Back
Yoma
Daf 46aטוּמְאָה דִּתְחִילָּתוֹ בַּר מִידְחָא טוּמְאָה הוּא – סוֹפוֹ נַמִי דָּחֵי, שַׁבָּת דִּתְחִילָּתוֹ לָאו בַּר מִידְחָא שַׁבָּת הוּא – סוֹפוֹ נַמִי לָא דָּחֵי.
Therefore, with regard to overriding the prohibition to bring an offering in a state of ritual impurity, since the beginning of the sacrifice of the daily offering is fit to override the prohibition of offering it in a state of ritual impurity, so too, its end also overrides the prohibition. However, in the case of Shabbat, the beginning of a daily offering of the weekday is not fit to override Shabbat, since by definition it must be brought on its appropriate day. Therefore, its end also does not override Shabbat in the event that limbs remain from Friday’s daily offering.
RASHI
טומאה דתחילתו מה תחילתו בר מדחי טומאה הוא אם אין כהן טהור לזרוק דמו:
שבת דתחילתו דתמיד דערב שבת לאו בר מידחא שבת שהרי בין הערבים נשחט ודם נפסל בשקיעת החמה:
לְרַב חִסְדָּא לָא קַשְׁיָא; סוֹפוֹ כִּתְחִילָּתוֹ (תְּחִילָּתוֹ) לֵית לֵיהּ, שַׁבָּת דְּהוּתְּרָה הִיא בְּצִיבּוּר – סוֹפוֹ נַמִי דָּחֵי.
And it is also not difficult to the opinion of Rav Ḥisda, because he does not hold that its end is like its beginning. Rather, he has the following reasoning: The prohibitions of Shabbat are not merely overridden in the case of a communal offering, but they are actually permitted, such that there is no need to try to avoid performing the necessary labors when sacrificing it. Therefore, its end also overrides Shabbat.
טוּמְאָה, דִּדְחוּיָה הִיא בַּצִּיבּוּר, תְּחִלָּתוֹ דְּעִיקַּר כַּפָּרָה – דָּחֵי, סוֹפוֹ דְּלָאו עִיקַּר כַּפָּרָה – לָא דָּחֵי.
However, in the case of the prohibition to bring an offering in a state of ritual impurity, which is merely overridden in the case of a communal offering, it is preferable to avoid doing so. Therefore, the beginning of its sacrifice, i.e., its slaughter and the sprinkling of its blood, and its burning, which is the essential stage that provides atonement, overrides the prohibition and should be done even in a state of ritual impurity. However, its end, i.e., the burning of the sacrificial parts, which is not the essential stage that provides atonement, does not override the prohibitions.
RASHI
דחויה היא בציבור בקושי הותרה וכל כמה דאפשר מהדרינן אטהורין:
אִיתְּמַר, הַמְכַבֶּה אֵשׁ מַחְתָּה וּמְנוֹרָה, אַבַּיֵי אָמַר: חַיָּיב, רָבָא אָמַר: פָּטוּר.
The Torah prohibits the fire on the altar to be extinguished: “A perpetual fire shall be kept burning on the altar, it shall not go out” (Leviticus 6:6). With regard to this prohibition, an amoraic dispute was stated: With regard to one who extinguishes the fire of the coals that are taken with the coal pan for the incense on Yom Kippur or the fire of the coals that are taken in order to light the candelabrum, Abaye said: He is liable. Rava said: He is not liable.
RASHI
המכבה אש מחתה ומנורה לאחר שחתה גחלים למחתה או למנורה כיבן:
דְּכַבְיֵיהּ בְּרֹאשׁוֹ שֶׁל מִזְבֵּחַ – דְּכוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּחַיָּיב. כִּי פְּלִיגִי – דְּאַחְתֵּיהּ אַאַרְעָא וְכַבְיֵיהּ. אַבַּיֵי אָמַר: חַיָּיב, אֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ הוּא. רָבָא אָמַר: פָּטוּר, כֵּיוָן דְּנִתְּקָה – נִתְּקָה.
The Gemara elaborates on the dispute: In a case where one extinguished a coal while still standing upon the top of the altar, everyone agrees that he is liable. This is because the verse explicitly is referring to extinguishing a flame “upon the altar.” When they disagree, it is in a case where he brought the coals down to ground level and extinguished a coal there. Abaye said: He is liable, since it is still considered fire of the altar. Rava said: He is not liable, because once it has been removed from the altar it is considered removed and no longer part of the altar’s fire. Therefore, the prohibition does not apply to it.
TOSAFOT
כי פליגי דאחתה אארעא וכבייה אביי אמר חייב הקשה רבינו שמחה דאמר לעיל (יומא דף מד:) נתפזר הימנה קב גחלים מכבדן לאמה ופרש"י לאמת המים שבעזרה וקשה לאביי ופי' דלאמה דלעיל אין זה אמת המים אלא מקום הוא ולי נראה דלא קשיא דלא מיחייב משום דכיון דבמתכוין חותה בשל ד' קבין ומערה לשל ג' קבין ונתפזר מהן קב ומה שנתפזר אינו עומד לאוספן אפי' אביי מודה כיון דאינתיק אינתיק אבל אש דמחתה ודמנורה מיירי דאחתה אארעא ובכלי וחזי למצותה ולהכי חייב לאביי ולרבא פטור דלא מיחייב אלא או בראש המזבח או אפילו למטה היכא דקאי לאהדוריה כמו המוריד גחלת וכיבה דחזיא לאהדורה ושוב מצאתי בתוספ' תמיד של רבי ברוך ברבי יצחק שהקשה הקושיא ותירץ כמו שתירצתי עוד תירץ דמכבדן לאמה לאחר שכבו וכתב שרבינו נסים זצ"ל הקשה אותה במגילת סתרים וזהו לשונו הא גחלים קדושים הן כדתנן (חגיגה דף כג:) הוסיף ר"ע הסלת והלבונה והגחלים שאם נגע טבול יום במקצתן פסל את כולן וא"כ איך מכבדן לאמה והלא מפסיד קדשים ותירץ דבירושלמי מקשה זאת הקושיא בפרק בתרא דחגיגה וה"ג התם תינח קטורת ולבונה גחלים מאי פירוש אמאי פסל את כולן והלא אינם קדושים אמר רבי בון בר רב כהנא תיפתר בגחלים של יום הכפורים שבמה שהוא חותה את כולן הוא מכניס אבל גחלים של כל יום לא כההיא דתנינן נתפזר הימנה קב גחלים מכבדן לאמה פי' גחלים של יום הכפורים בכלי שחותה בו הוא מכניס להכי הכלי מצרפן אבל מחתה של כסף שאין כליין לא מצרפן להו ואינן קדושים ולכן מכבדן לאמה ומיהו רבינו ברוך פירש פירוש הירושלמי בע"א דבעי למה פסל את כולן והלא אינו צריך לכלי שהרי נתפזר מהן קב גחלים ואפילו למאן דאמר בחגיגה (דף כד.) דכלי מצרף אפילו שאין צריך לכלי היינו למאן דאמר צירוף דאורייתא דאז הוסיפו חכמים אפילו שאין צריך לכלי אבל למ"ד צירוף דרבנן לא וכדמוכח בפרק הקומץ רבה (מנחות דף כד.) ומשני בשל יוה"כ שהיו כולם קדושים והוא הדין דהוה מצי לתרוצי במחתה שניה של ג' קבין שמאותה לא נתפזר כלל ורבינו תם משיב להרב רבי יעקב ישראל בע"א דלכך מכבדן לאמה דכלי שרת אין מקדשין אלא מדעת ולא מיקדשי הנך גחלים וקשה דאם כן תקשה מכאן למאן דאמר פרק לולב וערבה (סוכה דף מט:) כלי שרת מקדשין שלא מדעת מיהו בפרק קמא דמנחות (דף ז.) דייק רבי יוחנן מברייתא זאת אומרת כלי שרת אין מקדשין אלא מדעת ושמא סבור כההיא ברייתא והכי נמי אין לומר דמחתה ראשונה של ד' קבין לא היתה כלי שרת דהא כתיב ולקח מלא המחתה גחלי אש משמע שהיתה כלי שרת ולא יתכן לומר דווקא דיום הכפורים קדושה דביום כפור כתיב קרא ועוד כיון דהוו על המזבח מקדש את הראוי לו ודוחק לומר דהיינו דווקא בקרבנות:
אֶלָּא הָא דְּאָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: הַמּוֹרִיד גַּחֶלֶת מֵעַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ וְכִיבָּה – חַיָּיב. כְּמַאן – כְּאַבַּיֵי?
The Gemara asks: But if so, with regard to this ruling that Rav Naḥman said that Rabba bar Avuh said: One who takes down a coal from upon the altar and extinguishes it is liable, in accordance with whose opinion is he ruling? Could he possibly be ruling in accordance with the opinion of Abaye? Certainly not. In disputes between Abaye and Rava, the halakha follows Rava.
RASHI
חייב משום לא תכבה:
אֲפִילּוּ תֵּימָא כְּרָבָא, הָתָם לָא אִינְתִּיק לְמִצְוָתָהּ, הָכָא אִינְתִּיקָה לְמִצְוָתָהּ.
The Gemara explains: You can even say his ruling is in accordance with the opinion of Rava by making the following distinction: There, in the ruling of Rav Naḥman, the coal was not removed to fulfill its mitzva. Therefore, it is still considered to be part of the fire of the altar and the prohibition still applies. Whereas, here, in the dispute between Abaye and Rava, this is a case of coal that was removed to fulfill its mitzva.
RASHI
אינתיק למצותה לשום למחתה ותו לא קרינן ביה אש המזבח:
אִיכָּא דְּאָמְרִי:
There are those who say a different version of the dispute:
דְּאַחְתֵּיהּ אַאַרְעָא וְכַבְיֵיהּ – דְּכוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּפָטוּר, כִּי פְּלִיגִי – דְּכַבְיֵיהּ בְּרֹאשׁוֹ שֶׁל מִזְבֵּחַ. אַבַּיֵי אָמַר: חַיָּיב, אֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ הוּא. רָבָא אָמַר: פָּטוּר, כֵּיוָן דְּנִתְּקָה – נִתְּקָה.
In a case where he brought the coals down to the ground and extinguished a coal there, everyone agrees that he is not liable. When they disagree it is in a case where one extinguished a coal while still standing upon the top of the altar. Abaye said: He is liable, since it is still considered fire of the altar. Rava said: He is not liable, because once it has been removed from the altar it is considered removed and no longer part of the altar’s fire. Therefore, the prohibition does not apply to it.
RASHI
דכבייה בראשו של מזבח לאחר שניתקה ממערכתה:
אֶלָּא הָא דְּאָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: הַמּוֹרִיד גַּחֶלֶת מֵעַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ וְכִבָּה – חַיָּיב, כְּמַאן? לֹא כְּאַבַּיֵי וְלֹא כְּרָבָא! הָתָם לָא אִינְתִּיק לְמִצְוָתָהּ, הָכָא אִינְתִּיק לְמִצְוָתָהּ. הדרן עלך טרף בקלפי
The Gemara asks: But if so, with regard to this ruling that Rav Naḥman said that Rabba bar Avuh said: He who takes down a coal from upon the altar and extinguishes it is liable, in accordance with whose opinion is his ruling? It would appear that it is neither in accordance with the opinion of Abaye, nor in accordance with the opinion of Rava. The Gemara explains: You can even say that his ruling is in accordance with the opinion of Rava by making the following distinction: There, in the ruling of Rav Naḥman, the coal was not removed to fulfill its mitzva; it is therefore still considered to be part of the fire of the altar and the prohibition applies. Whereas, here, in the dispute between Abaye and Rava, this is a case of coal that was removed to fulfill its mitzva, and it is therefore associated with its mitzva and no longer considered the fire of the altar.
SUMMARY
The chapter began with a lengthy discussion of the lottery with which the two goats were designated. The Gemara concluded that while the lottery is not to be classified as part of the sacrificial service, it is indispensable in designating the goats, and no other method can achieve that end. However, besides the drawing of the lots themselves, all the other halakhot of the lottery, such as placing the lots upon the goats, the nature of the lots and the lottery box, and how the lots are to be drawn, are not indispensable. Nevertheless, there is certainly a mitzva to fulfill all those halakhot correctly, and the Gemara considered the various details. Since the goats were not slaughtered and sent away immediately, a strip of crimson thread was tied to them in order that they be clearly identifiable and not be confused with each other or with other goats that might be around. On the goat sin-offering the strip was tied to the neck, symbolic of the fact that it was to be slaughtered there, and the second strip was tied around the horns of the goat to be sent to Azazel. Apropos the discussion concerning the crimson strip of the goats, the Gemara turned its attention to the crimson strip used in the rite of the red heifer and then proceeded to analyze many of the other details pertaining to the rite. The Gemara expounded many of the verses in the Torah passage of the red heifer and specifically considered a number of halakhot that are common to both the red heifer and the goats on Yom Kippur. The next stage in the day’s service was the confession of the High Priest upon the bull. After the confession, the High Priest slaughtered the bull and collected its blood. However, the blood was not used immediately. The High Priest first went to collect the coals for the burning of the incense in the Holy of Holies, and the blood of the bull was sprinkled only later. Therefore, in the meantime, the blood was given to a priest to hold and stir to ensure that it did not congeal. The burning of the incense in the Holy of Holies was the high point of the Yom Kippur service. As such, there were many unique parts of the service and preparations for it that were performed only on Yom Kippur. For example, the coals were scooped in a way that was different from the normal manner, a special arrangement of wood was made to provide the coals with which to burn the incense, and the incense was ground much more finely that it normally was. The Gemara considered these and many other distinctions between how the service was performed on Yom Kippur and how it was performed during the rest of the year, with regard to both the incense and the other rites of the day. The chapter also expanded on various halakhot that are mentioned concerning the Yom Kippur service but are in fact applicable throughout the year. This included a discussion of the various arrangements of wood and the prohibition against extinguishing coals from the fire on the altar.