Back
Yevamot
Daf 120bסִימָן מוּבְהָק קָא מִיפַּלְגִי; מָר סָבַר: סִימָן מוּבְהָק, וּמָר סָבַר: לָאו סִימָן מוּבְהָק.
is an unambiguous distinguishing mark that they disagree. One Sage, Rabbi Eliezer ben Mahavai, holds that a mole is an unambiguous distinguishing mark and may be relied upon by Torah law. Consequently, if a man’s corpse was identified in this manner, his wife may remarry. And one Sage, the anonymous first tanna , holds that a mole is not an unambiguous distinguishing mark.
RASHI
מובהק הוא ואע"ג דסימנין דרבנן אסימן כי האי סמכינן אפילו אאיסור דאורייתא:
וּלְהָךְ לִישָּׁנָא דַּאֲמַר רָבָא סִימָנִין דְּאוֹרַיְיתָא, הָא קָתָנֵי אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ סִימָנִין בְּגוּפוֹ וּבְכֵלָיו!
The Gemara asks: According to the first version, that Rava said that distinguishing marks are recognized as valid identification by Torah law, there is a question: Isn’t it taught in the mishna: Although there are distinguishing marks on his body and his personal belongings, one may not rely on these as identification, implying that distinguishing marks are not valid identification by Torah law?
TOSAFOT
כליו דחיישינן לשאלה וכליו דמצא קשור דלא חיישינן לשאלה איכא למימר בכלים שאין דרכן להשאילם כמו שפירש ריב"ן דלא חיישינן לשאלה:
כליו דחיישינן לשאלה ואם תאמר מצא פירות בכלי דבפ' אלו מציאות (ב"מ דף כד:) משמע דהוי סימן ויחזיר ואמאי לא חיישינן לשאלה ויש לומר דלא חיישינן לשאלה אלא בדבר איסור אבל בממון לא חיישינן לשאלה וא"ת א"כ מאי פריך הכא והתם חמור בסימני אוכף היכי מהדרינן ניחוש לשאלה והא בממון לא חיישינן לשאלה וי"ל דפשיטא ליה ודאי אפי' אי חיישינן לשאלה מן התורה אבל מדרבנן לא חיישינן לשאלה להחזיר אבדה אבל קשה היכי מפקינן מקרא דמהדרי חמור בסימני אוכף ניחוש לשאלה מן התורה מיהו למסקנא אתי שפיר דלא חיישינן לשאלה אפי' באיסור:
גּוּפוֹ – דְּאָרוֹךְ וְגוּץ, כֵּלָיו – דְּחָיְישִׁינַן לִשְׁאֵלָה. וְאִי חָיְישִׁינַן לִשְׁאֵלָה, חֲמוֹר בְּסִימָנֵי אוּכָּף הֵיכִי מְהַדְּרִינַן?
The Gemara answers: The mishna’s intent is that ordinary distinguishing marks on one’s body, which constitute only weak evidence to a person’s identity, e.g., that he was tall or short, are not valid identification. Additionally, one cannot rely upon distinguishing marks on his personal belongings, as we are concerned about borrowing,
RASHI
דארוך וגוץ לאו סימנין נינהו:
כליו בגדיו שמא לאחר השאילן ואותו אחר מת וראוהו אלו וסבורים שזהו בעל הבגדים:
חמור בסימני אוכף דקיימא לן באלו מציאות (ב"מ דף כז.) דמהדרינן:
לָא שָׁיְילֵי אֱינָשֵׁי אוּכָּפָא, דִּמְסַקֵּיב לֵיהּ לַחֲמָרָא. מְצָאוֹ קָשׁוּר בְּכִיס וּבְאַרְנְקֵי וּבְטַבַּעַת הֵיכִי מְהַדְּרִינַן?
The Gemara answers: People do not normally borrow a saddle
RASHI
לא שיילי אינשי בעל החמור לא היה שואל אוכפו של זה לחברו:
דמסקיב ליה דאשי"ר בלע"ז:
מצאו קשור בכיס כו' מאי איכא למימר ליחוש אע"פ שהוא מכיר את הכיס יש לחוש שמא השאילו לאחר וקשר בו גט זה והחזירו לזה ושכח בו את הגט:
טַבַּעַת חָיֵישׁ לְזִיּוּפֵי, כִּיס וְאַרְנְקֵי מְנַחֲשֵׁי אֱינָשֵׁי וְלָא מוֹשְׁלֵי. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: כֵּלָיו – בְּחִיוָּרֵי וְסוּמָּקֵי.
The Gemara answers: The case of the ring is referring to a signet ring, which one does not lend, because he is concerned about forgery, i.e., that the borrower might use it to forge his consent on documents without his knowledge. With regard to a purse or a money bag, people consider it a bad omen to lend them out and do not lend them to others. And if you wish, say that the reason not to permit a woman to remarry and not to accept that her husband is dead based upon the distinguishing marks found on his personal belongings is that the distinguishing marks referred to are only general ones, e.g., he wore white or red clothing, but they are not unambiguous distinguishing marks.
RASHI
לזיופא שמא יעשה חותם וצורה כנגד טבעתו וילך ויראהו לאשתו ויטול הימנה כל אשר ישאל:
מנחשי אינשי שלא יטול זה מזלו. ואי קשיא הא קתני או שנמצא בין כליו הא אמרן דחיישינן לשאלה לא קשיא כליו דמתניתין היינו בגדיו ודרך להשאיל מלבושים וכליו דגיטין היינו בין כלי תשמישי ביתו בתיבתו שאין דרך להשאילם:
ואיבעית אימא כליו דמתני' דקתני בגופו ובכליו דלא סמכינן אסימנייהו:
בסומקי וחיורי דלא אמרינן הוי סימן במלבושיו אי שחורין היו או לבנים היו דאין זה סימן שהרבה יש שחורין ולבנים ואדומים:
TOSAFOT
איבעית אימא כליו בחיורי כו' ולעולם לא חיישינן לשאלה וא"ת בפרק כל הגט (גיטין כז. ושם) תנן מצאו בחפיסה או בדלוסקמא אם מכירו כשר פי' אם מכיר הגט ולמה לי שיכיר הגט אפילו אינו מכירו נמי כיון דמכיר חפיסה ודלוסקמא די בכך דהא לא חיישינן לשאלה ויש לומר דה"פ אם מכירו לחפיסה ודלוסקמא שהם שלו כשר ואע"ג דנקט לשון יחיד אין לחוש ואע"ג דחפיסה הוי לשון נקבה דמפרש התם דחפיסה היא חמת קטנה מ"מ נקט לשון זכר משום דלוסקמא דהוי לשון זכר כדתני בתוספתא עשרה דלוסקמות מלאים שטרות מסרתי לך וללישנא קמא דחיישינן לשאלה מיירי התם שידוע שכן איבדו בחפיסה ולהכי לא חיישינן לשאלה ושם אאריך בע"ה:
״וַאֲפִילּוּ רָאוּהוּ מְגוּיָּיד״ וכו׳ לְמֵימְרָא דִּמְגוּיָּיד חַיֵּי? וּרְמִינְהִי: אָדָם אֵינוֹ מְטַמֵּא עַד שֶׁתֵּצֵא נַפְשׁוֹ, אֲפִילּוּ מְגוּיָּיד וַאֲפִילּוּ גּוֹסֵס. טַמּוּיֵי לָא מְטַמֵּא, הָא מִיחֲיָיא – לָא חַיֵּי!
§ We learned in the mishna: And even if one saw him cut open [ meguyyad ]
TOSAFOT
למיימרא דמגוייד חיי ורמינהו כו ' טמויי הוא דלא מטמי הא מחייא לא חיי תימה דהא קתני בה גוסס אע"ג דחיי דרוב גוססים למיתה ומיעוטן חיין ותנן נמי אין מעידין על הגוסס ויש לומר בגוסס שהוא מגוייד כיון שהוא גוסס על ידי אדם לא חיי ומ"מ מוכיח שפיר דמגוייד לא חיי מדלא קתני ואפילו גוסס מגוייד ועוד אמר ר"י לפרש דודאי פשיטא דמגוייד דמתני' מת לבסוף כיון שמגוייד במקום שעושים אותו טריפה כמו נחתך מן הארכובה ולמעלה כדמשמע בסמוך אבל אינו דבר ברור שימות קודם שיתירוה לינשא והשתא פריך ליה ממגוייד וגוסס ואותו גוסס שסופו למות הוא מת לאלתר והוא הדין נמי דמגוייד מיית לאלתר מדקתני מגוייד בהדי גוסס וא"ת בלאו מילתיה דרשב"א תקשי ליה רישא לסיפא וי"ל דמעיקרא לא קשיא ליה רישא לסיפא דמצי לאוקמי רישא דאין מעידין היינו לאלתר וסיפא דתנשא היינו לאחר י"ב חדש אבל אמילתיה דרשב"א לא מצי לשנויי:
אֲמַר אַבַּיֵי: לָא קַשְׁיָא, הָא רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר, הָא – רַבָּנַן, דְּתַנְיָא: מְעִידִין עַל הַמְגוּיָּיד, וְאֵין מְעִידִין עַל הַצָּלוּב. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: אַף עַל הַמְגוּיָּיד אֵין מְעִידִין, מִפְּנֵי שֶׁיָּכוֹל לִכָּווֹת וְלִחְיוֹת.
Abaye said: The contradiction raised is not difficult: This mishna here is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon ben Elazar, while that mishna from tractate Oholot is in accordance with the opinion of the Rabbis, as it is taught in a baraita : One may testify about the death of a person who is cut open, but one may not testify about a crucified person. Rabbi Shimon ben Elazar says: Even concerning a person who is cut open, one may not testify that he is dead because his wound can be scorched, and this cauterization of the wound may stop the flow of blood and allow him to survive.
וּמִי מָצֵית לְאוֹקוֹמֵי כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר? וְהָא קָתָנֵי סֵיפָא: מַעֲשֶׂה בְּעַסְיָא בְּאֶחָד שֶׁשִּׁילְשְׁלוּהוּ לַיָּם, וְלֹא עָלְתָה בְּיָדָם אֶלָּא רַגְלוֹ, וְאָמְרוּ חֲכָמִים: מִן הָאַרְכּוּבָה וּלְמַעְלָה – תִּנָּשֵׂא, מִן הָאַרְכּוּבָה וּלְמַטָּה – לֹא תִּנָּשֵׂא!
The Gemara challenges this: But can you establish the mishna to be in accordance with the opinion of Rabbi Shimon ben Elazar? Isn’t it taught in the latter clause (121a): An incident occurred in Asya
RASHI
והא קתני סיפא דמתני' (לקמן יבמות דף קכא.):
מן הארכובה ולמטה לא תנשא דחיי ואי משום טביעה הואיל ומים שאין להם סוף חיישינן שמא יצא מן המים ועלה ברחוק פרסה או יותר ולא ראוהו קתני מן הארכובה ולמעלה תנשא אלמא מגוייד לא חיי:
שָׁאנֵי מַיָּא דְּמַרְזוּ מַכָּה.
The Gemara answers: Water is different, as it aggravates the wound. Since he was in the water, it can be assumed that such a wound will certainly lead to death.
RASHI
שאני מיא דמרזו מכה מחזיקות ומגדלות כאב המכה. וחברו מיטרא רזיא לאילני במס' תענית (דף ג:):
וְהָאֲמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה: לְדִידִי חֲזִי לִי הַהוּא טַיָּיעָא, דְּשָׁקֵיל סַפְסֵירָא וְגַיְּידֵיהּ לִגְמַלֵיהּ, וְלֹא אַפְסִיקַתֵּיהּ לְנַעֲרוּתֵיהּ! אֲמַר אַבַּיֵי: הַהִיא כְּחִישָׁא הָוְיָא.
The Gemara asks: But didn’t Rabba bar bar Ḥanna say: I myself saw an Arab who took his sword [ safseira ]
RASHI
גיידיה לגמליה לשון גודו אילנא (דניאל ד):
ולא אפסקיה לנערותיה ולא הפסיק לגמור את קול נערותו שהיה נוער עד שמת:
רָבָא אֲמַר: בְּסַכִּין מְלוּבֶּנֶת, וְדִבְרֵי הַכֹּל.
Rava said a different resolution to the apparent contradiction between the mishna here and the mishna in tractate Oholot : The mishna here is referring to a case where the man was cut open with a white-hot knife,
RASHI
מלובנת באש שמתוך המכוה מתרפא:
״וְהַחַיָּה אוֹכֶלֶת״ וכו׳. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא מִמָּקוֹם שֶׁאֵין נַפְשׁוֹ יוֹצְאָה, אֲבָל מִמָּקוֹם שֶׁנַּפְשׁוֹ יוֹצְאָה – מְעִידִין.
§ It was taught in the mishna: Or even if one saw that a wild animal was eating parts of him,
וְאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: שָׁחַט בּוֹ שְׁנַיִם אוֹ רוֹב שְׁנַיִם וּבָרַח – מְעִידִין.
And Rav Yehuda said that Shmuel said: If someone cut a man’s two passageways,
RASHI
וברח הנשחט:
אִינִי? וְהָאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: שָׁחַט בּוֹ שְׁנַיִם אוֹ רוֹב שְׁנַיִם וְרָמַז וְאָמַר: כִּתְבוּ גֵּט לְאִשְׁתִּי – הֲרֵי אֵלּוּ יִכְתְּבוּ וְיִתְּנוּ! חַי הוּא, וְסוֹפוֹ לָמוּת.
The Gemara challenges that conclusion: Is that so? But didn’t Rav Yehuda say that Shmuel said: If someone cut a man’s two passageways, or most of the way through the two passageways, and the maimed person gestured and thereby communicated: Write a bill of divorce for my wife,
RASHI
יכתבו ויתנו אלמא כחי מחזקינן:
ומשני חי הוא לפיכך גיטו גט וסופו למות הלכך מעידין:
אֶלָּא מֵעַתָּה יְהֵא גּוֹלֶה עַל יָדוֹ, אַלָּמָּה תַּנְיָא: שָׁחַט שְׁנַיִם, אוֹ רוֹב שְׁנַיִם, הֲרֵי זֶה אֵינוֹ גּוֹלֶה! הָא אִיתְּמַר עֲלָהּ, אֲמַר רַב הוֹשַׁעֲיָא: חָיְישִׁינַן שֶׁמָּא הָרוּחַ בִּלְבְּלַתּוּ, אִי נַמִי, שֶׁמָּא אִיהוּ
The Gemara asks: If that is so, that such a wound is definitely fatal, one who unintentionally wounds another in this manner should be exiled on his account, in accordance with the halakha of one who unintentionally kills another. Why is it taught in a baraita : If one unintentionally cut the two passageways of another person, or most of the thickness of the two, he is not exiled?
RASHI
אלא מעתה הואיל וודאי ימות יהא גולה השוחטו אם נפל סכין מידו עליו ושחטו אלמה תניא אין גולה ואפילו מת שמא מחמת דבר אחר מת:
על ידו בשבילו:
הרוח בלבלתו ומחמת הרוח מת הלכך לגבי גלות פטור ומיהו לענין אשתו מעידין עליו דודאי ימות:
TOSAFOT
אלא מעתה יהא גולה על ידו לשמואל דחשיב ליה מת קפריך דכיון דמת הוא יש לו לגלות דס"ד טעמא דחייב לגלות לפי שמת לאלתר אבל לא מת לאלתר לא יתחייב גלות כלל דלישנא דוימות דכתיב גבי גלות משמע ליה שמת לאלתר ולית ליה השתא הא דאמרינן בפרק אלו נערות (כתובות לג: ושם) ונקה המכה בשוגג מאי ונקה ונקה מגלות ואע"פ שחייב מיתה במזיד אפילו לא מת זמן מרובה יש חילוק בין מיתה לגלות כי היכי דמפלגי בין דרך ירידה לדרך עלייה גבי גלות ולא גבי מיתה אבל אין לומר דמשום רוח בלבלתו או קירב מיתתו אין לנו לפוטרו כיון שמת לאלתר דהא אכתי לא ידעינן להני טעמי:
חייישינן שמא הרוח בלבלתו ודוקא בגלות ולא במיתה כדפרישית לעיל והא דאמר ונקה המכה מגלות הא לא הלך על משענתו אע"פ ששהה הרבה חייב גלות איכא למימר כגון דליכא בלבול דרוח כגון בביתא דשישא ולא פירכס כלל: