Back
Zevahim
Daf 54aדְּגָיֵיז לֵיהּ – ״אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת״ כְּתִיב!
that he cuts the base on the southern and western sides after he has poured the mixture for the altar and it has dried, it is written concerning the altar: “You shall build the altar of the Lord your God of unhewn stones; and you shall offer burnt offerings on it to the Lord your God” (Deuteronomy 27:6), so it cannot be cut.
RASHI
דגייז ליה אחר שיבש סתר הבנין מעל חלקו של יהודה:
ופרכינן והא אבנים שלמות כתיב שיהא חלק ולא פגימות פגימות ואי אפשר לסתירה להיות חלקה:
דְּמָחֵית מִידֵי מִתּוּתֵיהּ וְשָׁקֵיל לֵיהּ. דְּאִי לָא תֵּימָא הָכִי, הָא דְּאָמַר רַב כָּהֲנָא: אֲבָנִים שֶׁל קְרָנוֹת חֲלוּלוֹת הָיוּ, דִּכְתִיב: ״וּמָלְאוּ כַּמִּזְרָק כְּזָוִיֹּת מִזְבֵּחַ״, הָכָא נַמִי – ״אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת״ אָמַר רַחֲמָנָא! אֶלָּא: דְּמָחֵית מִידֵי מִתּוּתֵיהּ וְשָׁקֵיל לֵיהּ, הָכָא נַמִי, דְּמָחֵית מִידֵי מִתּוּתֵיהּ וְשָׁקֵיל לֵיהּ.
Rav could answer: This means that he places something under the frame, in the place where there is to be no base, and after the poured mixture has dried he removes it, leaving the space empty. As if you do not say so, how will you explain that which Rav Kahana says: The stone interiors of the corners were hollow,
RASHI
דמחית מידי מתותיה כלומר במקומו על (כנגד) חלקו של יהודה הניח עץ ארוך ועוביו כעובי המלבן וחלק [והניח] בתוך המלבן ולא יכול להדביק עם חלוקי האבנים ע"י שפיכת המיחוי של סיד וקוניא ולכשיבש קצת נטלו ונשאר מקומו חלק:
קרנות של מזבח חלולות היו נקבים נקבים עמוקים בארבעתן שיפול דם החטאת ויבלע לתוכו:
כמזרק כזיות מזבח אלמא בית קיבול יש כמזרקים:
דמחית מידי מתותיה מקלות וקסמין [דקים] נתן בין חלוקי האבנים וכשיבש הוציאם ונשארו מקומות בנקבים חלוקים ולא הוצרך לפגום בפגימות לנקבים:
דָּרַשׁ רָבָא: מַאי דִּכְתִיב: ״וַיֵּלֶךְ דָּוִד וּשְׁמוּאֵל וַיֵּשְׁבוּ בְּנָיֹת בָּרָמָה״, וְכִי מָה עִנְיַן נָויוֹת אֵצֶל רָמָה? אֶלָּא, שֶׁהָיוּ יוֹשְׁבִין בְּרָמָה, וְעוֹסְקִין בְּנוֹיוֹ שֶׁל עוֹלָם;
§ Apropos the altar and the Temple, the Gemara relates that Rava taught: What is the meaning of that which is written concerning David: “And he and Samuel
RASHI
שהן יושבים ברמה בעירו של שמואל:
נויו של עולם למצוא מקום לבית הבחירה מן התורה:
אָמְרִי: כְּתִיב ״וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם״ – מְלַמֵּד שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ גָּבוֹהַּ מִכָּל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל גְּבוֹהָה מִכָּל אֲרָצוֹת. לָא הֲווּ יָדְעִי דּוּכְתֵּיהּ הֵיכָא,
David and Samuel said: It is written: “Then you shall arise, and get you up unto the place which the Lord your God shall choose” (Deuteronomy 17:8). This teaches that the Temple is higher than all places in Eretz Yisrael. And Eretz Yisrael is higher than all countries. They did not know where the highest place in Eretz Yisrael was.
