם ולא כתיב בם ותימה דבפ' שני שעירי (יומא דף סד.) דריש רבי יוחנן מבהם ג' דרשות הני הוא דכי עבר מומם ירצו הא שאר דחויין הואיל ונדחו ידחו ועוד דריש בם הוא דלא ירצו הא עבר מומן ירצו ועוד בם הוא דלא ירצו הא ע"י תערובת ירצו ושמא משום דכתיב נמי בם דמייתר ובם ובהם שניהם מיותרין ודרשינן לרבי יוחנן חדא דרש מבם ותרתי מבהם ולרב דרשינן תרתי חדא מבם וחדא מבהם אבל בם בהם לא דריש וכולה סוגיא התם בין לרב בין לר' יוחנן אליבא דר"א ואין לחוש בכך דהכי נמי לעיל (זבחים דף עו:) ובפ' בתרא דמנחות (דף קו:) כר"א אי נמי אפי' כרבנן דבין ר"א ובין רבנן דמתני' אית להו דע"י תערובת ירצו והכי פירוש התם בעינייהו הוא דלא ירצו הא ע"י תערובת ירצו דתנן איברים שנתערבו כו' ומשמע מתוך המשנה דמודו רבנן דהנהו דקרבו ועלו למערכה יקרבנו דלא ירדו שמעינן מינה דאית להו הך דרשא אלא לכתחלה אסרי מדרבנן דאי לית להו הוה להו למיסר אפי' אותם שעלו ירדו כיון דלא בטלי אי לאו משום דשריא תערובת דאורייתא דכיון דאחמור רבנן דלא ליבטלו משום דדרכו למנות (אית לן למישרי) ע"י ביטולו ברוב בדיעבד משום דעלו והא דקאמר הכא ורבנן בם בהם לא דרשי ולא בעי למימר דרבנן נמי אית להו הך דרשה אלא דלכתחלה אסרי להקריב מדרבנן כי תנאי דמתני' משום דמשמע ליה דלא יקרבו לרבנן מדאורייתא כמו דלא יקרבו דרובע ונרבע דרישא דברייתא דאפי' בדיעבד ירדו השתא א"ש דרב ור' יוחנן לא שבקו רבנן ואמרי כר"א ותדע מדמייתי התם מלתא דרבנן דאי אליבא דר' אליעזר קאמרי לא הוה ליה לאיתויי מלתייהו דרבנן ואע"ג דרבנן דברייתא לא דרשי הכי מתני' עיקר והא דדריש התם מבם בהם טעמא דר' יוחנן ומתרי בם דריש עבר מומם וע"י תערובת והכא דריש מבם תערובת ועבר מומם מבם בהם ואייתר להם בם דבתרא לכדר' יוחנן כדפרישית לא קשה מידי דלא איכפת ליה להש"ס רק שיוכל לעשות ג' דרשות ולא חש להזכיר דרשא דר' יוחנן אלא הפשוטה יותר וזה אין לפרש דאיברי בעלי מומין בתמימים לא בטלי מן התורה דמאיזה טעם לא בטלו אי משום דאין עולין מבטלין זה את זה הא בעלי מומין לא עולין נינהו ועוד דאפי' עולין נראה דלרבנן מדאורייתא מבטלין זה את זה בדבר שאינו מתערב כמו מין במינו לר' יהודה שאינו מתערב דלא הוי כדם וסולת בטל מדאורייתא:
אִי הָכִי, ״רוֹאֶה״? הָא רַחֲמָנָא אַכְשְׁרֵיהּ! לְדִבְרֵיהֶם קָאָמַר לְהוּ: לְדִידִי – רַחֲמָנָא אַכְשְׁרֵיהּ, לְדִידְכוּ – אוֹדוּ לִי מִיהָא בְּשַׂר בַּעֲלַת מוּם כְּעֵצִים דָּמֵי, מִידֵי דַּהֲוָה אַבְּשַׂר חַטָּאת.
The Gemara asks: If that is so, and Rabbi Eliezer permits the limbs of blemished animals to be sacrificed if they are in a mixture, why is it necessary for him to say: I view the flesh of the limbs of the blemished animals as though they are pieces of wood? After all, the Merciful One permits them as an offering. The Gemara explains that Rabbi Eliezer is speaking to the Rabbis in accordance with their statement, as follows: According to my opinion, the Merciful One permits these limbs to be sacrificed upon the altar. But even according to your opinion, at least agree with me that the flesh of a blemished animal that was intermingled with the flesh of a qualified offering is considered like wood, just as is the halakha of the flesh of a sin offering that became intermingled with the flesh of a burnt offering, as according to this baraita the Rabbis concede that the flesh of these two offerings should be sacrificed together.
RASHI
מידי דהוי אבשר חטאת דמודיתו לי דאם נתערב באיברי עולה יקרב לשם עצים כדאמרן:
TOSAFOT
אודו לי מיהת בשר בעל מום כעצים דמי אע"ג דר"א גופיה לא חייש להאי טעמא מדמצריך קרא מ"מ תיקשי להו לרבנן והכי אורחיה דהש"ס כדפירשתי בריש פירקין:
וְרַבָּנַן: הָכָא מְאִיסִי, הָתָם לָא מְאִיסִי.
The Gemara asks: And the Rabbis, how do they respond to this claim of Rabbi Eliezer? The Gemara explains: According to the Rabbis there is a difference between the cases: Here, with regard to a mixture that includes limbs of blemished animals, these limbs are repulsive, and therefore they may not be brought upon the altar, even as wood. Conversely, there, in the case of a mixture of limbs of a sin offering and limbs of a burnt offering, the limbs of the sin offering are not repulsive in and of themselves, and consequently they may be sacrificed upon the altar as wood.
מתני׳ אֵבָרִין בְּאֵבָרִין בַּעֲלֵי מוּמִין, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אִם קָרַב רֹאשׁ אֶחָד מֵהֶן – יִקְרְבוּ כָּל הָרָאשִׁין, כְּרָעַיִם שֶׁל אֶחָד מֵהֶן – יִקְרְבוּ כָּל הַכְּרָעַיִם. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֲפִילּוּ קָרְבוּ כֻּלָּם חוּץ מֵאֶחָד מֵהֶן – יֵצֵא לְבֵית הַשְּׂרֵיפָה.
In a case where limbs of burnt offerings fit for sacrifice were intermingled with limbs of blemished burnt offerings,
RASHI
מתני' איברים של עולות הרבה באיברי עולת בעלת מום אם קרב [א' מהם] תלינן איסורא ביה:
יצא לבית השרפה דלא תלינן איסורא בקריבין כבר: גמ' (לא נחלקו כו'):
גמ׳ אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: לֹא הִכְשִׁיר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אֶלָּא שְׁנַיִם שְׁנַיִם, אֲבָל אֶחָד אֶחָד – לֹא. מְתִיב רַבִּי יִרְמְיָה: ״וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֲפִילּוּ קָרְבוּ כּוּלָּן חוּץ מֵאֶחָד מֵהֶן – יֵצֵא לְבֵית הַשְּׂרֵיפָה״!
Rabbi Elazar says: Rabbi Eliezer permitted the sacrificing of all the heads only if they were sacrificed two by two,
RASHI
אלא שנים שנים זוג זוג יקריבם דאיכא למימר מיגו דהאי לאו דאיסורא הוא דהאי נמי לאו איסורא הוא ואיסורא אזיל ליה בההוא דקרב קודם שנמלך אבל אחד אחד דליכא מיגו לא:
חוץ מאחד מהן כו' מכלל דלרבי אליעזר קרב:
אֲמַר לוֹ רַבִּי יִרְמְיָה בַּר תַּחְלִיפָא: אַסְבְּרָהּ לָךְ, מַאי ״אֶחָד״? זוּג אֶחָד.
Rabbi Yirmeya bar Taḥlifa said to Rabbi Yirmeya in response: I will explain the meaning of this statement to you: What does the mishna mean when it states: Except for one of them? It means except for one pair, i.e., two limbs, as even Rabbi Eliezer did not permit one to sacrifice the limbs individually.
RASHI
זוג אחד שני ראשים:
מתני׳ דָּם שֶׁנִּתְעָרֵב בְּמַיִם, אִם יֵשׁ בּוֹ מַרְאִית דָּם – כָּשֵׁר. נִתְעָרֵב בְּיַיִן – רוֹאִין אוֹתוֹ כְּאִילּוּ הוּא מַיִם. נִתְעָרֵב בְּדַם בְּהֵמָה אוֹ בְּדַם הַחַיָּה – רוֹאִין אוֹתוֹ כְּאִילּוּ הוּא מַיִם.
In the case of blood of an offering fit for sacrifice that was mixed with water,
RASHI
מתני' שנתערב ביין שהוא אדום ואין מראה ניכר בו:
רואין אותו יין כאילו הוא מים ואומדין אם היה דם שנתערב כאן ניכר במים הללו כשר לזריקה:
בדם הבהמה של חולין:
רואין אותו של חולין כאילו הוא מים ואומדין אותו אם היה דם הזבח ניכר כשר ואע"פ שהחולין רבין עליו:
TOSAFOT
בדם בהמה או בדם חיה רואין אותו כאילו הוא מים וא"ת דם בהמה וחיה היכי זריק להו למזבח נהי דאמר רואין כאילו הוא מים ולא מבטל דם אחר מ"מ מים גמורין לא הוי ולא בטל ממנו שם חולין ואפי' למ"ד (נזיר דף כט.) חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא היינו שחיטתן אבל להעלותן לגבי המזבח נראה דאסור וי"ל כיון דדם כשר מעורב בו ואין עיקר זריקתן לשם הפסול אלא לשם הכשר שרי אע"ג דבאיברים לא אמר רואין לשם עצים ומיהו בלאו הכי אתי שפיר דבנזיר פ' ואני (שם) משמע דלמ"ד לאו דאורייתא אפי' העלאה נמי שרי גבי מדיר בנו בנזיר למ"ד לחנכו במצות דמביא חטאת העוף דקא סבר חולין בעזרה לאו דאורייתא ושמא סבר לה כר"א דשרי לשם עצים ולשם מים ואפשר דאפי' רבנן מודו דלא אסרי לשם עצים ולשם מים אלא במידי דהקרבה כגון איברי חטאת ואיברי עולה וכן ניתנין למעלה שנתערבו בניתנין למטה ומתן אחת במתן ארבע אבל חולין גמורין שרו לכ"ע לשם עצים ולשם מים וכן נתערב בדם פסול ובדם התמצית וכן מוכיח לקמן (זבחים דף עט:) מדדחיק עלה בגמ' במאי פליגי בגוזרין גזירה במקדש ולא קאמר דפליגי ברואה אני כדפליגי בסיפא ולקמן מפרש (ד"ה במאי):
רואין אותו כאילו הוא מים הקשה ה"ר שמואל מוורדום הא דאמרי' בהקומץ רבה (מנחות דף כב.) ולקח מדם הפר ומדם השעיר הדבר ידוע שדם הפר מרובה מדם השעיר סברי רבנן מכאן לעולין שאין מבטלין זה את זה היכי דריש ליה מיניה הא דלא בטיל היינו משום דאפי' הוי מים היה בו מראית דם וי"ל דפעמים שהוא כל כך רבה דאי הוי דם הפר מים משתנה מראית דם השעיר עד שנעשה דיהה ופסול דאם יש בו מראית דם דקתני היינו מראית דם גמור ולא חזותא בעלמא ועוד י"ל אי לאו משום דאין עולין (אין) מבטלין זה את זה לרבנן או מין במינו לר' יהודה כשמערה טיפה ראשונה הוי ליה בטל ונדתו ומיהו קשה דאיפכא ה"ל למידק דהא אמרי' ביומא (דף נג:) שעירה דם הפר בדם השעיר ובדם שנתערב במים אמר בגמ' לא שנו אלא שנפל מים לתוך דם אבל דם לתוך מים ראשון ראשון בטל הלכך האי דם פר היה לו להתבטל ראשון ראשון בדם השעיר ואפי' מאן דלית ליה ראשון ראשון בטל בפ' בתרא דע"ז (דף עג.) הכא מודה משום דה"ל נראה ונדחה וי"ל דלא אמר ראשון ראשון בטל כשמערה בשפע הרבה יחד כמו שמחלק בע"ז (גז"ש) בין חבית דנפיש עמודיה לצרצור קטן דלא נפיש עמודיה אפי' למאן דאית ליה ראשון ראשון בטל בחבית ביותר מפי חבית היה מודה דלא בטיל ועוד מי לא עסקינן שמערה דם הפר שבכלי זה ודם השעיר שבכלי זה משניהם יחד תוך כלי שלישי: