Back
Yoma
Daf 7bהָא אֵינוֹ נוֹשֵׂא אֶלָּא עֲוֹן טוּמְאָה שֶׁהוּתְּרָה מִכְּלָלָהּ בַּצִּיבּוּר. וְקַשְׁיָא לְרַב שֵׁשֶׁת! תַּנָּאֵי הִיא. דְּתַנְיָא: צִיץ, בֵּין שֶׁיֶּשְׁנוֹ עַל מִצְחוֹ בֵּין שֶׁאֵינוֹ עַל מִצְחוֹ – מְרַצֶּה, דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן.
Apparently, the frontplate gains forgiveness only for the sin of impurity, which was exempted from its general prohibition in cases involving the public.
RASHI
הא אינו נושא וכו' הא לשון מעתה הוא מעתה אי אתה מוצא שיהא נושא אלא עון קרבן טומאה ומאי שנא דשדינן ליה לקולא הואיל ומצינו בה קל אחר שהותרה לצבור מכלל איסור שביחיד הלכך שדי ביה נמי לקולא שיהא הציץ מרצה אותה בקרבן יחיד קתני מיהא שהותרה בצבור אלמא היתר הוא בצבור:
בין שישנו הציץ על מצחו של כהן גדול כשאירעה טומאה על הקרבן:
TOSAFOT
הא אינו נושא אלא עון טומאה שהותרה מכללה וכו' תימה לר"ת מאי איצטריך למיתלי טעמא שהותרה מכללה תיפוק ליה משום דאי אפשר לאוקמא קרא בפיגול ונותר וממילא לא מיתוקם אלא בטומאה ותירץ דע"כ לא מוקמינן לקרא אלא במידי דהותר מכללו מדכתיב לרצון להם משמע עון שהוא לרצון בעלמא וכן משמע בהקומץ רבה (מנחות דף כה.) דפריך ואימא עון שמאל שהותר מכללו ביוה"כ ומשני אמר קרא עון שהיה בו ודחיתיו והיינו על כרחך מלרצון להם דאי לאו הכי מנא ליה דבדיחוי מיירי קרא והכי הוה ליה לשנויי אמר קרא עון שהוא עון בכל מקום לאפוקי שמאל שאינו עון ביוה"כ [והא דלא נקט] מלרצון י"ל משום דלא משמע למעוטי שמאל שהרי מרוצה הוא אלא מעון נמי קדריש וה"ק עון שהוא לרצון שהוא מרוצה וטובא פריך התם ולא פריך אלא מהנך דהותרו מכללן וא"ת א"כ פיגול ונותר היכי ס"ד לאוקומי קרא בגוייהו אי לאו דכתיב לא יחשב ולא ירצה תיפוק ליה דלא הותרו מכללו ואור"ת פיגול הותר מכללן בבמה שאין פסול מקום בבמה ונותר כדי נסבה אי נמי הותר בראשו של מזבח אבל קשה למ"ד לינה מועלת בראשו של מזבח בפרק המזבח מקדש (זבחים דף פז.) מאי איכא למימר ועוד מחשבת נותר לא הותרה ואומר ריצב"א דהותרה במנחת כהנים ובמנחת כהן משוח ובכל דבר שאין לו מתירין דאין חייבין עליו משום פיגול כדתנן בפ' ב"ש (זבחים דף מג.) ואפי' פסול נמי ליכא מדקאמר התם בפ"ק דזבחים (דף יד.) לר"ש דאמר כל שאינו על מזבח החיצון כשלמים אין חייבין עליו משום פיגול ואמרי' התם מודה ר"ש לפסול מק"ו משלא לשמן הכשר בשלמים ופסול בחטאת חוץ לזמנו הפסול בשלמים אינו דין שיפסול בחטאת ובדבר שאין לו מתירין ליכא ק"ו דהא שלא לשמן כשר במנחת כהנים ובכל דבר שאין לו מתירין וא"ת חוץ למקומן שהותר בבמה הא לא מיקרי הותר מכללו דבעינן עון דלפני ה' כדמשני התם כי פריך ואימא עון יוצא שהותר בבמה ומשני עון דלפני ה' יש לומר יוצא לאו עון דלפני ה' הוא דפסולו אירע בחוץ אבל מחשבת חוץ למקומו פסולו אירע בפנים שעומד בפנים ומחשב לחוץ ואין לומר דבמה לא מיקרי הותר מכללו כיון דהכשירו בכך כדמשני התם גבי שמאל דלא דמי דשמאל כיון דהכשירו בפנים בשמאל קרי ליה הכשירו בכך אבל חוץ למקומו כיון דבפנים לא אשכחן ליה הכשירו לא חשיב הכשירו בכך מה שהותר בבמה וי"מ דפיגול ונותר אע"ג דלא הותרו מכללן הוה מוקמינן קרא דריצוי ציץ בגוייהו אי לא גלי קרא בהדיא לא יחשב ולא ירצה משום דכתיב בהו עון ובציץ כתב עון וגמרינן עון עון מציץ ואי משום דכתיב לרצון להם דמשמע דלא מתוקם אלא במידי דהותר מכללו כדפי' איכא למימר דהוו מוקמי לרצון לדרשא אחריתי כדדריש בפ' הבא על יבמתו (יבמות דף. ס:) לרצון להם ולא לפורענות ובפ' הקומץ רבה (מנחות דף כה. ד"ה ואימא) כתבתי אמאי לא מוקמינן לקרא לעון נבילה וטריפה שהותר מכללו במליקה או בעון לילה שהותר מכללו באיברים ופדרים או בעון אותו ואת בנו שהותר מכללו בעופות או עון מחוסר זמן שהותר בעופות וע"ש:
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: עוֹדֵהוּ עַל מִצְחוֹ – מְרַצֶּה, אֵין עוֹדֵהוּ עַל מִצְחוֹ – אֵינוֹ מְרַצֶּה. אָמַר לוֹ רַבִּי שִׁמְעוֹן: כֹּהֵן גָּדוֹל בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים יוֹכִיחַ, שֶׁאֵין עוֹדֵהוּ עַל מִצְחוֹ וּמְרַצֶּה!
Rabbi Yehuda says: As long as it is on his forehead it effects acceptance; if it is no longer on his forehead it does not effect acceptance.
RASHI
יוה"כ אינו על מצחו בשעת עבודת היום הפנימית שאינו נכנס לפנים בבגדי זהב:
אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוּדָה: הַנַּח לְכֹהֵן גָּדוֹל בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, שֶׁטּוּמְאָה הוּתְּרָה לוֹ בְּצִיבּוּר. מִכְּלָל דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן סָבַר – טוּמְאָה דְּחוּיָה הִיא בַּצִּיבּוּר.
Rabbi Yehuda said to him: Leave the case of the High Priest on Yom Kippur, as the atonement of the frontplate is unnecessary because the prohibition of performing the Temple service in impurity is permitted in cases involving the public. Learn by inference that Rabbi Shimon holds that impurity is overridden in cases involving the public, and that is why the atonement of the frontplate is necessary. The dispute between Rav Sheshet and Rav Naḥman is based on a tannaitic dispute, and the baraita cited above is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda.
RASHI
שטומאה הותרה לו שכולו קרבן צבור ואינו צריך לרצויי ציץ:
מכלל דר"ש סבר דחויה היא וציץ הוא דמרצה עלה והיינו תנאי:
TOSAFOT
מכלל דר"ש סבר טומאה דחויה היא בצבור לא ידענא מאי ראייה מייתי ר"ש מיוה"כ דאפי' כשאינו על מצחו דמרצה דלמא לעולם אינו על מצחו אין מרצה ויוה"כ היינו טעמא דכיון דאי אפשר להיות על מצחו ולרצויי דחיא טומאה כיון דקרבן צבור הוא דאתא בטומאה מידי דהוה אטומאת גברא דלא מרצי ציץ עלה ודחיא טומאה וי"ל דה"ק ר"ש כהן גדול ביוה"כ יוכיח דאי נטמא הקרבן בידו אפי' אם יש אחרת טהורה אין אומר לו הבא אחרת תחתיה וע"כ היינו משום דאפי' אין עודהו על מצחו מרצה וכיון דאיכא תרתי רצוי ציץ וקרבן צבור לא מייתי אחריתי דאי אין עודהו על מצחו אינו מרצה לימא ליה הבא אחרת תחתיה כיון דטומאה דחויה היא וא"ת והאמר לעיל גבי היה מקריב מנחת פרים מאי לאו דחג אלמא למ"ד טומאה דחויה היא אומר לו הבא אחרת תחתיה אפי' בקרבן צבור גמור י"ל דההוא תנא דלעיל סבר כר"י בהא דאין עודהו על מצחו אינו מרצה וכגון שאינו על מצחו אי נמי בנשבר הציץ ואליבא דכולי עלמא:
אָמַר אַבַּיֵי: בְּנִשְׁבַּר הַצִּיץ – דְּכוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּלֹא מְרַצֶּה. כִּי פְּלִיגִי – דְּתָלֵי בְּסִיכְתָא. רַבִּי יְהוּדָה סָבַר: ״עַל מֵצַח וְנָשָׂא״,
The Gemara proceeds to analyze the tannaitic dispute between Rabbi Shimon and Rabbi Yehuda. Abaye said: In a case where the frontplate broke, everyone, including Rabbi Shimon, agrees that the frontplate no longer effects acceptance. When they disagree is in a case where the frontplate is not on his forehead but is hanging on a peg. Rabbi Yehuda holds that the verse: “And it shall be on the forehead of Aaron and Aaron shall gain forgiveness for the sin committed in the sacred things” (Exodus 28:38) means that the frontplate atones for sin as long as it is on his forehead.
RASHI
אמר אביי כו' מילתא באפי נפשיה היא לפרושי פלוגתייהו:
בסיכתא יתד:
על מצח ונשא והיה על מצח אהרן ונשא אהרן את עון הקדשים (שמות כ״ח:ל״ז-ל״ח):
וְרַבִּי שִׁמְעוֹן סָבַר: ״תָּמִיד לְרָצוֹן לִפְנֵי ה׳״. מַאי ״תָּמִיד״? אִילֵימָא תָּמִיד עַל מִצְחוֹ, מִי מַשְׁכַּחַתְּ לָהּ? מִי לָא בָּעֵי מֵיעַל לְבֵית הַכִּסֵּא, וּמִי לָא בָּעֵי מֵינָם? אֶלָּא תָּמִיד מְרַצֶּה הוּא.
And Rabbi Shimon holds that emphasis should be placed on the end of that verse: “It shall be always upon his forehead that they may be accepted
וּלְרַבִּי יְהוּדָה נַמִי, הָא כְּתִיב ‘תָּמִיד׳ – הַהוּא תָּמִיד שֶׁלֹּא יַסִּיחַ דַּעְתּוֹ מִמֶּנּוּ, כִּדְרַבָּה בַּר רַב הוּנָא. דְּאָמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא: חַיָּיב אָדָם לְמַשְׁמֵשׁ בִּתְפִילָּיו בְּכָל שָׁעָה וְשָׁעָה, קַל וָחוֹמֶר מִצִּיץ.
The Gemara asks: And according to Rabbi Yehuda as well, isn’t it written: “Always”? Clearly it does not mean that the frontplate must always be on his forehead. The Gemara answers: That term: “Always,” teaches that the High Priest must always be aware that the frontplate is on his head, and that he should not be distracted from it. This is in accordance with the statement of Rabba bar Rav Huna, as Rabba bar Rav Huna said: A person must touch the phylacteries on his head