Back
Zevahim
Daf 112bבַּעֲלֵי מוּמִין עוֹבְרִין, שֶׁהִקְרִיבָן בַּחוּץ – פָּטוּר. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: בַּעֲלֵי מוּמִין קְבוּעִין – פָּטוּר, בַּעֲלֵי מוּמִין עוֹבְרִין – חַיָּיב בְּלֹא תַּעֲשֶׂה.
temporarily blemished, which one sacrificed outside the Temple courtyard, one is exempt. Rabbi Shimon says: For permanently blemished animals one is exempt; for temporarily blemished animals one is liable for violation of a prohibition, but it is not the type of prohibition for which he will receive karet , because ultimately the animal will be fit for sacrifice.
RASHI
שהיה ר"ש אומר כו' בגמרא מפרש לא תעשה דידהו:
עובר בל"ת הואיל וראוי לבא לאחר זמן כדקתני בסיפא
תּוֹרִים שֶׁלֹּא הִגִּיעַ זְמַנָּן, וּבְנֵי יוֹנָה שֶׁעָבַר זְמַנָּן, שֶׁהִקְרִיבָן בַּחוּץ – פָּטוּר; רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: בְּנֵי יוֹנָה שֶׁעָבַר זְמַנָּן – פָּטוּר, וְתוֹרִים שֶׁלֹּא הִגִּיעַ זְמַנָּן – בְּלֹא תַּעֲשֶׂה.
With regard to doves whose time of fitness for sacrifice has not arrived,
RASHI
תורין שלא הגיע זמנן כדתנן בחולין (דף כב.) משיזהיבו כשירין ומקמי הכי פסולין דתורין משמע גדולים ולא קטנים בני יונה קטנים משמע ולא גדולים ופסולין מתחילת הציהוב ואילך:
בלא תעשה הואיל וראוין לאחר זמן יש בו לא תעשה לשוחטן בחוץ:
אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ וּמְחוּסַּר זְמַן – פָּטוּר, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: הֲרֵי זֶה בְּלֹא תַּעֲשֶׂה. שֶׁרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: כָּל שֶׁהוּא רָאוּי לָבֹא לְאַחַר זְמַן – הֲרֵי זֶה בְּלֹא תַּעֲשֶׂה, וְאֵין בּוֹ כָּרֵת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: כָּל שֶׁאֵין בּוֹ כָּרֵת – אֵין בּוֹ לֹא תַּעֲשֶׂה.
With regard to an animal itself and its offspring
RASHI
מחוסר זמן שאמרנו פטור בין שהוא מחוסר זמן בגופו בין שהוא מחוסר זמן בבעלים שלא הגיע זמן בעלים להקריב קרבנותיהם:
מְחוּסַּר זְמַן, בֵּין בְּגוּפוֹ בֵּין בִּבְעָלָיו.
The mishna adds: An animal is defined as one whose time has not yet arrived, whether it is intrinsically premature, e.g., doves whose wings have not yet assumed a golden hue or an animal less than seven days old (see Leviticus 22:27), or whether it is premature for its owner.
אֵיזֶהוּ מְחוּסַּר זְמַן בִּבְעָלָיו – הַזָּב וְהַזָּבָה וְהַיּוֹלֶדֶת וְהַמְצוֹרָע שֶׁהִקְרִיבוּ חַטָּאתָם וַאֲשָׁמָם בַּחוּץ – פְּטוּרִין, עוֹלוֹתֵיהֶן וְשַׁלְמֵיהֶן בַּחוּץ – חַיָּיבִין.
Which is the animal whose time has not yet arrived because it is premature for its owner?
RASHI
והמצורע לא גרסי' במתני':
ויולדת בתוך מלאת:
ואשמם בגמרא פריך מאי אשם איכא בהני:
פטור שאין מתקבלין בפנים לא חובה ולא לנדבה:
עולותיהן דזב וזבה דעוף ודיולדת בהמה:
חייבין שהרי מתקבלות בפנים נדבה לשמן:
ושלמיהן בגמ' פריך מאי שלמים איכא בהני:
הַמַּעֲלֶה מִבְּשַׂר חַטָּאת, מִבְּשַׂר אָשָׁם, מִבְּשַׂר קָדְשֵׁי קֳדָשִׁים, מִבְּשַׂר קֳדָשִׁים קַלִּים, וּמוֹתַר הָעוֹמֶר, וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם, וְלֶחֶם הַפָּנִים, וּשְׁיָרֵי מְנָחוֹת,
One who offers up outside the Temple courtyard a portion of the meat of a sin offering
RASHI
קדשי קדשים כבשי עצרת:
ומותר העומר לאחר קמיצה:
וְהַיּוֹצֵק, וְהַפּוֹתֵת, וְהַבּוֹלֵל, וְהַמּוֹלֵחַ, וְהַמֵּנִיף, וְהַמַּגִּישׁ, וְהַמְסַדֵּר אֶת הַשּׁוּלְחָן, וְהַמֵּטִיב אֶת הַנֵּרוֹת, וְהַקּוֹמֵץ, וְהַמְקַבֵּל דָּמִים, בַּחוּץ – פָּטוּר,
And likewise with regard to one who pours oil onto a meal offering; and one who breaks
RASHI
היוצק שמן על המנחה כדכתיב (ויקרא ב) ויצקת וגו':
והפותת מנחת מאפה כדכתיב (שם) פתות אותה פתים:
והמגיש מנחה בחוץ והיא טעונה הגשה בפנים בקרן מערבית דרומית כמשפטה:
המטיב את הנרות מדשן את המנורה בבקר:
פטור טעמא יליף בברייתא בגמ':
וְאֵין חַיָּיבִין עָלָיו לֹא מִשּׁוּם זָרוּת, וְלֹא מִשּׁוּם טוּמְאָה, וְלֹא מִשּׁוּם מְחוּסַּר בְּגָדִים, וְלֹא מִשּׁוּם [שֶׁלֹּא] רָחוּץ יָדַיִם וְרַגְלַיִם.
And one is likewise not liable for any of these actions, neither due to the prohibition against a non-priest
RASHI
אין בהן משום זרות חיוב מיתה כל הנך הקטרות בדבר שדרכן לאכול לאו הקטרה נינהו וכל הנך עבודות הואיל ויש אחריהן עבודה אין זר חייב עליה מיתה כדאמרינן בפרק בראשונה (יומא דף כד.) עבודת מתנה ולא עבודת סילוק עבודה תמה ולא עבודה שיש אחריה עבודה:
ולא משום טומאה כהן טמא ששימש דאזהרת זרות ושימוש בטומאה מחד קרא נפקי מוינזרו ולא יחללו בכל הזבחים תנינא (לעיל זבחים יז.) מאי דמחייב אזרות מחייב אשימוש טומאה:
ולא משום מחוסר בגדים דאינהו נמי כזר בזמן שאין בגדיהן עליהם אין כהונתם עליהם והוו להו זרים הכי נפקא לן בפרק שני (שם יז:):
ולא משום שלא רחוץ ידים ורגלים גמר חוקה חוקה ממחוסר בגדים התם לענין אחולי עבודה ולענין מיתה נמי אנן גמרינן לה מהתם:
עַד שֶׁלֹּא הוּקַם הַמִּשְׁכָּן – הָיוּ הַבָּמוֹת מוּתָּרוֹת, וַעֲבוֹדָה בַּבְּכוֹרוֹת, וּמִשֶּׁהוּקַם הַמִּשְׁכָּן – נֶאֶסְרוּ הַבָּמוֹת, וַעֲבוֹדָה בַּכֹּהֲנִים. קָדְשֵׁי קֳדָשִׁים נֶאֱכָלִין לִפְנִים מִן הַקְּלָעִים, וְקָדָשִׁים קַלִּים בְּכָל מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל. בָּאוּ לְגִלְגָּל – הוּתְּרוּ הַבָּמוֹת, קָדְשֵׁי קֳדָשִׁים נֶאֱכָלִין לִפְנִים מִן הַקְּלָעִים, וְקָדָשִׁים קַלִּים בְּכָל מָקוֹם.
Until the Tabernacle was established, private altars
RASHI
ועבודה בבכורות כדכתיב וישלח את נערי בני ישראל וגו' (שמות כ״ד:ה׳):
אסרו הבמות כדכחיב בשחוטי חוץ:
ועבודה בכהנים כדכתיב קרב אל המזבח: לפנים מן הקלעים. דכתיב בחטאת ואשם ומנחה (ויקרא ו׳:ט׳) בחצר אהל מועד:
קדשים קלים בכל מחנה ישראל כמות שהן שרויין בדגליהם והא ילפינן באיזהו מקומן (לעיל זבחים נה.) מקראי:
באו לגלגל כשעברו את הירדן והוקבע אהל מועד שם שבע שנים שכבשו ושבע שחלקו:
הותרו הבמות כדילפינן לקמן מאיש כל הישר בעיניו:
קדשי קדשים הנאכלין לא קרב בבמת יחיד כל שאין נידר ונידב אין קרב בבמה קטנה ואין מנחה בבמה הלכך עולה הוא דהואי ואין נאכלת וחטאת ואשם בבמת ציבור הוא דקרבי ונאכלין לפנים מן הקלעים:
קדשים קלים בכל מקום דכיון שבטלו הדגלים והן היו הולכים בכל הארץ לכבשה ולא היתה חנייתן סביבות המשכן בטלה קדושת מחנה ישראל מעשר שני לא הוזכר כאן לפי שלא נהגו מעשרות עד לאחר ירושה וישיבה:
בָּאוּ לְשִׁילֹה – נֶאֶסְרוּ הַבָּמוֹת. וְלֹא הָיָה שָׁם תִּקְרָה, אֶלָּא בֵּית אֲבָנִים בִּלְבַד מִלְּמַטָּן, וְהַיְּרִיעוֹת מִלְמַעְלָן. וְהִיא הָיְתָה ״מְנוּחָה״. קָדְשֵׁי קֳדָשִׁים נֶאֱכָלִין לִפְנִים מִן הַקְּלָעִים, וְקָדָשִׁים קַלִּים וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי בְּכָל הָרוֹאֶה.
When they arrived at Shiloh,
RASHI
באו לשילה לאחר חילוקו מיד קבעוהו בשילה:
נאסרו הבמות כדקתני והיא היתה מנוחה וכתיב כי לא באתם עד עתה וגו' כלומר כשתעברו את הירדן לא תקריבו בבמות ככל אשר אנחנו עושים פה היום שאנו מקריבין במשכן חטאות ואשמות אלא איש כל הישר בעיניו תעשו דהיינו נדרים ונדבות שאינן עליכם חובה אלא לפי מה שישר בעיניכם כי בעוד שתכבשו ותחלקו לא באתם עד עתה אל המנוחה ועברתם את הירדן וישבתם בארץ היינו לאחר ירושה וישיבה והיה המקום וגו' השמר לך וגו' היינו איסור הבמות:
תקרה (של) גג של נסרים:
ויריעות מלמעלן בגמרא יליף לה:
בכל הרואה במקום שרואין משם את שילה ובגמרא יליף לה:
בָּאוּ לְנוֹב וְגִבְעוֹן – הוּתְּרוּ הַבָּמוֹת: קָדְשֵׁי קֳדָשִׁים נֶאֱכָלִין לִפְנִים מִן הַקְּלָעִים, קֳדָשִׁים קַלִּים בְּכָל עָרֵי יִשְׂרָאֵל.
When Shiloh was destroyed (see I Samuel 4:18), the Jewish people arrived with the Tabernacle at Nov, and later at Gibeon, and private altars were permitted.
RASHI
באו לנוב וגבעון כשחרבה שילה ונלקח הארון בימי עלי באו לנוב וגבעון כמו שנאמר אין לחם חול [וגו'] כי אם לחם קדש אשר מלפני ה' (שמואל א כ״א:ה׳) אלמא שולחן ומזבח התם הוה חרבה נוב בימי שאול באו לגבעון כדכתיב במלכים (א ג) כי שם הבמה גדולה:
הותרו הבמות יליף בגמרא:
קדשים קלים בכל ערי ישראל דהא בכל מקום שהוא שם עושה במה ומקריבו:
בָּאוּ לִירוּשָׁלַיִם – נֶאֶסְרוּ הַבָּמוֹת, וְלֹא הָיָה לָהֶן הֶיתֵּר, וְהִיא הָיְתָה ״נַחֲלָה״. קָדְשֵׁי קֳדָשִׁים נֶאֱכָלִין לִפְנִים מִן הַקְּלָעִים, קֳדָשִׁים קַלִּים וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי לִפְנִים מִן הַחוֹמָה.
When the Jewish people arrived at Jerusalem and built the Temple during the reign of Solomon, private altars were prohibited,
RASHI
והיא היתה נחלה ההיא דכתיב בקרא דמשבאו אל המנוחה ואל הנחלה יאסרו הבמות:
ומעשר שני פריך בגמרא נסקיה להתם:
לפנים מן החומה של ירושלים שהיא במקום מחנה ישראל שבמדבר כדכתיב ואכלת שם לפני ה' (דברים יב):
כָּל הַקֳּדָשִׁים שֶׁהִקְדִּישָׁן בִּשְׁעַת אִיסּוּר הַבָּמוֹת וְהִקְרִיבָן בִּשְׁעַת אִיסּוּר הַבָּמוֹת מִבַּחוּץ – הֲרֵי אֵלּוּ בַּעֲשֵׂה וְלֹא תַּעֲשֶׂה, וְחַיָּיבִין עָלָיו כָּרֵת.
With regard to all offerings that one consecrated during a period of prohibition of private altars and sacrificed during a period of prohibition of private altars, if he sacrificed them outside their designated area, for these animals he is in violation of both the positive mitzva to sacrifice the offering in the place chosen by God and the prohibition against sacrificing them on a private altar, and he is liable to receive karet for doing it.
RASHI
בעשה והביאום לה' וגו' (ויקרא יז):
ולא תעשה כדילפי' משם תעלה לשחיטה ואזהרה דהעלאה השמר לך פן תעלה עולותיך וגו' (דברים יב):
וחייבין עליהן כרת כדכתיב (ויקרא י״ז:ד׳) ואל פתח אהל מועד לא הביאו:
הִקְדִּישָׁן בִּשְׁעַת הֶיתֵּר הַבָּמוֹת וְהִקְרִיבָן בִּשְׁעַת אִיסּוּר הַבָּמוֹת בַּחוּץ – הֲרֵי אֵלּוּ בַּעֲשֵׂה וְלֹא תַּעֲשֶׂה, וְאֵין חַיָּיבִין עֲלֵיהֶן כָּרֵת. הִקְדִּישָׁן בִּשְׁעַת אִיסּוּר הַבָּמוֹת וְהִקְרִיבָן בִּשְׁעַת הֶיתֵּר הַבָּמוֹת – הֲרֵי אֵלּוּ בַּעֲשֵׂה, וְאֵין בָּהֶן לֹא תַּעֲשֶׂה.
If one consecrated the animals during a period of permitting of private altars and sacrificed them during a period of prohibition of private altars, outside their designated area, for these animals he is in violation of a positive mitzva and a prohibition, but he is not liable to receive karet for sacrificing them. If he consecrated the animals during a period of prohibition of private altars and sacrificed them during a period of permitting of private altars, outside their designated area, for these animals he is in violation of a positive mitzva
RASHI
ואין חייבין עליהן כרת כדאמרן בהשוחט (לעיל זבחים קו:) עד כאן הוא מדבר בקדשים שהקדישן כו' וקתני סיפא יכול יהו חייבין עליהן כרת תלמוד לומר זאת להם ואין אחרת להם:
הקדישן בשעת איסור הבמות מההיא שעתא קרינא בהו והביאום לה' וכיון שהמתין עד שלא יבא לקיימו נתבטל העשה על ידו אבל לאו וכרת ליכא דאזהרה ועונש בשעת הקרבה כתיבי והרי הותרו הבמות:
וְאֵלּוּ קֳדָשִׁים קְרֵבִין בַּמִּשְׁכָּן: קֳדָשִׁים שֶׁהוּקְדְּשׁוּ לַמִּשְׁכָּן. קָרְבְּנוֹת צִיבּוּר קְרֵבִין בַּמִּשְׁכָּן, וְקָרְבְּנוֹת הַיָּחִיד בְּבָמָה. קָרְבְּנוֹת הַיָּחִיד שֶׁהוּקְדְּשׁוּ לַמִּשְׁכָּן – יַקְרִיבוּ בַּמִּשְׁכָּן, וְאִם הִקְרִיבָן בְּבָמָה – פָּטוּר.
And these are the sacrificial items that are sacrificed only in the Tabernacle even when private altars are permitted: Sacrificial animals that were presumed to be consecrated for sacrifice in the Tabernacle. Therefore, communal offerings are sacrificed in the Tabernacle, but offerings of an individual may be sacrificed on a private altar. In addition, with regard to offerings of an individual that were consecrated expressly for sacrifice in the Tabernacle, one must sacrifice them in the Tabernacle. But if he sacrificed them on a private altar, he is exempt.
RASHI
ואלו קדשים קרבין במשכן קדשים שהוקדשו למשכן בזמן שהיה המשכן בגלגל והותר במה אלו קדשים צריכין להקריבן במשכן ולא יקרבו בבמה אותם שהוקדשו לשם משכן מפרש ואזיל:
קרבנות ציבור סתמן למקדש:
קרבנות יחיד סתמן בבמה:
קרבנות יחיד שהוקדשו למשכן שפירש בשעת הקדישן על מנת להקריבן למשכן:
פטור מאזהרה ומעונש שהרי הותרו הבמות ומיהו אסור לשנות משום כאשר נדרת תשמור ועשית (דברים כ״ג:כ״ד):
וּמַה בֵּין בָּמַת יָחִיד לְבָמַת צִיבּוּר? סְמִיכָה, וּשְׁחִיטַת צָפוֹן,
And what is the difference between the private altar of an individual and the public altar at the site of the Tabernacle when it was located in Gilgal, Nov, and Gibeon? It is that on a private altar there is no placing of hands on the head of an offering, no slaughter in the north,
RASHI
ומה בין במת יחיד כו' כולהו יליף בגמרא דלא נהיגי בבמת יחיד:
במת ציבור גלגל נוב וגבעון: