Back
Zevahim
Daf 56bלְגוּפֵיהּ! אִם כֵּן, נֵימָא קְרָא: ״בְּיוֹם זִבְחוֹ יֵאָכֵל״, ״הַקְרִיבוֹ״ לָמָּה לִי? שְׁמַע מִינָּהּ: בְּיוֹם שֶׁאַתָּה זוֹבֵחַ אַתָּה מַקְרִיב, בְּיוֹם שֶׁאִי אַתָּה זוֹבֵחַ – אִי אַתָּה מַקְרִיב.
for the matter itself, to teach that a peace offering may be eaten for only two days? The Gemara answers: If so, let the verse state: On the day he slaughters it shall it be eaten, and the following day. Why do I need the verse to add the term “that he sacrifices it”? Conclude from the wording of the verse that on the day that you slaughter the offering you sacrifice the blood on the altar, but on a day that you do not slaughter the offering you do not sacrifice the blood on the altar.
RASHI
לגופיה ללמד זמן אכילת שלמים ביום זביחתו וממחרת:
ה"ג א"כ נימא קרא ביום זבחו יאכל הקריבו למה לי ש"מ ביום שאתה זובח אתה מקריב כו':
דלמא הכי קאמר רחמנא כו' ה"ג אם כן נימא קרא וביום הקריבו יאכל זבחו למה לי ש"מ ביום שאתה זובח אתה מקריב כך הגהתי מספרו של רבי:
וְדִילְמָא הָכִי קָאָמַר רַחֲמָנָא: אִי קָרֵיב דָּם הָאִידָּנָא – נִיתְאֲכֵיל בָּשָׂר הָאִידָּנָא וּלְמָחָר, אִי קָרֵיב דָּם לְמָחָר – נִיתְאֲכֵיל בָּשָׂר לְמָחָר וּלְיוֹמָא אוֹחֲרָא! אִם כֵּן, נֵימָא קְרָא: ״בְּיוֹם הַקְרִיבוֹ יֵאָכֵל״, ״זִבְחוֹ״ לָמָּה לִי? שְׁמַע מִינָּהּ: בְּיוֹם שֶׁאַתָּה זוֹבֵחַ אַתָּה מַקְרִיבוֹ, בְּיוֹם שֶׁאִי אַתָּה זוֹבֵחַ – אִי אַתָּה מַקְרִיבוֹ.
The Gemara questions this proof: But perhaps this is what the Merciful One is saying: If the blood is sacrificed today, i.e., the day the offering was slaughtered, the meat may be eaten today and tomorrow. If the blood is sacrificed tomorrow, the meat may be eaten tomorrow and the following day. The Gemara answers: If so, let the verse state: On the day it is sacrificed it shall be eaten, and the following day. Why do I need the verse to state: “That he sacrifices his offering”? Conclude from the wording of the verse that on the day that you slaughter the offering you sacrifice the blood on the altar, but on a day that you do not slaughter the offering you do not sacrifice the blood on the altar.
RASHI
ודלמא הכי קאמר רחמנא כו' דלא תלה רחמנא זמן אכילה בזביחה אלא בזריקה לאוכלו ביום זריקתו וממחרת:
אִיתְּמַר: הַמְחַשֵּׁב לְאוֹר שְׁלִישִׁי, חִזְקִיָּה אָמַר: כָּשֵׁר, רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: פָּסוּל. חִזְקִיָּה אָמַר כָּשֵׁר – דְּהָא לָא אִינְתִּיק לִשְׂרֵיפָה, רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: פָּסוּל – דְּהָא אִידְחֵי לֵיהּ מֵאֲכִילָה.
§ It was stated: With regard to one who slaughters a peace offer- ing and intends to eat it on the evening preceding the third day,
RASHI
המחשב לאור שלישי בשחיטת שלמים על מנת לאכול מן הבשר לאור שלישי ליל שני לזביחה:
כשר דלא הוי חוץ לזמנו:
דלא אינתיק ליה מזמנו לגמרי ולהיות זמן שריפתו עכשיו עד צפרא כדתני' לקמן בשמעתין:
הָאוֹכֵל לְאוֹר שְׁלִישִׁי, חִזְקִיָּה אָמַר: פָּטוּר – דְּלָא אִינְתִּיק לִשְׂרֵיפָה, רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: חַיָּיב – דְּהָא אִידְחֵי לֵיהּ מֵאֲכִילָה.
These two amora’im have the same dispute concerning a similar matter: With regard to one who eats a peace offering on the evening preceding the third day,
RASHI
האוכל לאור שלישי מבשר קרבן כשר:
פטור מקרבן שגגת נותר:
לא אינתיק לשריפה הלכך לאו נותר הוא:
תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן: קֳדָשִׁים הַנֶּאֱכָלִין לְיוֹם אֶחָד – מְחַשְּׁבִין בְּדָמָן מִשֶּׁתִּשְׁקַע הַחַמָּה, וּבִבְשָׂרָן וּבְאֵימוּרֵיהֶן – מִשֶּׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשַּׁחַר. קֳדָשִׁים הַנֶּאֱכָלִין לִשְׁנֵי יָמִים וְלַיְלָה אַחַת – מְחַשְּׁבִין בְּדָמָן מִשֶּׁתִּשְׁקַע הַחַמָּה, וּבְאֵימוּרֵיהֶן מִשֶּׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשַּׁחַר, וּבִבְשָׂרָן מִשֶּׁתִּשְׁקַע הַחַמָּה שֶׁל שְׁנֵי יָמִים.
It is taught in a baraita in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan: With regard to sacrificial animals that may be eaten for one day, if one intends to present their blood after sunset, or if one intends to eat their meat or to sacrifice their sacrificial portions after the first rays of dawn, the offering is considered to be piggul and is disqualified. With regard to sacrificial animals that may be eaten for two days and one night, if one intends to present their blood after sunset, or if one intends to sacrifice their sacrificial portions after the first rays of dawn, or if one intends to eat their meat after sunset following the second of the two days, the offering is considered to be piggul and is disqualified.
RASHI
מחשבין בדמן משתשקע החמה אם שחט על מנת לזרוק דמן משתשקע החמה פיגול ובאכילת בשר ובהקטרת אימוריהם אם חישב בשחיטה על מנת לאכול מבשרן או להקטיר מאימוריהן משיעלה עמוד השחר פיגול דהיינו חוץ לזמן דידהו:
ה"ג והנאכלין לשני ימים ולילה אחד מחשבין בדמן משתשקע החמה ובאימורין משיעלה עמוד השחר ובבשרן משתשקע החמה של שני ימים והיינו לאור שלישי כר' יוחנן לענין דם ואימורין קדשי קדשים וקדשים קלים שוין דדם ואימורין לעולם קדשי קדשים הם:
תָּנוּ רַבָּנַן: יָכוֹל יְהוּ נֶאֱכָלִין לְאוֹר שְׁלִישִׁי. וְדִין הוּא: זְבָחִים נֶאֱכָלִין לְיוֹם אֶחָד וּזְבָחִים נֶאֱכָלִין לִשְׁנֵי יָמִים, מַה זְּבָחִים הַנֶּאֱכָלִין לְיוֹם אֶחָד – לַיְלָה אַחֲרֵיהֶן, אַף זְבָחִים הַנֶּאֱכָלִין לִשְׁנֵי יָמִים – לַיְלָה אַחֲרֵיהֶן!
The Gemara cites another baraita on this topic. The Sages taught: One might have thought that peace offerings, which may be eaten for two days, may also be eaten on the evening preceding the third day. And this is the conclusion of a logical inference: Other offerings, e.g., thanks offerings, are eaten for one day, and peace offerings are eaten for two days. Just as with regard to offerings that are eaten for one day, the night follows the previous day, i.e., the offering may be eaten during the day and the subsequent night, so too, with regard to peace offerings that are eaten for two days, say that the night follows the day, and rule that they may be eaten on the night after the second day.
RASHI
לילה אחריהם דכתיב בתודה (ויקרא ז׳:ט״ו) לא יניח ממנו עד בקר כל הלילה נאכל אף כאן בשלמים תהא לילה אחר יום המחרת:
TOSAFOT
אור לשלישי גרס כמו אור לי"ד דלאור שלישי משמע לילה שאחר שלישי כמו לאור עיבורו דבשמעתא קמייתא דפסחים (דף ב):
תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְהַנּוֹתָר עַד יוֹם״ – בְּעוֹד יוֹם הוּא נֶאֱכָל, וְאֵינוֹ נֶאֱכָל לְאוֹר שְׁלִישִׁי.
To counter this logic, the verse states: “And when you sacrifice a peace offering to God, you shall sacrifice it of your own will. It shall be eaten the same day you sacrifice it, and on the next day; and if any remains until the third day,
RASHI
עד יום גבי אכילה כתיב בקדושים תהיו ביום זבחכם יאכל וממחרת והנותר עד יום בעוד שהוא יום תאכלנו:
יָכוֹל יִשָּׂרֵף מִיָּד? וְדִין הוּא: זְבָחִים נֶאֱכָלִין לְיוֹם אֶחָד, וּזְבָחִים נֶאֱכָלִין לִשְׁנֵי יָמִים, מַה זְּבָחִים הַנֶּאֱכָלִין לְיוֹם אֶחָד – תֵּיכֶף לַאֲכִילָה שְׂרֵיפָה, אַף זְבָחִים הַנֶּאֱכָלִין לִשְׁנֵי יָמִים – תֵּיכֶף לַאֲכִילָה שְׂרֵיפָה!
The baraita continues: If a peace offering may not be eaten beyond the second day, one might have thought that it should be burned immediately after the conclusion of the second day, and this too is the conclusion of a logical inference: Other offerings are eaten for one day, and peace offerings are eaten for two days. Just as with regard to offerings that are eaten for one day, immediately after the conclusion of their permitted time for eating should their burning
RASHI
יכול ישרף מיד לאור שלישי הואיל ועבר זמן אכילתו:
מה להלן בנאכלין ליום אחד תיכף לאכילה שריפה דכתיב גבי מילואים ואם יותר מבשר המילואים וגו' בצו את אהרן כתיב ובהאי קרא לא כתיב אכילה אלא שריפה ולהכי לא כתיב עד יום אלא ביום:
תַּלְמוּד לוֹמַר: ״בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף״, בַּיּוֹם אַתָּה שׂוֹרְפוֹ, וְאִי אַתָּה שׂוֹרְפוֹ בַּלַּיְלָה.
To counter this logic, the verse states: “And if any remains of the flesh of the sacrifice on the third day, it shall be burned with fire” (Leviticus 7:17), meaning: You must burn it during the day,
TOSAFOT
ת"ל עד יום פי' בקונטרס ביום זבחכם יאכל וממחרת והנותר עד יום השלישי בעוד שהוא יום תאכלנו וקשה דהנותר הפסיק הענין וה"ר חיים מפרש עד יום השלישי ולא יום השלישי בכלל א"כ אינו נאכל בליל שלישי:
מתני׳ הַבְּכוֹר וְהַמַּעֲשֵׂר וְהַפֶּסַח קֳדָשִׁים קַלִּים; שְׁחִיטָתָן בְּכָל מָקוֹם בָּעֲזָרָה, וְדָמָן טָעוּן מַתָּנָה אַחַת, וּבִלְבַד שֶׁיִּתֵּן כְּנֶגֶד הַיְּסוֹד.
The firstborn offering, the animal tithe offering, and the Paschal offering
RASHI
מתני' והמעשר מעשר בהמה:
מתנה אחת דלא כתיב בהו סביב אלא ואת דמם תזרוק כתיב בבכור והנך נמי מהכא ילפינן כדאמרינן בגמ':
כנגד היסוד במקום שיש יסוד תחתיו למעוטי מזרח ודרום:
שִׁינָּה בַּאֲכִילָתָן: הַבְּכוֹר נֶאֱכָל לַכֹּהֲנִים, וְהַמַּעֲשֵׂר לְכָל אָדָם, וְנֶאֱכָלִין בְּכָל הָעִיר, בְּכָל מַאֲכָל, לִשְׁנֵי יָמִים וְלַיְלָה אֶחָד. הַפֶּסַח אֵינוֹ נֶאֱכָל אֶלָּא בַּלַּיְלָה, וְאֵינוֹ נֶאֱכָל אֶלָּא עַד חֲצוֹת, וְאֵינוֹ נֶאֱכָל אֶלָּא לִמְנוּיָו, וְאֵינוֹ נֶאֱכָל אֶלָּא צָלִי.
The halakha differs with regard to their consumption. The firstborn offering is eaten by the priests, and the animal tithe offer- ing is eaten by any person,
RASHI
שינה באכילתן אע"פ שהשוה הכתוב את מתן דמם שינה באכילתן זה מזה:
הבכור נאכל לכהנים כדכתיב ובשרם יהיה לך (במדבר י״ח:י״ח):
והמעשר לכל אדם שלא מצינו לו בתורה שינתן לכהן:
ונאכלין בכל העיר בכל מאכל גרס ולא גרסי' לכל אדם דהא קתני בכור לכהנים:
בכל העיר כדכתיב והבאתם שמה עולותיכם וזבחיכם ואת מעשרותיכם (דברים י״ב:ה׳-ו׳) ותניא בספרי ר' עקיבא אומר בשתי מעשרות הכתוב מדבר אחד מעשר בהמה ואחד מעשר דגן וכתיב בההוא קרא ובכורות בקרכם וצאנכם ומדלא קבע בהו מחיצה שמע מינה בכל העיר נאכלין:
לשני ימים ולילה אחד בבכור יליף לה בגמ' מעשר לא ידענא מהיכא:
אלא בלילה כדכתיב בלילה הזה (שמות יב):
ואינו נאכל אלא עד חצות בגמ' יליף לה:
למנוייו שנמנו בדמי לקיחתו כדכתיב לפי אכלו תכוסו (שם):
TOSAFOT
ונאכלין בכל העיר פירש בקונטרס כדכתיב בפרשת ראה אנכי והבאתם שמה עולותיכם וזבחיכם ואת מעשרותיכם ותניא בספרי רבי עקיבא אומר בשתי מעשרות הכתוב מדבר אחד מעשר בהמה ואחד מעשר דגן וכתיב בההוא קרא ובכורות בקרכם וצאנכם ומדלא קבע בהו מחיצה שמע מינה דנאכלין בכל העיר ותימה גדול לפי' דהא כתיבי נמי התם חטאות ואשמות דבעו קלעים והכי תניא בספרי מעשרותיכם ר"ע אומר בשתי מעשרות הכתוב מדבר אחד מעשר דגן ואחד מעשר בהמה ותרומת ידכם אלו הביכורים כענין שנאמר ולקח הכהן הטנא מידך ובכורות זה הבכור בקרכם וצאנכם אלו חטאות ואשמות ואכלתם שם לפני ה' אלהיכם אלו המחיצה ויש לתמוה אמאי לא בעי בכור ומעשר מחיצה כיון דכתיב בהו לפני ה' כמו שחיטה דדרשינן (לעיל זבחים דף לב.) לפני ה' בעזרה ועוד אמרינן בתמורה בסוף אלו קדשים (תמורה דף כא:) אם ללמוד על הבכור שנאכל לפנים (מן הקלעים) מן החומה אינו צריך שהרי כבר נאמר לפני ה' אלהיך תאכלנו וא"כ ליבעי לפנים מן הקלעים כשחיטה ונראה דנפקא לן מדכתיב לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך וגו' ובכורות בקרכם וצאנכם דמשמע בשעריך הוא דלא תוכל לאכול הא בירושלים אכול ומעשר בהמה גמר העברה העברה מבכור ומיהו קשה דבההוא קרא נמי הא כתיבי חטאות ואשמות כדדרשינן בפ' בתרא דמכות (דף יז.) בקרך וצאנך אלו חטאות ואשמות ונראה לפרש דנפקא לן מדמקשינן בגמ' לחזה ושוק של שלמים הנאכלין לשני ימים והוא הדין לענין שנאכלין בכל העיר ותודה ואיל נזיר ושלמים נפקא לן מקרא דחזה ושוק של מילואין:
לשני ימים פי' בקונט' בבכור יליף לה בגמ' מעשר לא ידענא מהיכא ושוב הגיה דיליף העברה העברה מבכור ותימה א"כ תפשוט מהכא דדבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בגז"ש ולעיל אמרינן דאינו חוזר ומלמד בגז"ש מדרבי יוחנן ונראה דמעשר יליף משלמים בבנין אב מה שלמים קדשים קלים אף מעשר קדשים קלים דבכור נמי הוה אתי משלמים אי לאו משום דמתנה לכהן וא"כ מעשר דלא הוי מתנה לכהן משלמים אתי:
הפסח אינו נאכל כו' תימה ליתני נמי דאינו נאכל אלא על מצות ומרורים ותירץ ה"ר חיים דלא חשיב אלא דבר שכנגדו בקדשים והוא חלוק מהם דשאר קדשים נאכלין ביום ובלילה עד היום ולכל אדם בכל מאכל ופסח אינו נאכל אלא בלילה עד חצות ולמנויו וצלי אי נמי לא תנא מצות ומרורים דאין מעכבין א"נ לאו מצוה דגופיה:
גמ׳ מַאן תַּנָּא? אָמַר רַב חִסְדָּא: רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי הִיא, דְּתַנְיָא, רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: ״חֶלְבּוֹ״ לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא: ״חֶלְבָּם״, ״דָּמוֹ״ לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא: ״דָּמָם״, לִימֵּד עַל בְּכוֹר וּמַעֲשֵׂר וּפֶסַח שֶׁטְּעוּנִין מַתַּן דָּמִים וְאֵימוּרִין לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ.
Who is the tanna who taught
RASHI
גמ' מאן תנא מעשר ופסח בזריקה מדמשוי מתן דמים בכור ומעשר ופסח דקתני שינה באכילתן מכלל דמתן דמים לא שינה ובבכור כתיב ואת דמם תזרוק (במדבר י״ח:י״ז):
דמו לא נאמר אך בכור שור וגו' אבל לר' ישמעאל פסח בשפיכה דנפקא ליה מתן דמים לפסח מודם זבחיך ישפך (דברים יב):
כְּנֶגֶד הַיְּסוֹד מְנָא לָן? אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: אָתְיָא זְרִיקָה זְרִיקָה מֵעוֹלָה,
The Gemara asks: From where do we derive that their blood must be placed so that it goes on the base of the altar? Rabbi Eliezer says: This is derived by way of a verbal analogy, with the meaning of the word “sprinkling” stated here derived from the meaning of the word “sprinkling” stated with regard to a burnt offering.