RASHI
ועלית בכל שעריך קרי עלייה ומשם לבית המקדש מלמד שבית המקדש היה גבוה מכל ארץ ישראל:
וארץ ישראל גבוהה מכל הארצות לא מיבעיא לן הכא ולאו מהכא נפקא לן אלא מקרא אחרינא דכתיב (ירמיהו טז כג) לא יאמר עוד חי וגו' כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את בני ישראל מארץ צפון ומכל המקומות אשר הדחתים שם וגו':
דוכתיה מקומו היכן מקום הגבוה בא"י בגבול מי הוא:
אַיְיתוּ סֵפֶר יְהוֹשֻׁעַ, בְּכוּלְּהוּ כְּתִיב: ״וְיָרַד״ ״וְעָלָה הַגְּבוּל״ ״וְתָאַר הַגְּבוּל״, בְּשֵׁבֶט בִּנְיָמִין ״וְעָלָה״ כְּתִיב, ״וְיָרַד״ לָא כְּתִיב. אָמְרִי: שְׁמַע מִינָּהּ הָכָא הוּא מְקוֹמוֹ.
They brought the book of Joshua. With regard to all of the borders of the tribes it is written: “And went down” (see Joshua 15:10, 16:3, 17:9),
RASHI
אייתו ספר יהושע לבדוק בגבולי השבטים ולא פירשו שם באחד מכל השבטים פיאות גבוליהם לארבע רוחותיהם חוץ משבט יהודה ובנימין שנתפרשו שם כל הגבולים מסובבין ברוחותיה ומקצועותיה גבול יהודה לדרומה של ארץ ישראל וארץ אדום גבולו לדרום על פני כולו ואורך גבול יהודה מן המזרח למערב על פני אורך כל גבולה של א"י ים המלח למזרח וים הגדול למערב והן מן גבולי ארץ ישראל בפרשת אלה מסעי וגבול צפוני של ארץ יהודה לא היה מכוון לארכו אלא התחיל למזרח מן הירדן ועולה למערב ומרחיב מאמצעו ופונה באלכסון לצפון ועולה מדביר ומרחיב לצד צפון אל הכתף היבוסי היא ירושלים ומשהתחיל מן המזרח מונה והולך עד ירושלים:
כתיב ועלה הגבול ולא כתיב וירד ועוד כתיב בעלייה אחת מירושלים עד ראש ההר על פני גיא בן הינום ומשם עד הים שהוא לרוח מערב כתיב ותאר הגבול וירד הגבול:
ולא כתיב ועלה ונחלת בנימין בצפונה של נחלת יהודה וגבול נגב לבנימין הוא גבול צפונה ליהודה אלא שאין אורך נחלת בנימין מן המזרח ועד הים אלא עד ירושלים ועד ההר אשר על גיא בן הינום ועד קרית יערים:
כתיב ועלה ותאר ולא כתיב וירד ותאר אינה לא עליה ולא ירידה למדנו שראש ההר אשר על גיא בן הינום הוא גבוה מן הכל ולמעלה מירושלים דמירושלים ולשם כתיב ועלה:
סְבוּר לְמִבְנְיֵיהּ בְּעֵין עֵיטָם דְּמִדְלֵי, אָמְרִי: נִיתַתֵּי בֵּיהּ קַלִּיל, כְּדִכְתִיב: ״וּבֵין כְּתֵפָיו שָׁכֵן״.
They thought to build it at Ein Eitam,
RASHI
סבור למיבנייה בעין עיטם נראה בעיני שהוא מעין מי נפתוח האמור שם אחר עליית ההר אשר על פני גיא בן הינום אשר לא נכתב ירידה בינתיים:
ניתתי ביה קליל נעשה אותו נמוך מעט ונבנהו בירושלים שהיא למטה כדכתיב כתפיו ולא כתיב ראשו:
TOSAFOT
דגייז ליה תימה מעיקרא ליעבד מלבן בענין זה:
אבנים שלמות כו' תימה דהוה ליה לאקשויי לא תניף עליהם ברזל אמר רחמנא ויש לומר שהש"ס קיצר כאן ורוצה לומר כמו שמדקדק הש"ס במסכת ע"ז פרק רבי ישמעאל (עבודה זרה דף נב:) גבי אבני מזבח ששקצום אנשי יון ליתברינהו אבנים שלמות אמר רחמנא לינסרינהו לא תניף עליהם ברזל כתיב ואם תאמר וליעביד על ידי שמיר דבבית שני הוה שמיר כדמוכח בסוטה פרק עגלה ערופה (סוטה דף מח.) דקתני משמתו נביאים הראשונים בטל אורים ותומים [והיינו בית ראשון] משחרב בית המקדש בטל השמיר והיינו בית שני דאי בית ראשון ליערבינהו וליתנינהו דמשמתו נביאים הראשונים היינו חורבן הבית כדתניא בגמרא משחרב בית המקדש בטלו אורים ותומים והיינו בית ראשון דחמשה דברים חסר בית שני מבית ראשון כדאיתא ביומא (דף כא:) ובטל השמיר היינו לאחר בית שני וכן הא דקאמר רבן שמעון בן גמליאל התם משחרב בית המקדש ניטל טעם פירות ומסתמא בבית שני שחרב בימיו איירי תדע דאשכחן בבית שני שהיו פירותיהם מתברכים בימי שמעון בן שטח שנעשו חיטין ככליות של שור הגדול (תענית דף כג.) ועוד יש להביא ראיה דהוה שמיר בבית שני מעובדא דדמא בן נתינה שמו דפרק קמא דקדושין (דף לא.) ובפרק שני דמסכת ע"ז (דף כג:) שבקשו ממנו חכמי ישראל אבנים לאפוד ואבני אפוד בעו שמיר כדמוכח פרק עגלה ערופה (סוטה דף מח:) מדכתיב במלואותם ואפי' רבי יהודה דפליג עליה ואמר שמיר שבו בנה שלמה את בית המקדש מודה דאבני אפוד נמי בעו שמיר כדמוכח פרק מי שאחזו (גיטין דף סח.) גבי בנין בית המקדש שעשה שלמה דקאמר היכי נעביד איכא שמיר דאייתי משה לאבני אפוד וההיא על כרחין רבי יהודה היא דלר' נחמיה לא הוה בעי שמיר למקדש ועובדא דבן נתינה בבית שני דקאמר הדר לשנה אחרת נולדה לו פרה אדומה בעדרו ושבע פרות היו הראשונה עשה משה שניה עשה עזרא כדתנן במסכת פרה (פ"ג מ"ה) וכמו כן קשה בפרק רבי ישמעאל במסכת ע"ז (דף נב:) אמאי גנזו בית חשמונאי אבני מזבח ששקצום אנשי יון כיון דאפשר על ידי שמיר ויש לומר דשמיר אין עושה אותן שלמות שלא תחגור בה הצפורן ופרק קמא דחולין (דף יח.) אמרינן וכמה כדי פגימת המזבח כדי שתחגור בה צפורן ומיהו קשה בית המקדש כתיב אבן שלמה מסע נבנה וקאמר רבי יהודה דהוה שמיר לבית המקדש:
וְאִיבָּעֵית אֵימָא: גְּמִירִי דְּסַנְהֶדְרִין בְּחֶלְקוֹ דִּיהוּדָה, וּשְׁכִינָה בְּחֶלְקוֹ דְּבִנְיָמִין, וְאִי מַדְלִינַן לֵיהּ – מִתְפְּלֵיג טוּבָא, מוּטָב דְּנִיתַתֵּי בֵּיהּ פּוּרְתָּא, כְּדִכְתִיב: ״וּבֵין כְּתֵפָיו שָׁכֵן״.
And if you wish, say instead that it is learned as a tradition that the Sanhedrin is to be located in the portion of Judah,
RASHI
ואיכא דאמרי האי דלא בנאה בעין עיטם משום דרחיק שם נחלת בנימין מנחלת יהודה יותר משיעור הר הבית ואפשר לסמוך לשכת הגזית לעזרה ואנן בעינן סנהדרין בעזרה דכתיב וקמת ועלית וגו' וצריכה להיות בחלקו של יהודה כדמפרש ואזיל גמירי סנהדרין בחלקו של יהודה כדכתיב (בראשית מט) ומחוקק מבין רגליו:
TOSAFOT
ומלאו כמזרק כזוית מזבח הוה מצי לאתויי מתני' דמסכת מדות (פ"ג מ"ב) ובקרן מערבית דרומית היו שני נקבים כמין שני חוטמין דקין שהדמים היו נתונים על יסוד דרומית יורדין בהן ומתערבין באמה ויוצאין לנחל קדרון אלא ניחא ליה לאיתויי דרב כהנא משום קרא ובקונטרס פירש שהנקבים היו בד' קרנות שיפול דם חטאת לתוכן ויבלע ותימה לפירושו שלא היו המתנות למעלה אלא כנגד חודה מבחוץ:
וְעַל דָּבָר זֶה נִתְקַנֵּא דּוֹאֵג הָאֲדוֹמִי בְּדָוִד, כְּדִכְתִיב: ״כִּי קִנְאַת בֵּיתְךָ אֲכָלָתְנִי״, וּכְתִיב: ״זְכוֹר ה׳ לְדָוִד אֶת כָּל עֻנּוֹתוֹ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַה׳ וגו׳ אִם אָבֹא בְּאֹהֶל בֵּיתִי וגו׳ אִם אֶתֵּן שְׁנַת לְעֵינָי לְעַפְעַפַּי תְּנוּמָה עַד אֶמְצָא מָקוֹם לַה׳״ וגו׳.
And with regard to this matter, that David and Samuel discovered the location of the Temple, Doeg the Edomite was jealous
RASHI
את כל ענותו אשר עינה את עצמו לעסוק ולדעת ונשבע ונדר אם אבא באהל וגו':
״הִנֵּה שְׁמַעֲנוּהָ בְּאֶפְרָתָה מְצָאנוּהָ בִּשְׂדֵה יָעַר״, ״בְּאֶפְרָתָה״ – זֶה יְהוֹשֻׁעַ דְּקָאָתֵי מֵאֶפְרַיִם, ״מְצָאנוּהָ בִּשְׂדֵה יָעַר״ – זֶה בִּנְיָמִין, דִּכְתִיב: ״בִּנְיָמִין זְאֵב יִטְרָף״.
The verse following those verses states: “We heard of it as being in Ephrath; we found it in the field of the wood” (Psalms 132:6). Rava explains the meaning of these words: “In Ephrath”; this is a reference to Joshua, who came from the tribe of Ephraim. This alludes to the fact that David and Samuel were able to locate the highest place in Eretz Yisrael based on the book of Joshua. “We found it in the field of the wood”; this is a reference to Benjamin, as it is written concerning him: “Benjamin is a wolf that tears apart; in the morning he devours the prey, and in the evening he divides the spoil” (Genesis 49:27). A wolf is a wild animal living in the field, and David and Samuel found the location of the Temple in the portion of Benjamin.
מתני׳ זִבְחֵי שַׁלְמֵי צִבּוּר וַאֲשָׁמוֹת; אֵלּוּ הֵן אֲשָׁמוֹת: אֲשַׁם גְּזֵילוֹת, אֲשַׁם מְעִילוֹת, אֲשַׁם שִׁפְחָה חֲרוּפָה, אֲשַׁם נָזִיר, אֲשַׁם מְצוֹרָע, אָשָׁם תָּלוּי;
These are the halakhot of communal peace offerings
RASHI
מתני' זבחי שלמי צבור כבשי עצרת:
אשם גזילות האמור בשבועת הפקדון (ויקרא ה):
אשם מעילות הנהנה מן הקדש:
אשם שפחה חרופה הבא על שפחה כנענית המיועדת לעבד עברי:
אשם נזיר שנטמא במת דכתיב ביה והזיר לה' את ימי נזרו וגו' (במדבר ו׳:י״ב):
אשם תלוי ספק שגג בכרת ספק לא חטא והוא כתוב בויקרא גבי אשם מעילות אשם ודאי ל"ג שכל אלו שהוזכרו אשמות ודאין הן חוץ מאשם תלוי:
שְׁחִיטָתָן בַּצָּפוֹן, וְקִיבּוּל דָּמָן בִּכְלִי שָׁרֵת בַּצָּפוֹן, וְדָמָן טָעוּן שְׁתֵּי מַתָּנוֹת שֶׁהֵן אַרְבַּע, וְנֶאֱכָלִין לִפְנִים מִן הַקְּלָעִים, לְזִכְרֵי כְהוּנָּה, לְכָל מַאֲכָל, לְיוֹם וְלַיְלָה עַד חֲצוֹת.
Concerning all of these, their slaughter is in the north of the Temple courtyard and collection of their blood in a service vessel is in the north, and their blood requires two placements that are four.
RASHI
שתי מתנות שהן ארבע דבאשם נמי בעינן זריקת סביב דכתיב במקום אשר ישחטו וגו' (ויקרא ז׳:ב׳):
ונאכלין לפנים מן הקלעים דכתיב באשם בויקח קרח לכל אשמם וגו' בקדש הקדשים תאכלנו וגו'. וזבחי שלמי צבור בגמרא מפרש מנא ליה: