Back
Yevamot
Daf 66aהַדִּין עִמָּה, וְרַב אַמִי אָמַר: הַדִּין עִמּוֹ.
The halakha favors her; she may take the belongings. And Rav Ami said: The halakha favors him; he may retain the items and return their value.
RASHI
המכנסת שום לבעלה נכסי צאן ברזל ששמה לו בכתובתה והיו בהן כלים ודבר המסויים וכשגירשה ובאתה ליטול כתובתה:
היא אומרת כלי אני נוטלת והוא אומר דמים אני נותן כמו שקבלתי עלי בשומא ומאז הן באחריותי ושלי הן:
רַב יְהוּדָה אָמַר: הַדִּין עִמָּה, מִשּׁוּם שֶׁבַח בֵּית אָבִיהָ – דִּידָהּ הָוֵי. רַבִּי אַמִי אָמַר: הַדִּין עִמּוֹ, כֵּיוָן דַּאֲמַר מָר: אִם מֵתוּ – מֵתוּ לוֹ, וְאִם הוֹתִירוּ – הוֹתִירוּ לוֹ, הוֹאִיל וְחַיָּיב בְּאַחֲרָיוּתָן – יֹאכְלוּ. אֲמַר רַב סָפְרָא: מִי קָתָנֵי ״וְהֵן שֶׁלּוֹ״? ״הוֹאִיל וְחַיָּיב בְּאַחֲרָיוּתָן״ קָתָנֵי, וּלְעוֹלָם לָאו דִּידֵיהּ נִינְהוּ.
The Gemara explains that Rav Yehuda said that the halakha favors her because they are the assets of her paternal family,
RASHI
הדין עמה ותטול כליה:
וְכָל הֵיכָא דְּחַיָּיב בְּאַחֲרָיוּתָן אָכְלֵי בִּתְרוּמָה? וְהָתְנַן: יִשְׂרָאֵל שֶׁשָּׂכַר פָּרָה מִכֹּהֵן – הֲרֵי זֶה יַאֲכִילֶנָּה כַּרְשִׁינֵי תְּרוּמָה. כֹּהֵן שֶׁשָּׂכַר פָּרָה מִיִּשְׂרָאֵל, אַף עַל פִּי שֶׁמְּזוֹנוֹתֶיהָ עָלָיו – לֹא יַאֲכִילֶנָּה כַּרְשִׁינֵי תְּרוּמָה!
The Gemara asks: And do they partake of teruma wherever he bears financial responsibility for their loss, even if they are not his actual possession? But didn’t we learn in a mishna ( Terumot 11:9): An Israelite who rented a cow from a priest may feed it vetches [ karshinin ]
RASHI
יאכלו ומדאכלי בתרומה ש"מ דידיה נינהו:
TOSAFOT
כרשיני תרומה אר"י דעיקרם קיימי למאכל בהמה דאם היו עיקרם לאדם היה אסור ליתנם לבהמה משום הפסד תרומה ומ"מ חזו לאדם דאי לא חזו כלל לאדם פטורין מתרומה ומעשר כדאמר בריש כלל גדול (שבת דף סח. ושם):
לא יאכילנה כרשיני תרומה והא דתנן (עירובין דף כו:) מערבין לישראל בתרומה דשרי בהנאה אר"ת דהיינו דוקא הנאה שאין של כילוי אבל הנאה של כילוי כגון להאכיל לבהמתו אסור וכן להדליקה ולהסיקה תחת תבשילו כדתנן במסכת תרומות (פי"א מ"י) מדליקין בשמן של תרומה במבואות האפילות ע"ג כהן ברשות כהן פי' כשיש שם כהן שצריך לאותה אורה דנר לאחד נר למאה אבל לא ברשות ישראל והא דאמר בכל שעה (פסחים דף לד.) אבא שאול גבל של בית רבי הוה והיה מחמם חמין בשמן של תרומה שנטמאה אמר ר"ת דהיינו לכהנים שבבית רבי וטעמא דלא אסור אלא הנאה של כילוי מפרש ר"י משום דדרשינן בפ' במה מדליקין (שבת דף כו. ושם) גבי אין מדליקין בטבל טמא את משמרת תרומותי בשתי תרומות הכתוב מדבר אחת תרומה טמאה ואחת תרומה טהורה מה תרומה טהורה אין לך בה אלא משעת הרמה ואילך פירוש עיקר הנאתה דהיינו אכילה אף תרומה טמאה אין לך בה עיקר הנאה דהיינו הדלקה אלא משעת הרמה ואילך ומהכא יליף דאין מדליקין בטבל טמא ובטבל טהור נמי משמע גבי עובדא דרבי פנחס בן יאיר (חולין דף ז.) דאסור הנאה של כלוי היינו משום דהדר ילפינן תרומה טהורה מטמאה ולא כמו שפירש שם בקונטרס דכ"ש בטבל טהור דכל שכן לא הוי דטהור מטמא הוא דילפינן וכי היכי דילפינן לאסור טבל בהנאה של כילוי הכי נמי ילפינן לאסור זו בתרומה דמשעת הרמה לא הותרה אלא לכהנים ולא לישראל:
ישראל ששכר פרה מכהן שמאכילה כרשיני תרומה אע"פ שמזונותיה עליו אר"י היינו משום דבהמה האוכלת היא קנין כספו של כהן וישראל אין נהנה אלא הדמים והרי הוא כמוכר תרומה לכהן והדמים שלו אבל כהן ששכר פרה מישראל לא יאכילנה דלאו קנין כספו דכהן הוא דשכירות לא קניא:
וְתִסְבְּרָא? נְהִי נַמִי דְּמִחַיַּיב בִּגְנֵבָה וַאֲבֵדָה – בְּאוֹנָסֶיהָ, בְּכַחֲשָׁהּ, וּבְנִפְחָת דָּמֶיהָ מִי מִיחַיַּיב? הָא לָא דָּמְיָא אֶלָּא לְסֵיפָא: יִשְׂרָאֵל שֶׁשָּׁם פָּרָה מִכֹּהֵן – לֹא יַאֲכִילֶנָּה כַּרְשִׁינֵי תְּרוּמָה, אֲבָל כֹּהֵן שֶׁשָּׁם פָּרָה מִיִּשְׂרָאֵל – יַאֲכִילֶנָּה כַּרְשִׁינֵי תְּרוּמָה.
The Gemara rejects this proof: And how can you understand that the case of the rented cow is parallel to the case of guaranteed property? Though the renter is indeed liable for theft and loss, is he liable for unavoidable accidents, for emaciation, i.e., the cow became thinner or weaker for any reason, or for any other decrease in its value? Certainly he is not. In fact, the case of guaranteed property is similar only to the latter clause of that mishna: In the case of an Israelite who appraised a cow upon renting it from a priest
RASHI
ששכר פרה מישראל והא שוכר חייב באחריותה אם נגנבה או נאבדה וקתני לא יאכילנה כרשיני תרומה:
TOSAFOT
דמחייב בגניבה ואבדה כו' כאן משמע דהלכתא כמ"ד דשוכר כנושא שכר דמי בהאומנים (ב"מ דף פ:) וכן הלכה כדמשמע בריש המפקיד (בבא מציעא דף לו.) גבי שוכר ושואל פעמים ששניהם באשם כו' ובפרק השואל (שם דף צז.) גבי ההוא דאגר כודני לבי חוזאי:
אבל כהן ששם פרה מישראל פירש בקונטרס כששכרה הימנו התנה להחזיר לו דמים אלו אם תכחש או תאנס או יוזלו הפרות ואר"י דאסור לעשות כן משום ריבית כדמוכח בפרק איזהו נשך (בבא מציעא דף סד.) אלא איירי בשואל:
יְתֵיב רַבָּה וְרַב יוֹסֵף בְּשִׁילְהֵי פִּרְקֵיהּ דְּרַב נַחְמָן, וְיָתְבֵי וְקָאָמְרִי: תַּנְיָא כְּוָתֵיהּ דְּרַב יְהוּדָה, וְתַנְיָא כְּוָתֵיהּ דְּרַבִּי אַמִי. תַּנְיָא כְּוָתֵיהּ דְּרַבִּי אַמִי: עַבְדֵי צֹאן בַּרְזֶל יוֹצְאִין בְּשֵׁן וָעַיִן לְאִישׁ, אֲבָל לֹא לְאִשָּׁה.
Rabba and Rav Yosef sat at the conclusion of Rav Naḥman’s sermon, and they sat and said: It is taught in a baraita in accordance with the opinion of Rav Yehuda, and it is taught in another baraita in accordance with the opinion of Rabbi Ami. It is taught in accordance with the opinion of Rabbi Ami in the following baraita : If a slave’s owner strikes him and knocks out his tooth or blinds him in an eye, he is set free. Slaves of guaranteed investment go free at the loss of a tooth or an eye
RASHI
ה"ג ותסברא נהי נמי דחייב בגנבה ואבדה באונסיה ובכחשה ובנפחת דמיה מי מיחייב שוכר פטור מן האונסין וכן אם כחשה ואם הוזל דמיה:
הא מתניתין לא דמיא אלא לסיפא:
אבל כהן ששם פרה מישראל בדמים כששכרה הימנו שמאה לו והתנה עמו להחזירה לו בדמים הללו שאם תכחש או תאנס או יוזלו פרות בעולם יתן הדמים:
יאכילנה כרשיני תרומה הואיל וקבלה באחריותו ואף על פי שחוזרת בעיניה אם לא יפחתו דמיה כל כמה דלא הדרה דידיה הוא. וגבי עבדים נמי אע"ג דהדרי בעינייהו כיון דלענין יוקרא וזולא קיימי ברשותיה אכלי:
TOSAFOT
עבדי צאן ברזל יוצאין בשן ועין תימה לר"י מה ראיה מייתי מהכא לרבי אמי דהא רב יהודה נמי מודה דיוצאין בשן ועין לאיש דחשיב כעבדו כי היכי דחשיב כספו לענין תרומה דתנן עבדי צאן ברזל יאכלו בתרומה דתרומה ושן ועין ענין אחד הוא כדפי' במתני' ועוד הקשה הר' משה כהן דמי לא מודה רב יהודה דמיחסרי גוביינא וא"כ ברשותיה קיימי ושחרור מפקיע מידי שעבוד כדאמר לקמן גבי איצטלא דמילתא דפרסוה אמיתנא דאפי' לרב יהודה מפקיעין מידי שיעבוד דאפי' שחרור דשן ועין דממילא אמרינן בהחובל (ב"ק דף פט: ושם) דמפקיע מידי שיעבוד ואין לומר דרבה ורב יוסף דדייקי מהכא תניא כוותיה דרבי אמי לית להו דרבא דאמר שיחרור מפקיע מידי שיעבוד דהא ממתני' דהשולח (גיטין דף מ: ושם) דייק לה ואין לומר לית להו ההוא טעמא דלקמן כיון דמיחסרי גוביינא ברשותיה קיימי דהא רבא אית ליה ההוא טעמא בסמוך ואפ"ה קאמר רבא לרב נחמן והא תניא כוותיה דרבי אמי ותירץ ה"ר שמואל בר' חיים מוורדי"ש דדייק מאבל לא לאשה ומחיים לא איצטריך דפשיטא אלא לאחר מיתה קאמר דאין יוצאין לאשה משום דהדין עמו:
תַּנְיָא כְּוָתֵיהּ דְּרַב יְהוּדָה: הַמַּכְנֶסֶת שׁוֹם לְבַעֲלָהּ, אִם רָצָה הַבַּעַל לִמְכּוֹר – לֹא יִמְכּוֹר, וְלֹא עוֹד אֶלָּא אֲפִילּוּ הִכְנִיס לָהּ שׁוֹם מִשֶּׁלּוֹ, אִם רָצָה הַבַּעַל לִמְכּוֹר – לֹא יִמְכּוֹר. מָכְרוּ שְׁנֵיהֶם לְפַרְנָסָה, זֶה הָיָה מַעֲשֶׂה לִפְנֵי רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, וְאָמַר: הַבַּעַל מוֹצִיא מִיַּד הַלָּקוֹחוֹת.
Conversely, it is taught in a baraita in accordance with the opinion of Rav Yehuda: When a woman brings appraised, guaranteed property into her marriage to her husband, if the husband wishes to sell it, he may not sell it, as it belongs to her. And not only that, but even when her husband brought property into the marriage and added it to her dowry as an appraised, guaranteed gift of his own,
RASHI
בשילהי פירקיה כשסיים הדרשה:
בשן ועין לאיש אם סימא הבעל את עינו:
אבל לא לאשה אם סימתה עינו דלאו דידה הוא:
TOSAFOT
הבעל מוציא מיד הלקוחות פי' בקונטרס דאפילו מתה היא מוציא הוא מיד הלקוחות משמע מתוך פירושו דכל זמן שהאשה חיה אין הבעל יכול להוציאם כשמכר הוא עצמו אלא כשמתה האשה דאז יורש כחה והיא היתה יכולה למחות בחיים ותימה הוא דכיון שהמכירה קיימת כל זמן שהאשה שותקת למה תוכל לבטל מכירתו במחאתה על חנם דמחיים אין לה בהם כלום ועוד דאפילו אם האשה תוכל להוציא מחיים נראה דאין הבעל יכול להוציא אחר מיתה ולא אמרינן דבמקום אשתו קאי כיון שמכר בעצמו כדמשמע בפרק מי שהיה נשוי (כתובות דף צא:) גבי ההוא גברא דזבין כתובתה דאימיה בטובת הנאה אמר אי אתיא אם ומערערה לא מפצינא לך שכיבא אימיה אתא איהו וקא מערער סבר רמי בר חמא איהו במקום אימיה קאי א"ל רבא נהי דאחריות דאימיה לא קביל עילויה אחריות דידיה קביל עילויה ונראה כפר"ח דאין המקח קיים כלל אפי' שעה אחת דתקון רבנן שלא תהא אשה צריכה לטרוח ולחזר להוציא מיד הלקוחות אחר מיתת הבעל דלא דמי לאשה הטורפת מנכסים משועבדים לכתובה דהתם הויא מכירה דשמא לא תהא אשה צריכה לטרוח שיפרעו לה כתובתה או תטרוף מבני חרי אבל היכא שאין יכולים לסלקה בשאר נכסים תקנו שהמקח בטל לאלתר:
אָמַר רָבָא אָמַר רַב נַחְמָן: הֲלָכָה כְּרַב יְהוּדָה. אָמַר לֵיהּ רָבָא לְרַב נַחְמָן: וְהָתַנְיָא כְּוָתֵיהּ דְּרַבִּי אַמִי! אַף עַל גַּב דְּתַנְיָא כְּוָתֵיהּ דְּרַבִּי אַמִי, מִסְתַּבְּרָא טַעֲמָא דְּרַב יְהוּדָה, מִשּׁוּם שֶׁבַח בֵּית אָבִיהָ.
Rava said that Rav Naḥman said: The halakha is in accordance with the opinion of Rav Yehuda. Rava said to Rav Naḥman: But isn’t it taught in a baraita in accordance with the opinion of Rabbi Ami? He replied: Although it is taught in accordance with the opinion of Rabbi Ami, Rav Yehuda’s rationale, that the wife may take the objects in question because they are assets of her paternal family and their complete removal from her domain would hurt the family’s prestige, is more reasonable.
RASHI
לא ימכור שאם יגרשנה תטול כליה:
מכרו שניהם או זה או זה:
לפרנסה אורחא דמילתא נקט שאין אדם מוכר כלי תשמישיו אלא למזונות:
הבעל מוציא לא מיבעיא דאם מכר הוא בלא דעתה ומת או גרשה דהיא מוציאה מיד הלקוחות אלא אפילו מתה היא הוא מוציא מיד הלקוחות דמכירה לאו מכירה הואי (שמא ימות הוא בחייה ונמצאת מכירה שלא כדין) כל זמן שהיא קיימת:
הַהִיא אִיתְּתָא דְּעַיְּילָה לֵיהּ לְגַבְרָא אִיצְטְלָא דְּמֵילְתָא בִּכְתוּבָּתָהּ, שְׁכֵיב, שְׁקַלוּהָ יַתְמֵי וּפְרָסוּהָ אַמִּיתְנָא.
The Gemara relates an incident: A certain woman brought into her marriage to her husband a robe [ itztela ]
אֲמַר רָבָא: קַנְיָיהּ מִיתְנָא. אֲמַר לֵיהּ נַאנַאי, בְּרֵיהּ דְּרַב יוֹסֵף, בְּרֵיהּ דְּרָבָא, לְרַב כָּהֲנָא: וְהָאֲמַר רָבָא אֲמַר רַב נַחְמָן: הֲלָכָה כְּרַב יְהוּדָה! אֲמַר לֵיהּ: מִי לָא מוֹדֶה רַב יְהוּדָה דִּמְחוּסַּר גּוּבַיְינָא? וְכֵיוָן דִּמְחוּסַּר גּוּבַיְינָא – בִּרְשׁוּתֵיהּ קָאֵי.
Rava said: The dead has acquired it,
רָבָא לְטַעֲמֵיהּ, דְּאָמַר רָבָא: הֶקְדֵּשׁ, חָמֵץ,
The Gemara adds that in this regard Rava conforms to his standard line of reasoning, as Rava said: Consecration of property, the prohibition against benefiting from leavened bread on Passover,
RASHI
קנייה מיתנא תכריכי המת איסורי הנאה הן כהקדש דגמר שם שם מעגלה ערופה בפ' נגמר הדין (סנהדרין דף מז:):
מי לא מודה רב יהודה דמחוסר גוביינא אע"ג דהדין עמה מודה הוא דכל כמה דלא גבתינהו מיניה לאו ברשותה קיימי אלא שיעבודא בעלמא אית לה עלייהו דהא אם נאנסו או נאבדו חייב באחריותן וכיון דברשות יתמי נינהו אתי הקדש דאקדשוה יתמי ומפקע לה לשיעבודייהו ויהבי דמי: