Back
Zevahim
Daf 28bאִם אֵינוֹ עִנְיָן לְחוּץ לִזְמַנּוֹ – תְּנֵהוּ לְעִנְיַן חוּץ לִמְקוֹמוֹ; וּמִיעֵט רַחֲמָנָא גַּבֵּי נוֹתָר ״וְאֹכְלָיו עֲוֹנוֹ יִשָּׂא״ – לְמַעוּטֵי חוּץ לִמְקוֹמוֹ.
Therefore, if the verse is not referring to the matter of intent to consume the offering beyond its designated time, apply it to the matter
RASHI
אם אינו ענין לענין מחשבת חוץ לזמנו תנהו לענין חוץ למקומו ופיגול דקרא אריכא דצו את אהרן לא תידרשיה לחוץ למקומו אלא כוליה קרא בחוץ לזמנו הלכך ממנו אחוץ לזמנו קאי וכ"ת הכא נמי כרת כתיב דסמיך ליה ואוכליו עונו ישא וגו' ההוא בנותר ממש מיתוקם כדמפרש ואזיל וכדי שלא תאמר שניהם במשמע מיעט רחמנא ואוכליו דהיינו מיעוטא מדלא כתיב והאוכל למעוטי חוץ למקומו דלעיל מיניה:
תנהו לחוץ למקומו דבאוכל ממש ביום השלישי ליכא לאוקמא דהא כתיב לא ירצה ואמרינן לקמן (זבחים דף כט.) וכי אחר שהוכשר יחזור ויפסל אלא על כרחך במחשב בשעת עבודה ע"מ כן קאמר:
וְאֵימָא: ״וְאֹכְלָיו עֲוֹנוֹ יִשָּׂא״ – זֶהוּ חוּץ לִמְקוֹמוֹ, וּלְמַעוּטֵי נוֹתָר מִכָּרֵת!
The Gemara asks: But why not say instead that when the verse states: “But whoever eats it shall bear his iniquity,” this is referring to intent to consume the offering outside its designated area, and the verse serves to exclude notar from the penalty of karet ?
RASHI
ואימא ואוכליו עונו ישא אחוץ למקומו דסליק מיניה קאי וכדי שלא תאמר אין מקרא יוצא מידי פשוטו ואף נותר במשמע ונהי דבלא ירצה ליתא אבל בכרת איתיה להכי מיעט ואוכליו דמשמע אחד ולא שנים למעט נותר מכרת:
ה"ג מסתברא נותר אית לך לאוקומי בכרת למיגמר עון עון לחוץ לזמנו דדמי ליה בז"ב אדרבה חוץ למקומו הוה ליה לאוקומי בכרת דמיגמר עון עון לחוץ לזמנו דדמי ליה במקד"ש והכי פירושא נותר הוה ליה לאוקומי בכרת דמיגמר עון עון כו' שמלמד כרת על חוץ לזמנו שאין כרת מפורש בו אלא נשיאות עון אמורה בו ולימד מכאן בגזירה שוה דהכא כתיב נשיאות עון ומפרש כרת הלכך אי מוקמת ליה להאי בנותר איכא למילפיה לג"ש שפיר דדמו אהדדי בשני דברים הללו ששניהן נפסלים בזמן זה בזמן ממש וזה במחשבת זמן ושניהם נוהגים בבמה כדתנן בפרק בתרא (לקמן זבחים דף קיג.) דכי פרכת ונילף עון עון מטומאת בשר דכתיב ונשא אהרן את עון הקדשים מה להלן לאו ולא כרת אף כאן לאו ולא כרת אמרינן מנותר הוה ליה למילף דדמי ליה בז"ב אבל אי מוקמת ליה להאי כרת בחוץ למקומו כי גמרת ליה חוץ לזמנו מיניה בג"ש ופרכינן ליה ונילף עון עון מטומאה ליכא לתרוצי מחוץ למקומו הוה ליה למילף דדמי ליה בז"ב דהא אין פסולו בזמן ואינו נוהג בבמת יחיד שאין שם מחיצות:
מִסְתַּבְּרָא נוֹתָר הֲוָה לֵיהּ לְאוֹקְמֵי בְּכָרֵת, לְמִגְמַר ״עֲוֹן״ ״עֲוֹן״ לְחוּץ לִזְמַנּוֹ דְּדָמֵי לֵיהּ בְּז״ב.
The Gemara responds: It stands to reason that notar should be interpreted as carrying the penalty of karet , because this would allow one to derive by way of verbal analogy between “iniquity” and “iniquity”
TOSAFOT
מסתברא נותר אית לן לאוקומי בכרת למיגמר עון עון לחוץ לזמנו דדמי ליה בז"ב פי' בקונטרס אי מוקמת ליה להאי בנותר איכא למילפיה לגזירה שוה שפיר דדמו אהדדי בשני דברים הללו ששניהם נפסלים בזמן זה בזמן ממש וזה במחשבת זמן ושניהם נוהגין בבמה כדתנן בפ' בתרא (לקמן זבחים דף קיג.) וכי פרכת ונילף עון עון דטומאת בשר דכתיב ונשא אהרן את עון הקדשים מה להלן לאו ולא כרת אף כאן לאו ולא כרת אמרינן מנותר הוה ליה למילף דדמי ליה בז"ב אבל אי מוקמת להאי כרת לחוץ למקומו כי גמרת [ליה] חוץ [לזמנו] מיניה בגזירה שוה ופרכת ליה ונילף עון עון מטומאה ליכא לתרוצי מחוץ למקומו הוה ליה למילף דדמי [ליה] בז"ב דהא אין נפסלים בזמן ואינו נוהג בבמת יחיד שאין שם מחיצות (עד כאן לשונו) ופירוש זה תימה גדול דמה סברא היא זו ומנין לנו דנוקי קרא בנותר כדי ללמוד ממנו חוץ לזמנו מעון עון כדי שלא נלמוד מטומאה ועוד הא לענין במה שוה נמי נותר לטומאת בשר כדאמרינן בסוף מכילתין (גם זה שם) אבל הפיגול והנותר והטמא שוין זה בזה וכן טמא ששימש ליכא למימר דהוא נמי לא הותר בבמה כדאמר לעיל מה להצד השוה שבהן שכן לא הותרו בבמה ועוד כשמקשה אדרבה חוץ למקומו הוה ליה לאוקומי כו' דדמי במקד"ש בלאו דומיא דמקד"ש אית לן למילף חוץ לזמנו מחוץ למקומו טפי מטומאה כדאמרינן בפ' בית שמאי (לקמן זבחים דף מה:) שכן הותר ציץ טהור (בקרא) חוץ לזמנו וחוץ למקומו לא הותרו מכללם ואין ציץ מרצה ושניהם טהורין ושניהם [לא] עשה קרב כמקריב מה שאין כן בטומאה דמאי דחוץ למקומו הותר מכללו בבמה אין זה קרוי הותר מכללו על כן נראה לפרש דגזירה שוה זו ניתנה בסיני למילף עון עון הנך קראי דהכא זה מזה ולכך מסתברא לן לאוקומי טפי בנותר מבחוץ למקומו משום דדמי לחוץ לזמנו בז"ב דאית לן לאוקומי קרא במילתא שיהיו דומין זה לזה מה שאנו למידין בגזירה שוה ולא משום שלא נלמוד מטומאה כדפירש [רש"י] ופריך אדרבה חוץ למקומו דמי ליה במקד"ש וכי האי גוונא הויא סוגיא דלעיל בריש פירקין (זבחים דף יז.) דפסיל בתרומה מחיל עבודה דלא פסיל בתרומה לא מחיל עבודה וא"ת דמוקמינן קרא בדדמי טפי לג"ש טומאת בשר תיהוי בכרת בג"ש דעון עון וי"ל דממעט ליה קרא מכרת כדאמר לקמן פרק ב"ש (זבחים דף מג:) וטומאתו עליו מי שטומאתו פורחת ממנו (יוצא עליו מגופו) יצאת טומאת בשר שאין טומאה פורחת ממנו:
אַדְּרַבָּה, חוּץ לִמְקוֹמוֹ הֲוָה לֵיהּ לְאוֹקְמֵי בְּכָרֵת, לְמִגְמַר ״עֲוֹן״ ״עֲוֹן״ לְחוּץ לִזְמַנּוֹ דְּדָמֵי לֵיהּ בְּמקד״ש!
The Gemara rejects this: On the contrary, intent to consume the offering outside its designated area should be interpreted as carrying the penalty of karet , because this would allow one to derive by way of verbal analogy between “iniquity” and “iniquity” stated with regard to the case of intent to consume the meat beyond its designated time, that the punishment of karet applies to the latter as well. The verbal analogy would still be apt since one prohibition is similar to the other in that both share features that form the acronym mikdash : Both concern intent [ maḥashava ]; both disqualify the entire offering even if one had intent with regard to only part [ ketzat ] of it; both occur while collecting or sprinkling the offering’s blood [ dam ]; and with regard to both the verse contains an extraneous mention of the third [ shelishi ] day.
RASHI
במקד"ש מ' מחשבה ק' קצת ד' דם ש' שלישי חוץ לזמנו וחוץ למקומו שניהם פסולין במחשבה ואם חישב במקצתו נפסל כולו ושניהם נפסלין בעבודת הדם ובשניהם נאמר שלישי לאפוקי טומאה דאינה פסול מחשבה ואם נטמא מקצתו לא נטמא כולו וישנה לאחר זריקת דמים ולא נאמר בו שלישי יתירא אבל בחוץ לזמנו וחוץ למקומו שלישי מיותר לג"ש דלעיל דבכל חד מינייהו כתיב והנותר ביום השלישי באש ישרף וסמיך ליה ואם האכל יאכל ולא בעי למכתב שלישי:
אֶלָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, תָּנֵי זַבְדִּי בַּר לֵוִי: אָתְיָא ״קֹדֶשׁ״ ״קֹדֶשׁ״; כְּתִיב הָכָא: ״אֶת קֹדֶשׁ ה׳ חִלֵּל וְנִכְרְתָה״, וּכְתִיב הָתָם: ״וְשָׂרַפְתָּ אֶת הַנּוֹתָר בָּאֵשׁ״ וגו׳, מַה לְּהַלָּן נוֹתָר – אַף כָּאן נוֹתָר.
Rather, Rabbi Yoḥanan says that Zavdi bar Levi taught: It is derived that the prohibition of notar carries the penalty of karet by way of verbal analogy between “sacred” and “sacred.”
RASHI
אתיא קודש קודש דהאי ואוכליו בנותר כתיב:
וּמִיעֵט רַחֲמָנָא גַּבֵּי נוֹתָר ״וְאֹכְלָיו עֲוֹנוֹ יִשָּׂא״ – לְמַעוּטֵי חוּץ לִמְקוֹמוֹ מִכָּרֵת.
And consequently, when the Merciful One restricted the penalty of karet to the prohibition of eating notar , as the verse states: “But whoever eats it shall bear his iniquity,” this restriction serves to exclude the case of intent to consume the offering outside its designated area from the penalty of karet .
וּמַאי חָזֵית דִּקְרָא אֲרִיכָא בְּחוּץ לִזְמַנּוֹ, וּשְׁלִישִׁי דְּפָרָשַׁת ״קְדֹשִׁים תִּהְיוּ״ חוּץ לִמְקוֹמוֹ? אֵיפּוּךְ אֲנָא!
The Gemara returns to the initial assumption that the statement of Shmuel is referring to two verses: And what did you see that led you to conclude that the long verse (Leviticus 7:18) is referring to intent to consume the offering beyond its designated time, and that the verse that mentions the third day (Leviticus 19:7) in the Torah portion that begins: “You shall be holy,” is referring to intent to consume it outside its designated area? I might just as well reverse the two.
RASHI
קרא אריכא ואם האכל יאכל דצו את אהרן אריכא הוא:
איפוך אנא ואימא דאריכא בחוץ למקומו וכתיב ביה נשיאות עון ושלישי דקדושים תהיו חוץ לזמנו ואימעוט מכרת:
TOSAFOT
ואיפוך אנא תימה הא כתיב קרא שלישי והא דמוקמינן ליה בחוץ למקומו באם אינו ענין לחוץ לזמנו מוקמינן ליה בחוץ למקומו א"כ קרא קמא היינו קרא אריכא אית לן לאוקומי בחוץ לזמנו ודוחק לומר דסבר המקשה אין מוקדם ומאוחר בתורה:
מִסְתַּבְּרָא, אֲרִיכָא בְּחוּץ לִזְמַנּוֹ, דְּגָמַר ״עֲוֹן״ ״עֲוֹן״ מִנּוֹתָר דְּדָמֵי לֵיהּ בְּז״ב.
The Gemara responds: It stands to reason that the long verse is referring to intent to consume the offering beyond its designated time, as this allows for one to derive by way of verbal analogy between “iniquity” and “iniquity” from notar that an offering sacrificed with such intent carries the penalty of karet . The verbal analogy is apt since one prohibition is similar to the other in that both share the features mentioned above that form the acronym: Zayin , beit .
RASHI
מסתברא אריכא בחוץ לזמנו דכיון דלא פריש ביה כרת בהדיא אלא בג"ש דעון עון מנותר יליף מסתברא דדמי מדדמי יליף דדמי ליה בז"ב דאי מוקמן ליה בחוץ למקומו תו לא יליף כרת מנותר דלא דמי ליה במידי:
אַדְּרַבָּה, אֲרִיכָא בְּחוּץ לִמְקוֹמוֹ, וּשְׁלִישִׁי דִּ״קְדֹשִׁים תִּהְיוּ״ בְּחוּץ לִזְמַנּוֹ, מִשּׁוּם דְּדָמֵי לֵיהּ סַמְכֵיהּ, וְקָא מְמַעֵט לֵיהּ!
The Gemara rejects this: On the contrary, it stands to reason that the long verse is referring to intent to consume the offering outside its designated area, and that the verse that mentions the third day in the Torah portion that begins: “You shall be holy,” is referring to intent to consume it beyond its designated time. This is due to the fact that the latter intent is similar to notar in that both prohibitions share the features mentioned above that form the acronym: Zayin , beit , and it is therefore reasonable that the Torah juxtaposed the two in adjacent verses. And if so, when the verse states with regard to notar : “But whoever eats it shall bear his iniquity,” this excludes intent to consume the offering beyond its designated time from the penalty of karet .
RASHI
אדרבה מסתברא משום דדמי ליה חוץ לזמנו לנותר סמכיה לנותר וקא ממעט ליה מאוכליו דלא תימא משום דדמי ליה ניגמר מיניה:
אֶלָּא אָמַר רָבָא: כּוּלְּהוּ מִקְּרָא אֲרִיכָא אָתְיָין. דִּכְתִיב: ״הֵאָכֹל יֵאָכֵל״ – בִּשְׁתֵּי אֲכִילוֹת הַכָּתוּב מְדַבֵּר, אֶחָד אֲכִילַת אָדָם וְאֶחָד אֲכִילַת מִזְבֵּחַ.
Rather, Rava says: One must accept the original interpretation of Shmuel’s statement, that all of these halakhot with regard to intent to consume the offering beyond its designated time or outside its designated area are derived from the long verse. As it is written: “If any of the flesh of his peace offerings be at all eaten on the third day, it shall not be accepted, neither shall it be credited to he who offers it; it shall be piggul , and the soul that eats of it shall bear his iniquity” (Leviticus 7:18). When the verse states: “Be at all eaten [ he’akhol ye’akhel ],” using a doubled verb, the verse speaks of intent with regard to two consumptions,
RASHI
כולהו מקרא אריכא אתיין זה לחיוב וזה לפטור כדיליף ליה רבה בריש שמעתין:
בשתי אכילות כו' שמחשבת שתיהן פוסלת דהא לקמן במחשבה מוקי ליה תנא ולא באוכל ביום השלישי:
אחד אכילת אדם כו' דלא שנא חישב לאכול למחר ל"ש חישב להקטיר אימורין למחר פגול:
״מִבְּשַׂר זֶבַח שְׁלָמָיו״ – מַה שְּׁלָמִים מְפַגְּלִין וּמִתְפַּגְּלִין, אַף כָּל מְפַגְּלִין וּמִתְפַּגְּלִין.
The phrase “any of the flesh of his peace offerings” indicates that just as a peace offering possesses that which renders piggul and that which is rendered piggul , i.e., the blood, which renders the offering piggul through one’s intent with regard to its rites, and the meat, which is rendered piggul through such intent, so too the verse is referring to all offerings that possess that which renders an offering piggul and that which is rendered piggul .
RASHI
מבשר זבח שלמיו הקיש זבחים לשלמים מה שלמים יש בהן מפגלין ויש בהם מתפגלין שהדם הוא המפגל והבשר והאימורין המתפגלין:
אף כל שיש בו מפגלין ומתפגלין פיגול נוהג בו יצאו מנחת כהנים ומנחת כהן משיח ומנחת נסכים שהם מתירין את עצמם ואין בהם שירים להתפגל מחמת עבודות מתיריהם שאין פיגול נוהג בהן:
TOSAFOT
מה שלמים מפגלין ומתפגלין תימה מהיקישא דזאת התורה נפקא לן לקמן בפ' דם חטאת (זבחים דף צח.) ובמנחות פרק התודה (מנחות דף פג.) וכמה דרשות דרשינן מההוא היקישא אע"ג דנפקי מקראי אחריני:
״שְׁלִישִׁי״ – זֶה חוּץ לִזְמַנּוֹ;
The term “on the third day” indicates that the verse is referring to intent to consume the offering beyond its designated time, as peace offerings may be eaten for only two days.
״לֹא יֵרָצֶה״ – כְּהַרְצָאַת כָּשֵׁר כֵּן הַרְצָאַת פָּסוּל, וּמָה הַרְצָאַת כָּשֵׁר עַד שֶׁיַּקְרִיבוּ כָּל מַתִּירָיו – אַף הַרְצָאַת פָּסוּל עַד שֶׁיַּקְרִיבוּ כָּל מַתִּירָיו.
The phrase “it shall not be accepted” indicates that an offering is deemed piggul following the stage of the service at which it would have otherwise effected atonement. Therefore, like the acceptance of a fit offering, so is the acceptance of a disqualified offering, and just as the acceptance of a fit offering does not occur until one sacrifices all its permitting factors, i.e., one sprinkles the blood properly, so too the acceptance of a disqualified offering does not occur until one sacrifices all its permitting factors.
RASHI
לא ירצה המקריב משמע אזריקה לא תהא זריקה זו מרצה שמע מינה דעד שיזרק הדם מחשבת פיגול תלויה ועומדת נזרק הדם הוקבע הפיגול לא נזרק הדם כגון שנשפך בטל הפיגול דכתיב ביה הרצאה כדכתיב גבי כשר:
מה הרצאת כשר לא קרי ליה הרצאה אלא בזריקה שהוא סוף ארבע עבודות המתירות אף פיגול אינו קבוע עד שיזרק הדם שהיא סוף כל מתיריו:
״הַמַּקְרִיב״ – בְּהַקְרָבָה הוּא נִפְסָל, וְאֵינוֹ נִפְסָל בַּשְּׁלִישִׁי. ״אוֹתוֹ״ – בְּזֶבַח הַכָּתוּב מְדַבֵּר, וְאֵינוֹ מְדַבֵּר בְּכֹהֵן.
The term “he who offers” indicates that piggul is disqualified at the time of offering, due to improper intent, and it is not disqualified on the third day
RASHI
בהקרבה הוא נפסל השתא יליף (פסול) דבמחשבה הכתוב מדבר שמחשב בשעת הקרבה לאוכלו בשלישי:
ואינו נפסל בשלישי אם בהקרבה לא חישב ע"מ כן ואכל ממנו בשלישי אין הקרבן נפסל למפרע דהכי מידריש לא ירצה המקריב לא תהא זריקתו מרצה אם ע"מ כן הקריבו:
אותו בזבח הוא מדבר ואינו מדבר בזובח כלומר ושלא תאמר דהאי המקריב לאו להכי הוא דאתא אלא לומר לך שהכהן המקריבו לא יחשב עוד בכהונה ויפסל מלכהן לכך נאמר אותו הזבח בלא יחשב ואין הכהן בלא יחשב:
״לֹא יֵחָשֵׁב״,
The phrase “neither shall it be credited [ yeḥashev ]”