Back
Zevahim
Daf 5bמַה לְּתוֹדָה שֶׁכֵּן טְעוּנָה לֶחֶם!
The Gemara rejects this as well: What is unique about a thanks offering? It is unique in that it requires a meal offering of forty loaves of bread.
עוֹלָה וּשְׁלָמִים יוֹכִיחוּ. וְחָזַר הַדִּין, לֹא רְאִי זֶה כִּרְאִי זֶה, וְלֹא רְאִי זֶה כִּרְאִי זֶה, הַצַּד הַשָּׁוֶה שֶׁבָּהֶן – שֶׁהֵן קֳדָשִׁים, וּשְׁחָטָן שֶׁלֹּא לִשְׁמָן כָּשֵׁר וְאֵינוֹ מְרַצֶּה, אַף אֲנִי אָבִיא אָשָׁם שֶׁהוּא קֹדֶשׁ, וּשְׁחָטוֹ שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ – כָּשֵׁר וְאֵינוֹ מְרַצֶּה.
The Gemara answers: If so, a burnt offering and a peace offering can prove the point, as loaves are not brought with them. And the inference has reverted to its starting point. The halakha is derived from a combination of the two sources: The aspect of this case, a burnt offering and a peace offering, is not like the aspect of that case, a thanks offering, and the aspect of that case is not like the aspect of this case. Their common element is that they are offerings, and if one slaughtered them not for their sake, they are fit but do not propitiate God. So too, I shall include a guilt offering in this halakha , as it is an offering, and therefore if one slaughtered it not for its sake, it is fit but does not propitiate God.
מַה לְּהַצַּד הַשָּׁוֶה שֶׁבָּהֶן שֶׁהֵן בָּאִין בְּנֵדֶר וּבִנְדָבָה!
The Gemara rejects this as well: What is unique about the common element of a thanks offering, a burnt offering, and a peace offering? It is unique in that these offerings are brought either as a vow offering or as a gift offering, whereas a guilt offering is brought only to fulfill an obligation.
אֶלָּא אָמַר רָבָא: ״זֹאת הַתּוֹרָה״ וגו׳ – הִקִּישׁוֹ הַכָּתוּב לִשְׁלָמִים, מַה שְּׁלָמִים שֶׁהֵן קֳדָשִׁים, וּשְׁחָטָן שֶׁלֹּא לִשְׁמָן – כְּשֵׁרִים וְאֵין מְרַצִּין, אַף אֲנִי אָבִיא אָשָׁם שֶׁהוּא קוֹדֶשׁ כו׳.
Rather, Rava says: The verse: “This is the law of the burnt offering, of the meal offering, and of the sin offering, and of the guilt offering, and of the consecration offering, and of the sacrifice of peace offerings” (Leviticus 7:37), juxtaposes a guilt offering with a peace offering, indicating that just as peace offerings are offerings and if one slaughtered them not for their sake, they are fit but do not propitiate, so too, I shall include a guilt offering, as it is an offering, and therefore if it is slaughtered not for its sake, although it is fit, it does not satisfy the obligation of its owner.
RASHI
הקיש הכתוב אשם לשלמים ואין משיבין על ההיקש:
מַאי חָזֵית דְאַקַּשְׁתְּ לִשְׁלָמִים, אַקֵּישׁ לְחַטָּאת!
The Gemara asks: What did you see, i.e., why do you think it is reasonable, that you compared a guilt offering to a peace offering? Why not compare it to a sin offering, which is disqualified in such a case?
RASHI
אקיש לחטאת דפסול:
הָא מִיעֵט רַחֲמָנָא: ״אוֹתָהּ״.
The Gemara answers: The Merciful One excluded all other offerings from the halakha concerning a sin offering in this matter, as derived from the verse: “And slaughter it for a sin offering” (Leviticus 4:33).
(סִימָן: הנ״ש בש״ר).
The Gemara provides a mnemonic for the amora’im who participated in the two following discussions: Heh , nun , shin ; beit , shin , reish .
יָתֵיב רַב הוּנָא וְרַב נַחְמָן, וְיָתֵיב רַב שֵׁשֶׁת גַּבַּיְיהוּ, וְיָתְבִי וְקָאָמְרִי: קַשְׁיָא לֵיהּ לְרֵישׁ לָקִישׁ אָשָׁם דְּלָא אָתֵי לְאַחַר מִיתָה – לֵימָא לֵיהּ רַבִּי אֶלְעָזָר: אָשָׁם נַמִי אָתֵי לְאַחַר מִיתָה!
Rav Huna and Rav Naḥman were sitting, and Rav Sheshet was sitting with them. And they were sitting and saying: Reish Lakish raised his difficulty with regard to a guilt offering, since it is not brought after its owner’s death. Let Rabbi Elazar say to him that a guilt offering is also essentially brought after its owner’s death, since it is sold once it develops a blemish, and the proceeds are used to buy a burnt offering.
RASHI
קשיא ליה לריש לקיש אשם משום דלא אתי לאחר מיתה לימא ליה ר' אליעזר אשם נמי אתי לאחר מיתה שאשם שמתו בעליו רועה ודמיו נופלין לקיץ המזבח:
אֲמַר לְהוּ רַב שֵׁשֶׁת: אָשָׁם לְמַאי קָרֵב – לְמוֹתָרוֹ, חַטָּאת נַמִי מִיקְרַב קָרְבָה מוֹתָרָהּ!
Rav Sheshet said to them: This claim can be refuted: What element of a guilt offering is sacrificed after its owner’s death? Only its remainder, i.e., the money from its sale that is used to purchase an animal to be sacrificed. And if so, it is no different from a sin offering, the remainder of which is also sacrificed,
RASHI
למותרו שדמיו נופלין לנדבה כדפרישית:
חטאת נמי מותרו נדבה הוא כגון הפריש שתי חטאות לאחריות מתכפר באחת מהן והשניה תרעה (יומא סה.) וההיא קריבה לאחר מיתת בעלים שהרי נתכפר בחבירתה בחייו ואין זו חטאת שמתו בעליה אלמא אתיא חטאת לאחר מיתה ואפי' הכי פסולה שלא לשמה ואשם נמי ליפסול:
TOSAFOT
חטאת נמי מיקרב קרבה מותרה ואפי' הכי פסולה שלא לשמה כיון דאינה באה לאחר מיתה לשם חטאת כי אם לשם עולה אשם נמי כיון דאינו קרב להדיא לשם אשם אלא לשם עולה לא דמי לשאר קדשים: [ומקשה] חטאת אע"ג דקרב מותרה מיעט רחמנא הוא למסקנא זו משמע שעומד מוקשה דלימא ליה ר' אליעזר אשם נמי כו' נ"ל דגרס וחטאת בוי"ו וכל זה מדברי רב ששת וה"פ וחטאת אע"ג דקרב מותרה מיעט רחמנא הוא שלא תכשירנה מדאתיא לאחר מיתה כמו מחיים ומשום הכי איצטריך לריש לקיש לעיל אותה והא דפריך אשם נמי כתיב ביה הוא לאו לסתור דבריו של רב ששת קאתי אלא הכי קאמר היכי ממעטת ליה מפסול שלא לשמן מאותה הא כתיב בה הוא לפוסלן:
חַטָּאת, אַף עַל גַּב דְּקָרְבָה מוֹתָרָהּ – מִיעֵט רַחֲמָנָא ״הוּא״.
Rav Huna and Rav Naḥman explained: A sin offering that was slaughtered not for its sake is disqualified even though its remainder is sacrificed, because the Merciful One specifically excludes a sin offering from being a fit offering if sacrificed not for its own sake, as derived from the verse: “And he shall lay his hand upon the head of the goat, and slaughter it in the place where they slaughter the burnt offering before the Lord; it is a sin offering” (Leviticus 4:24). The redundant phrase “it is a sin offering” teaches that a sin offering is disqualified if sacrificed not for its own sake.
RASHI
מיעט רחמנא הוא בשעיר נשיא כתיב בשחיטתו (ויקרא ד׳:כ״ד) ושחט אותו במקום אשר ישחט את העולה לפני ה' חטאת הוא שישחטנו לשם חטאת ואם לאו פסול דהוא משמע בהוייתו יהא אם בהוייתו יהא כשר ואם לאו פסול ומינה ילפי' פסול דחטאת לקמן בפרקין (זבחים דף י:):
TOSAFOT
מיעט רחמנא היא בכמה מקומות משמע דמדכתיב היא בחטאת נפקא לן עיכובא דלקמן בגמ' (זבחים דף י:) דרבי אליעזר אומר אף האשם א"ל ר' יהושע חטאת נאמר בה היא בשחיטה [וכו'] ובפ"ק דמנחות (דף ד.) חטאת טעמא מאי דכתיב בה היא ותימה דלקמן בפירקין (זבחים דף ז:) גמרא חוץ מן הפסח והחטאת ויליף לה מקראי אחריני וה"ר חיים מפרש דצריכי תרי קראי חד לחטאת ששחטה לשם עולה וחד לחטאת חלב ששחטה לשם חטאת נזיר ומצורע אע"ג דכולן שמן חטאת מ"מ פסולה כיון דאינן באין לכפר דינן כמו עולות כדאמרינן לקמן ולא דמי לחטאת חלב ששחטה לשם חטאת [דם] דכשרה וקצת קשה מהא דפריך בריש מנחות (דף ג:) גבי חטאת חלב לשם חטאת נזיר ומצורע ליתכפר דכתיב זאת תורת ומאי פירכא והלא גלי קרא דכתיב בה היא ונראה דאיצטריך היא גבי חטאת לגלויי אמנחת חוטא ואמנחת קנאות ואשמה דכתב בה היא וכמו בפסח (והיינו) דאמר לקמן גבי פסח אלא הוא למה לי לכדתניא כל מקום שנאמר בו הוא כו' ורבינו ש"י מוחקו משום דליתיה בברייתא דלקמן ובחנם מחק דשמא היא ברייתא בתוספתא ומיהו קצת תימה אמאי צריך תרי קראי חד לחטאת וחד לפסח וה"ר יצחק מפרש חד לחטאת נקבה דלא אתי מותרה גופה עולה אלא תרעה עד שתסתאב ויביא בדמיה עולה ולהכי פסולה בשנוי קודש וחד בשעיר נשיא דהוי זכר ומותרו גופיה הוי עולה כי הפריש שתים לאחריות ואימא דלא ליפסול בשלא לשמן ויש שום צריכותא דלא מצינן למילף חד מחבריה דאי הוי כתיב בנשיא בדידיה סגי וצ"ע:
אָשָׁם נַמִי, כְּתִיב בֵּיהּ ״הוּא״!
The Gemara asks: Isn’t it also written with regard to a guilt offering: “And the priest shall make them smoke upon the altar for an offering made by fire unto the Lord; it is a guilt offering” (Leviticus 7:5)? Why is a guilt offering not disqualified when it is slaughtered not for its sake?
RASHI
אשם נמי כתיב ביה אשם הוא בצו את אהרן והקטירו המזבח אשה לה' אשם הוא בזמן שהוא לשם אשם כשר ואם לאו פסול:
הַהוּא לְאַחַר הַקְטָרַת אֵימוּרִים הוּא דִּכְתִיב; כִּדְתַנְיָא: אֲבָל אָשָׁם לֹא נֶאֱמַר בּוֹ ״הוּא״ אֶלָּא לְאַחַר הַקְטָרַת אֵימוּרִין, וְהוּא עַצְמוֹ אִם לֹא הִקְטִירוּ אֵימוּרִין – כָּשֵׁר.
The Gemara answers: That verse is written not with regard to the main sacrificial rites, but with regard to the stage after the burning of the offering’s sacrificial portions on the altar, as it is taught in a baraita : But with regard to a guilt offering, the term “It is a guilt offering” is stated only after the burning of the sacrificial portions.
RASHI
ההוא לאחר הקטרת אימורין דלא ילפינן מיניה כדתניא לקמן בפ"ק אבל אשם לא נאמר בו הוא אלא לאחר הקטרת אימורין וליכא למימר בהקטרה דמבעי לשמו לעכב דהוא עצמו שלא הוקטרו אימורין כשר דאין כפרה אלא בדם ואע"ג דכתיב באשם קדש קדשים הוא (ויקרא ו) קודם שחיטה לא ילפינן מיניה דלא משמע לשמו אלא כשכתוב הוא עם שם הקרבן כגון חטאת הוא אשם הוא והיכא דכתיב גבי אחת מעבודת הדם:
וְאֶלָּא ״הוּא״ לָמָּה לִי? לְכִדְרַב הוּנָא אָמַר רַב, דְּאָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב: אָשָׁם שֶׁנִּיתַּק לִרְעִיָּה וּשְׁחָטוֹ סְתָם – כָּשֵׁר;
The Gemara asks: But if so, why do I need the term “It is a guilt offering” to be stated at all? The Gemara answers: It is necessary for that which Rav Huna says that Rav says. As Rav Huna says that Rav says: With regard to a guilt offering whose owner died or whose transgression was otherwise atoned for, and that was therefore consigned by the court to grazing
RASHI
שניתק לרעייה שמתו בעליו או שנתכפרו באחר וניתק מדין אשם לרעייה שאמרו לו ב"ד הוציאו וירעה:
ושחטו סתם כשר לעולה הואיל וסופו לקיץ המזבח שהוא עולה:
נִיתַּק – אִין, לֹא נִיתַּק – לָא, מַאי טַעְמָא? אָמַר קְרָא: ״הוּא״ – בַּהֲוָויָיתוֹ יְהֵא.
The Gemara infers: If it was consigned to grazing, yes, it is fit as a burnt offering if slaughtered. By inference, if it was not consigned to grazing, it is not fit.
RASHI
ניתק אין דמיעקר שם אשם מיניה משנמסר לרועה וקם סתמיה לעולה לא ניתק לא הוי סתמיה לעולה דאמר קרא אשם הוא בהווייתו יהא:
TOSAFOT
הגה"ה ניתק אין לא ניתק לא אמר קרא הוא בהוייתו יהא משמע הכא דניתק לרעייה דאורייתא ותימה דבפסחים בסוף אלו דברים (פסחים דף עג.) משמע דהוי דרבנן דמפרש התם דוקא שחטו סתם דיעבד אבל לכתחלה לא גזירה לאחר כפרה אטו לפני כפרה ולא קאמר גזירה לאחר ניתוק אטו קודם ניתוק וי"ל דה"פ בהווייתו יהא קודם כפרה הלכך איכא כפרה נמי בעי ניתוק גזירה אטו לפני כפרה ור"ת לא גריס כאן ניתק אין לא ניתק לא וכן בפ"ק דמנחות (דף ד.) ולקמן ליתיה בפ' פרת חטאת (זבחים קטו:) ולא בתמורה פ'ואלו קדשים (דף יח.) ובא לפרש טעם למה הוא כשר כיון דגמירי דבאשם רועה ומפרש משום דכתיב הוא דמשמע בהווייתו יהא פירוש בהווייתו מה שסופו להיות דהיינו עולה שסופו עומד לכך כשיסתאב ויפלו דמיו לנדבה ואין לחוש אי קאי קרא אהלכתא דכי האי גוונא אשכחן בפ' הלוקח עובר פרתו (בכורות דף טז.) דאיצטריך קרא ואיצטריך הלכתא והשתא הא דנקט בכל דוכתא כל שבחטאת מתה באשם רועה לא נקט רעיה אלא לפי שתיקנוה חכמים וכי גמירי הכי גמירי כל שבחטאת מתה באשם קרב עולה דרעיה דרבנן היא:
יָתְבִי רַב נַחְמָן וְרַב שֵׁשֶׁת, וְיָתֵיב רַב אַדָּא בַּר מַתָּנָה גַּבַּיְיהוּ, וְיָתְבִי וְקָאָמְרִי: הָא דְּקָאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מָצִינוּ בַּבָּאִין לְאַחַר מִיתָה שֶׁהֵן כְּשֵׁרִין וְאֵין מְרַצִּין – לֵימָא לֵיהּ רֵישׁ לָקִישׁ: הָנְהוּ נַמִי לַיְיתוּ וְלִירַצּוּ!
§ Rav Naḥman and Rav Sheshet were sitting, and Rav Adda bar Mattana was sitting with them. And they were sitting and saying: In response to that which Rabbi Elazar said to Reish Lakish: We have found a precedent for this situation in the case of offerings that are brought after their owners’ death, as they are fit but they do not propitiate God, let Reish Lakish say to him: These offerings should also be brought and propitiate God with regard to the heirs. Why did Reish Lakish not challenge Rabbi Elazar’s assumption?
RASHI
הנהו נמי לייתו ולירצו איורשים:
אֲמַר לָהֶן רַב אַדָּא בַּר מַתָּנָה: יוֹלֶדֶת, אִם הִיא יָלְדָה, בָּנֶיהָ מִי יָלְדוּ?
Rav Adda bar Mattana said to them: How can the offering of a woman after childbirth propitiate God after her death? If she gave birth, did her children give birth?
RASHI
יולדת עולת יולדת דאייתי ראיה מיניה יביאו יורשים עולתה מאי לייתו ולירצו איכא אם היא ילדה כו':
מַתְקִיף לָהּ רַב אַסִי: וּמַאן לֵימָא לָן דְּאִי אִיכָּא כַּמָּה עֲשֵׂה גַּבָּהּ לָא מִיתְכַּפְּרָא? וְכֵיוָן דְּכִי אִיכָּא כַּמָּה עֲשֵׂה גַּבָּהּ מִיכַּפְּרָא – יוֹרְשֶׁיהָ נַמִי מִיכַּפַּר.
Rav Asi objects to this reasoning: And who shall say to us that if a woman has several violations of positive mitzvot
RASHI
מאן לימא דאי איכא כמה עשה גבה דיולדת דלא מיכפרא עולתה עלייהו אם הביאה מחיים עולה מכפרת על עשה ועל לא תעשה שניתק לעשה דתניא גבי עולת נדבה בת"כ ונרצה לו מלמד שהמקום מרוצה לו ועל מה המקום מרוצה לו אם תאמר דברים שחייבין עליהם מיתת ב"ד מיתה בידי שמים כרת (בידי שמים) מלקות ארבעים חטאות אשמות הרי עונשן אמור הא אין עולה באה אלא על עשה ועל לא תעשה שניתק לעשה:
לְמֵימְרָא דְּקַנְיָא לְהוּ? וְהָאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הִנִּיחַ מִנְחָה לִשְׁנֵי בָנָיו וּמֵת – קְרֵיבָה, וְאֵין בּוֹ שׁוּתָּפוּת; וְאִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ קַנְיָא לְהוּ, ״נֶפֶשׁ״ אָמַר רַחֲמָנָא.
The Gemara asks: Is this to say that the offering is acquired by the heirs, and this is why it atones for their transgressions? But doesn’t Rabbi Yoḥanan say that if one left his two sons a meal offering
RASHI
למימרא דקני להו ליורשין בהמת קרבן אביהן דקפרכת תכפר עלייהו:
אין בה משום שותפות דאמרינן בהמנחות והנסכים (מנחות קד:) הכל בא בשותפות לא חילק הכתוב אלא מנחה שנאמר בו נפש:
ה"ג [נפש] אמר רחמנא ונפש כי תקריב קרבן מנחה וגו' (ויקרא ב׳:א׳):
TOSAFOT
נפש אמר רחמנא ומשמע דמנפש קדריש וכן בסוף המנחות והנסכים (מנחות קד:) קתני הכל בא בשותפות חוץ ממנחה דכתיב נפש ותימה דבתורת כהנים דריש נפש ולא ציבור קרבנו ולא שותפין ונראה דרישא דקרא מייתי בכל מקום:
וְלָא קַנְיָא לְהוּ? וְהָאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הִנִּיחַ בְּהֵמָה לִשְׁנֵי בָנָיו וּמֵת – קְרֵיבָה, וְאֵין מְמִירִין בָּהּ; אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא קַנְיָא לְהוּ – הַיְינוּ דְּאֵין מְמִירִין בָּהּ, דְּהָוְיָא לְהוּ כְּשׁוּתָּפִין,
The Gemara asks: And is the offering not acquired by them? But doesn’t Rabbi Yoḥanan himself say that if one left his two sons an animal offering
RASHI
דאין ממירין בה אם המיר אינו תמורה:
TOSAFOT
ולא קניא להו והאמר רבי יוחנן דרבי יוחנן אדרבי יוחנן הוי מצי לאקשויי: