Back
Zevahim
Daf 104bהָיוּ סוֹבְלִין אוֹתוֹ בְּמוֹטוֹת. יָצְאוּ הָרִאשׁוֹנִים חוּץ לְחוֹמַת הָעֲזָרָה וְהָאַחֲרוֹנִים לֹא יָצְאוּ – הָרִאשׁוֹנִים מְטַמְּאִין בְּגָדִים, וְהָאַחֲרוֹנִים אֵינָן מְטַמְּאִין בְּגָדִים עַד שֶׁיֵּצְאוּ. יָצְאוּ – אֵלּוּ וְאֵלּוּ מְטַמְּאִין בְּגָדִים. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אֵינָן מְטַמְּאִין עַד שֶׁיּוּצַּת הָאוּר בְּרוּבָּן. נִיתַּךְ הַבָּשָׂר – אֵין הַשּׂוֹרֵף מְטַמֵּא בְּגָדִים.
The priests would carry the bulls and the goats that are burned suspended on poles.
RASHI
היו סובלין אותו הנשרפין כמצותן במוטות לקמן יליף לה:
הראשונים בני אדם הנושאין במוט אותן שבראש האחר יוצאים ראשונים:
עד שיצאו האחרונים בגמרא יליף לה:
ניתך הבשר דגמרה שריפתן אין המסייע שוב בהן מטמא בגדים אבל מקמי הכי כל המסייעין בשעת שריפה מטמאין בגדים וכולה יליף בגמרא:
גמ׳ מַאי ״בִּירָה״? אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מָקוֹם יֵשׁ בְּהַר הַבַּיִת, וּבִירָה שְׁמוֹ. וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: כָּל הַבַּיִת כּוּלּוֹ קָרוּי בִּירָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״(וְאֶל) הַבִּירָה אֲשֶׁר הֲכִינוֹתִי״.
The mishna teaches that if offerings of a type that are burned were disqualified, they are burned in a place of burning called the bira . The Gemara asks: What is the bira ? Rabba bar bar Ḥana says that Rabbi Yoḥanan says: There is a place on the Temple Mount, and its name is bira , and this is where they would burn these offerings. And Reish Lakish says: The entire Temple is called the bira , as it is stated in the prayer of David: “And give unto Solomon my son a whole heart, to keep Your commandments, Your testimonies, and Your statutes, and to do all this, and to build the Temple [ bira ] for which I have made provision” (I Chronicles 29:19).
אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ, שְׁלֹשָׁה בֵּית הַדְּשָׁנִין הֵן: בֵּית הַדֶּשֶׁן גָּדוֹל הָיָה בָּעֲזָרָה, שֶׁשָּׁם שׂוֹרְפִין פְּסוּלֵי קָדְשֵׁי קֳדָשִׁים, וְאֵימוּרֵי קֳדָשִׁים קַלִּים, וּפָרִים הַנִּשְׂרָפִין וּשְׂעִירִים הַנִּשְׂרָפִין שֶׁאֵירַע בָּהֶן פְּסוּל קוֹדֶם זְרִיקָה.
§ Rav Naḥman says that Rabba bar Avuh says: There are three places of the ashes. First was the great place of the ashes that was in the Temple courtyard,
RASHI
גמ' ששם שורפים פסולי בשר קדשי קדשים שמחיצת אכילתן בעזרה ופסולי אימורים אפילו של קדשים קלים דהואיל והקטרת הכשירין בעזרה אף שריפת פסוליהן בעזרה כדילפינן בפסחים בפרק כל שעה (פסחים דף כד.) מבקדש באש תשרף:
קודם זריקה שלא הגיע זמנו לצאת לפיכך נשרפין בעזרה:
וּבֵית הַדֶּשֶׁן אַחֵר הָיָה בְּהַר הַבַּיִת, שֶׁשָּׁם שׂוֹרְפִין פָּרִים הַנִּשְׂרָפִים וּשְׂעִירִים הַנִּשְׂרָפִים שֶׁאֵירַע בָּהֶן פְּסוּל אַחַר זְרִיקָה. וּכְמִצְוָתָן – חוּץ לְשָׁלֹשׁ מַחֲנוֹת.
And there was another place of the ashes on the Temple Mount, where the priests would burn bulls that are burned and goats that are burned if they were disqualified after the sprinkling of the blood. And the third place of the ashes was for the bulls and goats that were burned in accordance with their mitzva, outside the three camps,
RASHI
אחר זריקה שהגיע זמנו לצאת לפיכך נשרפין חוץ לעזרה:
וכמצותן וכשהן נשרפין כמצותן שלא אירע בהן שום פסול:
נשרפין חוץ לג' מחנות כדילפינן בפירקין:
תָּנֵי לֵוִי: שְׁלֹשָׁה בֵּית הַדְּשָׁנִין הֵן: בֵּית הַדֶּשֶׁן גָּדוֹל הָיָה בָּעֲזָרָה, שֶׁשָּׁם שׂוֹרְפִין פְּסוּלֵי קָדְשֵׁי קֳדָשִׁים וְאֵימוּרֵי קֳדָשִׁים קַלִּים, וּפָרִים הַנִּשְׂרָפִים וּשְׂעִירִים הַנִּשְׂרָפִים שֶׁאֵירַע בָּהֶן פְּסוּל, בֵּין קוֹדֶם זְרִיקָה בֵּין לְאַחַר זְרִיקָה. וּבֵית הַדֶּשֶׁן אַחֵר הָיָה בְּהַר הַבַּיִת, שֶׁשָּׁם שׂוֹרְפִין פָּרִים הַנִּשְׂרָפִין וּשְׂעִירִים הַנִּשְׂרָפִין שֶׁאֵירַע בָּהֶן פְּסוּל בִּיצִיאָתָן. וּכְמִצְוָתָן – חוּץ לְשָׁלֹשׁ מַחֲנוֹת.
Levi teaches a different version of this baraita :
RASHI
בין לאחר זריקה הואיל ועדיין לא יצאו:
ביציאתן לאחר שיצאו:
בָּעֵי רַבִּי יִרְמְיָה: לִינָה מַהוּ שֶׁתּוֹעִיל בְּפָרִים הַנִּשְׂרָפִים וּבִשְׂעִירִים הַנִּשְׂרָפִים? מִי אָמְרִינַן: כִּי מְהַנְּיָא לִינָה – בְּבָשָׂר דְּבַר אֲכִילָה, אֲבָל הָנֵי דְּלָאו בְּנֵי אֲכִילָה נִינְהוּ – לָא. אוֹ דִּלְמָא לָא שְׁנָא?
§ Rabbi Yirmeya raises a dilemma: The flesh of most offerings is disqualified by being left overnight.
RASHI
מהו שתועיל לפוסלן אם לנו:
בבשר דבר אכילה עולה או אימורין שהן לאכילת מזבח אבל הני דלשריפה קיימי דלא אשכחן לה אלא או באכילת מזבח כדכתיב (שמות כג) לא ילין חלב חגי וגו' או באכילת אדם כדכתיב (שם יב) לא תותירו וגו':
אֲמַר רָבָא: הָא מִילְּתָא אִיבַּעֲיָא לֵיהּ לְאַבַּיֵי, וּפְשַׁטְנָא לֵיהּ מֵהָא: וְשָׁוִין שֶׁאִם חִישֵּׁב בַּאֲכִילַת פָּרִים וּבִשְׂרֵיפָתָן – שֶׁלֹּא עָשָׂה כְּלוּם. מַאי לָאו, מִדְּמַחֲשָׁבָה לָא פָּסְלָה, לִינָה נַמִי לָא פָּסְלָה?
Rava said: This matter, Rabbi Yirmeya’s dilemma, was raised by Abaye, and I resolved it from this baraita : The mishna (43a) records a dispute as to whether the sacrificial portions of bulls
that are burned are subject to disqualification by intent to burn them beyond their designated time [ piggul ]. But the disputants agree that if the priest intended for the consumption of the bulls’ meat
RASHI
ושוין שאם חישב כו' ושוין ר"ש וחכמי' שנחלקו בפ' ב"ש (לעיל זבחים מג.) אם פיגול נוהג בחטאות הפנימיות שאם חישב לאכול מבשר הפרים למחר או אם חישב בשחיטה על מנת לשורפן חוץ לג' מחנות למחר לא עשה כלום דמחשבת אכילה בדבר שדרכו לאכול בעינן והני לאו דרכן לאכול וגבי שריפה נמי אע"ג דכי אורחיה חשיב אכילת מזבח או אכילת אדם בעינן לפגל ומ"ד פיגול נוהג בפנימיים כגון אם חישב על הקטרת אימורים להקריבו למחר:
לינה נמי לא פסלה בבשרו קס"ד דאי לינה פסלה מחשבת לינה נמי פסלה:
וְדִלְמָא מַחֲשָׁבָה הוּא דְּלָא פָּסְלָה, אֲבָל לִינָה פָּסְלָה!
The Gemara responds: But perhaps it is only improper intention that does not disqualify
TOSAFOT
לא מחשבה הוא דלא פסלה אבל לינה פסלה תימה דבריש הוציאו לו (יומא דף מח.) בעי רב פפא חישב בחפינת קטרת מהו ת"ש הוסיף רבי עקיבא הקומץ והקטרת כו' מדפסיל טבול יום פסולה נמי מלינה ומדפסלה לינה פסלה נמי מחשבה ולא דחי כדהכא וי"ל דהתם דבאכילת מזבח מה לי מחשבה מה לי לינה אבל הכא בבשר פרים הנשרפין וא"ת היכי פסלה מחשבה בקטרת הא תנן לעיל בפרק ב"ש (זבחים דף מב:) דקטרת ולבונה אין בהן משום פיגול וי"ל דנהי דכרת ליכא מחשבה מיהא פסלה מידי דהוה אחטאות הפנימיות לרבי שמעון דאמר בפ"ק (לעיל זבחים יד.) מודה היה רבי שמעון לפסול מק"ו משלא לשמו ובקטרת נמי אהני ג"ש דמלא מלא ממנחה והתם הקשה בקונטרס אמאי הוצרך לדקדק מטבול יום הוה ליה לאתויי ממתני' דמעילה (דף י.) דקתני בהדיא הוכשרו ליפסל בטבול יום ובמחוסר כיפורים ובלינה ותירץ רבינו יב"א משום דההיא מיירי בקטרת דכל השנה כדקתני קדשו בכלי וההוא דמיקדש בכלי פסלה ביה לינה אבל התם בקטרת דיום הכיפורים דעיקרה אינה בכלי אלא משום דלא אפשר כדאמר התם לעיל והא אמרי' דלא מיפסלה בלינה אבל ההיא דרבי עקיבא משמע דמיירי בכל קטרת ועוד י"ל דההיא דמעילה איכא לדחויי מדרבנן וכן מחייבין עליה משום פיגול וטמא הוה אמינא מכת מרדות כמו אכל אוכלין טמאין ושתה משקין טמאין ושתה רביעית יין ונכנס למקדש ושהה כדי אכילת פרס חייב דהיינו מדרבנן דפסול גויה [הוי דרבנן] כדאמרינן בפרק בתרא דיומא (דף פ:) אבל ההיא דר' עקיבא פשיטא דאורייתא מדפסל טבול יום ע"י צירוף דאי מדרבנן לא הוה מחמירין נמי האי פסול על ידי צירוף וא"ת והיכי דייק מדפסיל טבול יום פסלה נמי לינה והא משניתנה במכתשת נפסלת בטבול יום ולינה לא פסלה עד שתנתן במחתה כדאמר פרק קמא דשבועות (דף יא.) וי"ל דהא דנפסלת בטבול יום היינו מדרבנן:
תָּא שְׁמַע: פָּרִים הַנִּשְׂרָפִים וּשְׂעִירִים הַנִּשְׂרָפִין מוֹעֲלִין בָּהֶן מִשֶּׁהוּקְדְּשׁוּ. נִשְׁחֲטוּ – הוּכְשְׁרוּ לִיפָּסֵל בִּטְבוּל יוֹם וּבִמְחוּסַּר כִּיפּוּרִים וּבְלִינָה. מַאי לָאו לִינַת בָּשָׂר?
The Gemara suggests: Come and hear a mishna ( Me’ila 9a): With regard to bulls that are burned and goats that are burned, one who benefits from them is liable for misuse of consecrated property from the time that they were consecrated.
לָא, לִינַת אֵימוּרִין.
The Gemara responds: No, the mishna indicates only that the offerings’ sacrificial portions are disqualified if left overnight, since they must be burned on the altar.
RASHI
לינת אימורין דבמידי דהקטרה ודאי פסלה לינה:
וְהָא מִדְּקָתָנֵי סֵיפָא: כּוּלָּן מוֹעֲלִין בָּהֶן בְּבֵית הַדֶּשֶׁן עַד שֶׁיּוּתַּךְ הַבָּשָׂר; מִדְּסֵיפָא בָּשָׂר – רֵישָׁא נַמִי בָּשָׂר! מִידֵי אִירְיָא? סֵיפָא בָּשָׂר רֵישָׁא אֵימוּרִין.
The Gemara responds: But evidence to the contrary can be ad-duced from the fact that the latter clause of the mishna teaches: In all of those cases, one who benefits from them is liable for misuse of consecrated property if he derives benefit while they are burned in the place of the ashes, until the flesh is completely incinerated. The Gemara explains: From the fact that the latter clause is discussing flesh, infer that the first clause also discusses flesh, and not the sacrificial portions. The Gemara rejects this: Are the cases comparable? The latter clause discusses flesh, and the first clause discusses sacrificial portions.
RASHI
עד שיותך הבשר דכל זמן שלא נעשית מצותן מועלין בהן:
מדסיפא לענין מעילה בבשר איירי:
רישא נמי לענין לינה לענין בשר קאמר:
תָּא שְׁמַע, דְּתָנֵי לֵוִי: שֶׁאֵירַע בָּהֶן פְּסוּל בִּיצִיאָתָן. מַאי לָאו לִינָה? לָא, פְּסוּל טוּמְאָה וּפְסוּל יְצִיאָה.
The Gemara suggests: Come and hear that which Levi teaches in the baraita : There was another place of the ashes on the Temple Mount, where the priests would burn bulls that are burned and goats that are burned if they were disqualified upon emerging from the Temple courtyard. What, is it not referring to offerings disqualified by being left overnight? The Gemara rejects this: No, it is referring to disqualification by contracting ritual impurity or disqualification by leaving the courtyard before the blood was sprinkled on the altar. The dilemma of Rabbi Yirmeya stands unresolved.
RASHI
דתני לוי במתניתא דלעיל:
ופסול יציאה כגון שיצאו לפני זריקת דמים שעדיין לא הגיע זמנן לצאת:
בָּעֵי רַבִּי אֶלְעָזָר: יְצִיאָה מַהוּ שֶׁתּוֹעִיל בְּפָרִים הַנִּשְׂרָפִים וּשְׂעִירִים הַנִּשְׂרָפִים?
§ Rabbi Elazar raises a dilemma: In general, the flesh of offer-
ings is disqualified by leaving the Temple courtyard. What is the halakha as to whether leaving is effective
RASHI
יציאה מהו שתועיל לפוסלן אם יצאו מן העזרה לפני זריקת דמים:
מַאי קָמִיבָּעֲיָא לֵיהּ? אֲמַר רַבִּי יִרְמְיָה בַּר אַבָּא: אַלִּיבָּא דְּמַאן דְּאָמַר עֲדַיִין לֹא הִגִּיעַ זְמַנּוֹ לָצֵאת;
The Gemara asks: What is the dilemma he is raising? Here it is a mitzva to burn the flesh of these offerings outside the Temple courtyard. Rabbi Yirmeya bar Abba said: Rabbi Elazar raises his dilemma in accordance with the opinion of the one who says: With regard to offerings of lesser sanctity, even though the flesh may be consumed anywhere in Jerusalem, nevertheless, if it emerges from the Temple courtyard before the sprinkling of the blood, it is disqualified, because its time to leave from the Temple courtyard has not yet arrived. Perhaps the same halakha applies to bulls and goats that are burned: Even though the flesh must eventually leave the Temple, if it leaves before its designated time, it is disqualified.
RASHI
מאי קמיבעיא ליה אמאי תיפסול הרי סופן לצאת:
א"ר ירמיה בר אבא כי קא מיבעיא ליה אליבא דמאן דפסיל בשר קדשים קלים שיצא לפני זריקת דמים משום דעדיין לא הגיע זמנו לצאת בפרק כל התדיר (לעיל זבחים פט:) הכא מאי מי אמרינן הני מילי בבשר קדשים קלים דאין סופן חובה לצאת אבל הני שסופן לצאת חובה לא מיפסלי ביציאתן:
מִי אָמְרִינַן: הָנֵי מִילֵּי – בָּשָׂר דְּאֵין סוֹפוֹ לָצֵאת חוֹבָה, אֲבָל הָנֵי דְּסוֹפָן לָצֵאת חוֹבָה – לָא. אוֹ דִּלְמָא הָכָא נַמִי לֹא הִגִּיעַ זְמַנּוֹ לָצֵאת?
The dilemma is: Do we say that this matter, disqualification by leaving the Temple courtyard prematurely, applies only to flesh that need not eventually leave due to an obligation? One may consume the meat of offerings of lesser sanctity in the Temple courtyard if he wishes. But perhaps these bulls and goats that are burned, which must eventually leave due to an obligation, are not disqualified by emerging prematurely. Or perhaps here too the flesh is disqualified if its time to leave has not yet arrived.
תָּא שְׁמַע, דְּתָנֵי לֵוִי: שֶׁאֵירַע בּוֹ פְּסוּל בִּיצִיאָתוֹ. מַאי לָאו פְּסוּל יְצִיאָה? לָא, פְּסוּל טוּמְאָה וּפְסוּל לִינָה.
The Gemara suggests: Come and hear that which Levi teaches in the baraita : There was another place of the ashes on the Temple Mount, where the priests would burn bulls that are burned and goats that are burned if they were disqualified upon emerging from the Temple courtyard. What, is it not referring to disqualification by leaving the Temple courtyard before the sprinkling of the blood? The Gemara responds: No, it is referring to disqualification by contracting ritual impurity or disqualification by being left overnight. The dilemma of Rabbi Elazar stands unresolved.
RASHI
לא פסול טומאה ולינה דקאי הכא ומדחי ליה קאי הכא ומדחי ליה:
בָּעֵי רַבִּי אֶלְעָזָר: פָּרִים הַנִּשְׂרָפִים וּשְׂעִירִים הַנִּשְׂרָפִים שֶׁיָּצָא רוּבּוֹ בְּמִיעוּט אֵבֶר, מַהוּ? הַךְ מִיעוּטָא דְּאֵבֶר בָּתַר רוּבָּא שָׁדֵינַן לֵיהּ – וְהָא לָא נָפְקָא לֵיהּ, אוֹ דִּלְמָא בָּתַר רוּבָּא דִּבְהֵמָה שָׁדֵינַן?
§ Rabbi Elazar raises another dilemma: With regard to bulls that are burned and goats that are burned, if the majority of the animal’s body emerged
RASHI
שיצא רובו ומיעוט אחד מן האברים משלים לרובא של בהמה ליציאתה:
מהו מי הוי יציאה לטמא את המתעסקין בהוצאת רובן או לא הוי יציאה מי אמרינן שדי מיעוטא דאבר בתר רוב האבר והוה ליה כמאן דלא נפק ואין כאן רוב הבהמה לחוץ ולענין טומאת בגדים מחוץ למחנה בעי (האי מיעוטא דאבר שיצא לחוץ):
TOSAFOT
שיצא רובו במיעוט אבר פי' בקונטרס דמיבעיא ליה לענין טמא המתעסק בהן וקשה דבסוף כיצד צולין (פסחים פה:) אמרינן המוציא בשר פסח מחבורה לחבורה אינו חייב עד שיניח הוצאה כתיב ביה כשבת ופריך ממתני' דהכא דהיו סובלין אותו במוטות דקתני ראשונים מטמאין בגדים אחרונים אין מטמאין בגדים עד שיצאו ואף על גב דלא נח ומשני בנגררים ואם כן רובו במיעוט אבר דהכא לא מחייב לענין שבת כיון דאגודו בפנים לא יטמא בגדים ונראה לפרש דמבעיא ליה לענין לשורפו בפנים:
פְּשִׁיטָא, דְּלָא שָׁבְקִינַן רוּבָּא דִּבְהֵמָה וְאָזְלִינַן בָּתַר רוּבָּא דְּאֵבָרִים! אֶלָּא, שֶׁיָּצָא חֶצְיוֹ בְּרוֹב אֵבֶר; הַאי מִיעוּטָא דְּאֵבֶר
The Gemara clarifies: Isn’t it obvious that we do not disregard the majority of the animal and instead follow the majority of the limbs? Rather, Rabbi Elazar’s dilemma must be as follows: In a case where half of the animal emerged from the courtyard such that the majority of a certain limb emerged,
RASHI
אלא שיצא חציו של פר ברוב אבר בחצי הפר (הג"ה) יצא רוב אחד מן האברים ומיעוטו בחצי הפר שבפנים האי מיעוטא דאבר שנשאר בפנים בתר רובא דאבר שיצא שדינן ליה והוה ליה כמאן דנפק ואשתכח רוב בהמה מבחוץ: