Back
Yoma
Daf 80aכִּי אִתְשִׁיל – בְּעוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן אִתְשִׁיל, דְּהָווּ לֵיהּ בֵּית שַׁמַּאי לְחוּמְרָא.
When this question with regard to the measure of liquid was asked, it was not asked about an average-sized person, for whom a mouthful is smaller than a quarter- log . Rather, the question was asked even about Og, king of Bashan, in which case, it is Beit Shammai who are stringent, for Og’s cheekful is much more than a quarter- log .
RASHI
כי איתשיל בבי מדרשא הך דלעיל כמה ישתה ויהא חייב לענין עוג מלך הבשן כלומר לענין אדם כענקים איתשיל והוו להו בית שמאי לחומרא דמחייבי ברביעית:
מַתְקִיף לָהּ רַבִּי זֵירָא: מַאי שְׁנָא אֲכִילָה – דְּכָל חַד וְחַד בְּכַכּוֹתֶבֶת, וּמַאי שְׁנָא שְׁתִיָּה דְּכָל חַד וְחַד בְּדִידֵיהּ? אֲמַר לֵיהּ אַבַּיֵי: קִים לְהוּ לְרַבָּנַן בְּכַכּוֹתֶבֶת דִּבְהָכִי מִיַּתְּבָא דַּעֲתֵיהּ, בְּצִיר מֵהָכִי – לָא מֵיתְבָא. בִּשְׁתִיָּה – בְּדִידֵיהּ מֵיתְבָא דַּעֲתֵיהּ, בִּדְחַבְרֵיהּ לָא מֵיתְבָא דַּעֲתֵיהּ.
Rabbi Zeira strongly objects to this halakha with regard to the measure for liability for drinking: What is different with regard to eating,
מַתְקִיף לָהּ רַבִּי זֵירָא: וְכָל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ בְּכַכּוֹתֶבֶת, וְעוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן בְּכַכּוֹתֶבֶת? אֲמַר לֵיהּ אַבַּיֵי: קִים לְהוּ לְרַבָּנַן דִּבְהָכִי מֵיתְבָא דַּעֲתֵיהּ, בְּצִיר מֵהָכִי – לָא מֵיתְבָא דַּעֲתֵיהּ. מִיהוּ, כּוּלֵּי עָלְמָא – טוּבָא, וְעוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן – פּוּרְתָּא.
Rabbi Zeira strongly objects to this for a different reason: Is everyone of average size satisfied with eating the volume of a large date, and even Og, king of Bashan, is also satisfied with the volume of a large date? If not, there should also be relative measures for eating. Abaye said to him: The Sages have an accepted tradition that this amount settles his mind, but less than this amount does not settle his mind. However, everyone of average size has his mind greatly settled,
מַתְקִיף לָהּ רַבִּי זֵירָא: בָּשָׂר שָׁמֵן – בְּכַכּוֹתֶבֶת, וְלוּלְבֵי גְּפָנִים בְּכַכּוֹתֶבֶת?! אֲמַר לֵיהּ אַבַּיֵי: קִים לְהוּ לְרַבָּנַן דִּבְהָכִי מֵיתְבָא דַּעֲתֵיהּ, בְּצִיר מֵהָכִי לָא מֵיתְבָא דַּעֲתֵיהּ. מִיהוּ, בָּשָׂר שָׁמֵן – טוּבָא, לוּלְבֵי גְּפָנִים – פּוּרְתָּא.
Rabbi Zeira strongly objects to this further: If it is on account of settling one’s mind, the following question can be raised: If one ate fatty meat, his mind would be settled with the volume of a large date, but if he ate edible grapevine shoots, would his mind similarly settled with the volume of a large date? Abaye said to him: The Sages have an accepted tradition that with this measure one’s mind is settled, but with less than measure his mind is not settled. However, with fatty meat, his mind is greatly settled; if one ate the same measure of grapevine shoots, his mind is only a little settled.
מַתְקִיף לָהּ רָבָא: כַּזַּיִת בִּכְדֵי אֲכִילַת פְּרָס, וְכוֹתֶבֶת בִּכְדֵי אֲכִילַת פְּרָס? אֲמַר לֵיהּ אַבַּיֵי: קִים לְהוּ לְרַבָּנַן דִּבְהָכִי מֵיתְבָא דַּעֲתֵיהּ, בִּטְפֵי מֵהָכִי – לָא מֵיתְבָא דַּעֲתֵיהּ.
Rava strongly objects to this: For all prohibitions of eating, the measure that determines liability is the volume of an olive-bulk consumed within the time it takes to eat a half-loaf of bread. All forbidden food eaten within that period combines to the measure of an olive-bulk. However, one who eats an olive-bulk over a longer period is exempt. Yet, on Yom Kippur one who eats the volume of a large date, which is a larger measure, is culpable if this amount is eaten within the time it would take to eat a half-loaf of bread. This appears to be a leniency, since one must eat a larger measure in the same time period of time. Why is there not a longer period of time for liability on Yom Kippur, to reflect the larger measure? Abaye said to him: The Sages have an accepted tradition that one who eats within this duration of time, his mind is settled; but one who eats within a longer duration of time, his mind is not settled, and he remains in a state of affliction.
RASHI
כזית בכדי אכילת פרס קים לן (כריתות דף יב:) בכל אותן איסורין ששיעורן בכזית שאם שהה בין תחילת אכילת השיעור לגמר אכילתו יותר מכדי אכילת פרס אין מצטרף עד שיאכל כל השיעור בתוך כדי שהיית סעודה והיא אכילת חצי ככר ששיערו בו את העירוב שהוא מזון ב' סעודות כדתנן חציה לבית המנוגע שתלה הכתוב שהייתו לטמא בגדים כשיעור אכילה:
ככותבת בכדי אכילת פרס בתמיה יום הכפורים ששיעור אכילתו בככותבת אף הוא שיעורו צירוף אכילתו בכדי אכילת פרס ואם שהה יותר מכאן אין מצטרף ופטור והא כיון דשיעורו גדול בעי שהיי' טפי לצירוף אכילתו והשתא קולא דפטרי ליה:
בטפי מהכי אם שהה יותר מיכן לא מייתבא דעתיה ויוה"כ ביישוב הדעת תליא מילתא דכתיב אשר לא תעונה (ויקרא כג):
מַתְקִיף לָהּ רָבָא: (בְּכוֹתֶבֶת) בִּכְדֵי אֲכִילַת פְּרָס חֲצִי פְּרָס בִּכְדֵי אֲכִילַת פְּרָס? אֲמַר לֵיהּ רַב פַּפָּא: הַנַּח לְטוּמְאַת גְּוִויָּה, דְּלָאו דְּאוֹרַיְיתָא הִיא.
Rava strongly objects to this: The measure for liability for eating on Yom Kippur is the volume of a large date consumed within the time it takes to eat a half-loaf of bread; but the measure for eating impure foods that render one ritually impure is half of a half-loaf, which is two egg-bulks, a much larger volume, and this must also be consumed within the time it takes to eat a half-loaf of bread
RASHI
חצי פרס ששיעורו לפסול את הגויה לאוכל אוכלין טמאין חצי פרס נפסל גופו מלאכול בתרומה וחצי פרס שיעור גדול הוא כשתי ביצים שוחקות כדאמרי' בעירובין (דף פג.) ואף ביה משוינן שהיית צירופו בכדי אכילת פרס ותו לא כיון דשיעורא רבה הוא בטפי מהכי ליצטרף:
הנח לטומאת גויה דלאו דאורייתא ואקילו רבנן בה:
TOSAFOT
וחצי פרס בכדי אכילת פרס תימה לריב"א בפ"ק דשבת (דף יד.) מפרש טעמא דפסול גוויה משום דזימנין דאכיל אוכלין טמאין ושדי משקה דתרומה לפומיה ומטמא להו וא"כ בכביצה ליפסל גופיה כיון דאית בהן שיעור לטמא טומאת אוכלין ותירץ כיון דגזרי משום דילמא שדי משקה תרומה לפומיה וקים להו לרבנן דבבציר מאכילת שתי ביצים אין אדם צמא לשתות והוא בעצמו הקשה לדבריו שותה משקין טמאין אמאי אינו טמא עד שישתה רביעית כדאיתא פ' קדשי מזבח במסכת מעילה (דף יז:) הא משקה מטמא אחרים במשהו כדמוכח בפ"ק דפסחים (דף יד.) ובברכות פרק אלו דברים (ברכות דף נב.) מיהו לפר"ת שפירש דמדאורייתא לא מטמאו אלא ברביעית ומדרבנן הוא דגזור במשהו ניחא דלא רצו לגזור אלא במשקין דמטמו מדאורייתא ור"ת פי' דשתי גזירות הוו דמעיקרא גזר בשתי ביצים דנפסל גופיה מלאכול בתרומה אבל מותר ליגע וכן משמע לישנא דפסול גויה ולאו טעמא דמפרש פ"ק דשבת (דף יד.) אלא מטעם אחרינא כמו דאמרי כיון דהאוכל אוכלין טמאין מותר לאכול בתרומה אף על גב דנגעי בהדי הדדי בתוך הגוף ואתי למימר מה לי דנגעי בגופו מה לי בחוץ ואתי למישרי להגיע תרומה לאוכלים טמאין וא"ת א"כ בכביצה לגזור ויש לומר משום דכי אכיל כביצה אין נכנס למעיו כביצה שא"א שלא ישאר קצת בין השיניים והחניכיים וכיון דאפיקת' מכביצה אוקמה אשתי ביצים אבל משקין סגי ברביעית שאינן נשארים בין החניכיים והשיניים ור"י הוסיף על דבריו לפרש טעמא לשתי ביצים כיון דאפיקתיה מכביצה אוקמה אחצי שיעור פרס סעודה דבית המנוגע למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה כדמשמע בפרק כיצד משתתפין (עירובין דף פג.) וההיא גזירה דשתי ביצים גזירה קדמונית היתה קודם י"ח דבר טובא תדע דהוה ס"ד הכא דהיא דאורייתא דפריך מונטמתם בם מיכן לפסול גויה מן התורה ואי לא גזור אלא בי"ח דבר במאי טעי והא י"ח דבר ידועים לכל ופשט איסורן כדאיתא בפרק אין מעמידין (ע"ז דף לו.) ועוד א"כ חסר להו מי"ח דבר לדברי המקשה ובי"ח דבר גזרו בתר הכי האוכל אוכל ראשון וכו' אפי' בכביצה ומטעמא דהתם אפילו ליגע בתרומה נפסל גופו:
וּמִי אֲמַר רַב פַּפָּא הָכִי? וְהָכְתִיב: ״וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם וְנִטְמֵתֶם בָּם״ וְאֲמַר רַב פַּפָּא: מִכָּאן שֶׁטּוּמְאַת גְּוִויָּה דְּאוֹרַיְיתָא! מִדְּרַבָּנַן, וּקְרָא אַסְמַכְתָּא בְּעָלְמָא.
The Gemara challenges this: But did Rav Pappa actually say that the rendering of ritual impurity of the body through the consumption of impure foods is by rabbinic law? But he appears to say the opposite in another statement: Isn’t it written: “You shall not make yourselves detestable with any creeping thing that creeps, neither shall you make yourselves impure with them, that you should be impure thereby” (Leviticus 11:43). And Rav Pappa said: From here, from the Torah’s usage of the word “impure” with regard to the prohibition of eating, we learn that ritual impurity of the body is by Torah law. The Gemara answers: Rav Pappa did not mean that the law is actually Torah law. The law is indeed rabbinic law, and the verse brought as proof is a mere support.
RASHI
ולא תטמאו בהם גבי אכילה כתיב אל תשקצו את נפשותיכם דהיינו אכילה ולא תטמאו בהם לא זו היא אזהרת טומאה שהרי אין ישראל מוזהרין מליטמא דכתיב אמור אל הכהנים וגו' (ויקרא כא) כהנים מוזהרין ואין ישראל מוזהרין אלא אזהרת אכילתן וכתיב ונטמתם בם משמע שעל ידי אכילתן תטמאו:
מכאן לטומאת גויה על ידי אוכלין טמאין דאורייתא:
מדרבנן דקרא לאו לטומאה אתא שאין לך דבר מטמא אדם על ידי אכילה אלא נבלת עוף טהור:
אלא אסמכתא בעלמא ועיקר קרא דרשינן בפרק אמר להם הממונה (לעיל יומא דף לט.) אדם מטמא עצמו מעט מטמאין אותו הרבה:
״כָּל הָאוֹכָלִין״. אֲמַר רַב פַּפָּא: אָכַל אוּמְצָא וּמִילְחָא – מִצְטָרֵף, וְאַף עַל גַּב דְּלָאו אֲכִילָה הִיא, כֵּיוָן דְּאָכְלִי אֱינָשֵׁי – מִצְטָרְפִין. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: צִיר שֶׁעַל גַּבֵּי יָרָק מִצְטָרֵף לְכַכּוֹתֶבֶת בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים. פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא: מַשְׁקֶה הוּא, קָא מַשְׁמַע לָן: כָּל אַכְשׁוּרֵי אוּכְלָא – אוּכְלָא הוּא.
§ We learned in the mishna: All types of foods combine
RASHI
אומצא ומילחא שעליה:
אכשורי אוכלא משקה הבא למתק את האוכל אוכלא הוא:
אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: הָאוֹכֵל אֲכִילָה גַּסָּה בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים פָּטוּר, מַאי טַעְמָא ״אֲשֶׁר לֹא תְעוּנֶּה״ כְּתִיב, פְּרָט לַמַּזִּיק,
§ Reish Lakish said: One who eats in an excessive manner
RASHI
אכילה גסה שאכל לילי יום הכפורים על השבע שהיה שבע מסעודה שהפסיק בה וכל מה שאכל משחשיכה אכילה גסה היתה ושלא להנאה:
פרט למזיק לזה שאינו מבטל ממנו שום עינוי על ידי אכילה זו אלא מזיק הוא את האוכלין ואת עצמו:
אֲמַר רַבִּי יִרְמְיָה אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: זָר שֶׁאָכַל תְּרוּמָה אֲכִילָה גַּסָּה – מְשַׁלֵּם אֶת הַקֶּרֶן וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּם אֶת הַחוֹמֶשׁ, ״כִּי יֹאכַל״ – פְּרָט לַמַּזִּיק. אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: זָר
Similarly, Rabbi Yirmeya said that Reish Lakish said: A non-priest who ate teruma in an excessive manner
RASHI
זר שאכל תרומה בשוגג שחייבו הכתוב תשלומי קרן וחומש פטור אם אכלה על השבע:
פרט למזיק את התרומה: