Back
Ta'anit
Daf 21aבְּיוֹם אֶחָד אוֹ בְּאַרְבָּעָה יָמִים – אֵין זֶה דֶּבֶר.
If all three died on one day or over four days, this is not a plague of pestilence.
RASHI
ביום אחד אין זה דבר דאקראי בעלמא הוא:
דְּרוֹקַרְתְּ עִיר הַמּוֹצִיאָה חֲמֵשׁ מֵאוֹת רַגְלִי הֲוָה, וְיָצְאוּ מִמֶּנָּה שְׁלֹשָׁה מֵתִים בְּיוֹם אֶחָד. גְּזַר רַב נַחְמָן בַּר רַב חִסְדָּא תַּעֲנִיתָא. אֲמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: כְּמַאן? כְּרַבִּי מֵאִיר,
In explanation of the counterintuitive ruling that many deaths in one day is not indicative of a plague, the Gemara relates: Drokart
RASHI
כפר עכו דרוקרת נ"א דיוקרא עיר ששמה יו"ד והיא קטנה על שם שיו"ד קטנה באותיות
ה"ג יצאו הימנה ג' מתים בג' ימים:
דְּאָמַר: רִיחֵק נְגִיחוֹתָיו חַיָּיב, קֵירֵב נְגִיחוֹתָיו לֹא כָּל שֶׁכֵּן!
This is related to the definition of a forewarned ox, an animal that has gored enough times to be considered a dangerous beast that requires careful supervision, as Rabbi Meir said: The owner of an ox is liable to pay full damages if its acts of goring were separated, i.e., if it gored three times on three consecutive days, as claimed by the Rabbis. If its acts of goring were near each other, performed on a single day, is it not all the more so that this animal should be classified as a forewarned ox? However, Rav Naḥman bar Yitzḥak continued, this represents a minority opinion. Just as Rabbi Meir’s reasoning is rejected for halakha in the case of an ox, so too it is rejected with regard to a plague.
RASHI
ריחק נגיחותיו בשור מועד קאי בבבא קמא בפרק כיצד הרגל מועדת אי זהו תם ואי זהו מועד כל שהעידו בו ג' ימים דברי ר' יהודה ר' מאיר אומר כל שהעידו בו ג' פעמים ביום אחד ר' יהודה סבר כתיב או נודע כי שור נגח הוא מתמול שלשום מתמול תרי שלשום תלת הרי ג' ימים ור"מ סבר ריחק נגיחותיו כשנגח בג' ימים זה אחר זה חייב קירב נגיחותיו שנגח ג' פעמים ביום אחד לא כל שכן:
אֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן בַּר רַב חִסְדָּא לְרַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: לֵיקוּם מָר, לֵיתֵי לְגַבָּן. אֲמַר לֵיהּ: תָּנֵינָא: רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: לֹא מְקוֹמוֹ שֶׁל אָדָם מְכַבְּדוֹ, אֶלָּא אָדָם מְכַבֵּד אֶת מְקוֹמוֹ. שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְּהַר סִינַי, שֶׁכָּל זְמַן שֶׁהַשְּׁכִינָה שְׁרוּיָה עָלָיו, אָמְרָה תּוֹרָה: ״גַּם הַצֹּאן וְהַבָּקָר אַל יִרְעוּ אֶל מוּל הָהָר הַהוּא״. נִסְתַּלְּקָה שְׁכִינָה מִמֶּנּוּ, אָמְרָה תּוֹרָה: ״בִּמְשֹׁךְ הַיֹּבֵל, הֵמָּה יַעֲלוּ בָהָר״.
Upon hearing this impressive argument, Rav Naḥman bar Rav Ḥisda said to Rav Naḥman bar Yitzḥak: Let the Master arise and come to live with us as our community leader. Rav Naḥman bar Yitzḥak said to him: We already learned in a baraita that Rabbi Yosei says: It is not the place of a person that honors him; rather, the person honors his place, as we found with regard to Mount Sinai, that as long as the Divine Presence rested upon it, the Torah said: “Neither let the flocks nor the herds feed before that mount” (Exodus 34:3).
RASHI
ליקום מר להכא דרב נחמן בר יצחק הוה יתיב בין גברי דלא חשיבי כולי האי וקאמר ליה רב נחמן בר רב חסדא ליקום מר מהתם וליתי ליתיב גבאי:
תנינא תני אנא שונה אני ברייתא זו רבי יוסי אומר כו':
לא מקומו של אדם מכבדו ואם אלך ואשב שם אין המקום מכבדני:
גם הצאן והבקר אל ירעו דמשום שכינה היה הר סיני מכובד ומקודש:
אל מול ההר ההוא מדכתיב ההוא משמע כל זמן שהוא בגדולתו שהשכינה עליו נסתלקה השכינה במשוך היובל וגו' ואע"ג דהאי קרא בלוחות הראשונות כתיב לא נסתלקה שכינה עד לוחות האחרונות שניתנו ביום הכפורים וגם כל ימות החורף שעסקו במלאכת המשכן שהתה שכינה בהר ומשם ניתנו כל המצות בקולי קולות ולפידים ביום קבלת עשרת הדברות עד אחד בניסן שהוקם המשכן ונסעה וזזה שכינה מן ההר וישבה לה על הכפורת ושם באהל מועד נשנית התורה כללותיה ופרטותיה ועל אותה שעה היה מתיר להם בלוחות הראשונות לעלות כדאמרינן במסכת ביצה (דף ה.) כל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו ובראש קונטרס רומי אתה מוצא תשובת רבים בכך:
במשוך היובל בסיום השופר כשתסתלק השכינה דרך הוא להאריך ולמשוך התקיעה בשעת סיום:
וְכֵן מָצִינוּ בְּאֹהֶל מוֹעֵד שֶׁבַּמִּדְבָּר, שֶׁכָּל זְמַן שֶׁהוּא נָטוּי, אָמְרָה תּוֹרָה: ״וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה כָּל צָרוּעַ״. הוּגְלְלוּ הַפָּרוֹכֶת, הוּתְּרוּ זָבִין וְהַמְצוֹרָעִים לִיכָּנֵס שָׁם.
And we likewise found with regard to the Tent of Meeting that was in the wilderness, that whenever it was erected, the Torah said: “That they put out of the camp every leper” (Numbers 5:2). Once the curtain was rolled up and the Tent of Meeting was prepared for travel, zavim and lepers were permitted to enter the place where it had stood. The place itself had no intrinsic sanctity; rather, it was sacred only because the Divine Presence was there. Accordingly, Rav Naḥman bar Yitzḥak maintained that there is no reason for him to move places to receive honor.
RASHI
הוגללו הפרוכת שהיו נגללין בשעת נסיעתן היו נוסעין כולן ובאין זבים ומצורעים ונכנסין במחנה:
אֲמַר לֵיהּ: אִי הָכִי, נֵיקוּם אֲנָא לְגַבֵּי מָר. אֲמַר לֵיהּ: מוּטָב יָבֹא מָנֶה בֶּן פְּרָס אֵצֶל מָנֶה בֶּן מָנֶה, וְאַל יָבֹא מָנֶה בֶּן מָנֶה אֵצֶל מָנֶה בֶּן פְּרָס.
Rav Naḥman bar Rav Ḥisda said to Rav Naḥman bar Yitzḥak: If so, let me arise and come to the Master, to learn Torah from you. Rav Naḥman bar Yitzḥak said to him: It is better that one hundred dinars that is the son of a peras ,
RASHI
פרס חצי מנה ולשון פרוסה כמו פרס פריסת מלכותך (דניאל ה) שאביו של רב נחמן בר רב חסדא גדול מיצחק אביו של רב נחמן מדמיתקרי בר רב חסדא ואידך רב נחמן בר יצחק מכלל שלא נסמך:
TOSAFOT
יבא מנה בן פרס כלומר מוטב שיבא גדול בן הדיוט דפרס לא הוה אלא חצי מנה ואל יבא מנה בן מנה דהיינו רב חסדא דהיה מנה כלומר שהיה חשוב ופרס היינו יצחק אבוה דרב נחמן דלא מיקרי רב יצחק:
בְּסוּרָא הֲוַות דְּבַרְתָּא, בְּשִׁיבָבוּתֵיהּ דְּרַב לָא הֲוָות דְּבַרְתָּא. סְבַרוּ מִינֵּיהּ מִשּׁוּם זְכוּתֵיהּ דְּרַב, דְּנָפֵישׁ. אִיתְחֲזִי לְהוּ בְּחֶילְמָא: רַב דִּנְפִישָׁא זְכוּתֵיהּ טוּבָא, הָא מִילְּתָא זוּטְרָא לֵיהּ לְרַב. אֶלָּא מִשּׁוּם הַהוּא גַּבְרָא, דְּשַׁיֵּיל מָרָא וּזְבִילָא לִקְבוּרָה.
The Gemara relates another story involving a plague: Once there was a plague of pestilence in Sura, but in the neighborhood of Rav there was no pestilence. The people therefore thought that this was due to Rav’s great merit. However, it was revealed to them in a dream that Rav’s merit was too great and this matter too small for the merit of Rav
RASHI
דברתא דבר:
בשיבבותיה בשכונתו:
איתחזי להו בחילמא להנך אינשי דסברי משום זכותיה דרב הוא:
הא זוטר ליה לרב נס זה קטן הוא לפי גדולת רב:
מרא פושיי"ר בלע"ז:
זבילי פלי"א בלע"ז:
לקבורה ומשום זכותיה דקבורה מדדו בו מדה כנגד מדה:
בִּדְרוֹקַרְתְּ הֲוַות דְּלֵיקְתָא, וּבְשִׁיבָבוּתֵיהּ דְּרַב הוּנָא לָא הֲוַות דְּלֵיקְתָא. סְבוּר מִינָּהּ בִּזְכוּתָא דְּרַב הוּנָא, דְּנָפֵישׁ. אִיתְחֲזִי לְהוּ בְּחֶילְמָא: הַאי זוּטְרָא לֵיהּ לְרַב הוּנָא. אֶלָּא מִשּׁוּם הַהִיא אִיתְּתָא דִּמְחַמְּמַתְּ תַּנּוּרָא וּמְשַׁיְּילֵי לְשִׁיבָבוּתֵיהּ.
The Gemara relates a similar incident. In Drokart there was a fire, but in the neighborhood of Rav Huna there was no fire. The people therefore thought that this was due to Rav Huna’s great merit. It was revealed to them in a dream that this matter was too small for the merit of Rav Huna to have played a role. Rather, it was due to a certain woman who heats her oven and lends it, i.e., the use of her oven, to her neighbors.
RASHI
ומשיילא לשיבבותיה ומשאילתו לשכנותיה לאחר שהסיקתו משלה לפיכך נמדדת השכר בה במדה:
אָמְרוּ לֵיהּ לְרַב יְהוּדָה: אָתוּ קַמְצֵי. גְּזַר תַּעֲנִיתָא. אֲמַרוּ לֵיהּ: לָא קָא מַפְסְדָּן. אֲמַר לְהוּ: זַוְודָּא אַיְיתוּ בַּהֲדַיְיהוּ?
They said to Rav Yehuda: Locusts have come to our region. Rav Yehuda decreed a fast. They said to him: They are not destroying anything, as they are eating only a little. He said to them: Have they brought provisions with them, that they have something else to eat? Even if they are not damaging your crops now, they will certainly eat them soon.
RASHI
קמצא ארבה שמכלה את התבואה:
לא קא מפסדא לא בעינן למיגזר תעניתא:
זוודא אייתו בהדייהו בתמיה וכי צידה הביאו עמם שלא יפסידו את התבואה:
TOSAFOT
אמר ליה זוודא אייתי בהדייהו פירוש וכי צידה הביאו עמהם שיהו אוכלות כלומר אי אפשר שלא יאכלו התבואה והזרעים:
אֲמַרוּ לֵיהּ לְרַב יְהוּדָה: אִיכָּא מוֹתָנָא בַּחֲזִירֵי. גְּזַר תַּעֲנִיתָא. נֵימָא קָסָבַר רַב יְהוּדָה מַכָּה מְשׁוּלַּחַת מִמִּין אֶחָד מְשׁוּלַּחַת מִכָּל הַמִּינִין? לָא. שָׁאנֵי חֲזִירֵי, דְּדָמְיָין מֵעַיְיהוּ לִבְנֵי אֱינָשֵׁי.
On another occasion, they said to Rav Yehuda: There is pestilence among the pigs.
RASHI
מעייהו בני מעיין שלהן שאין להן כרס הפנימי כשאר בהמה וסימן רע הוא:
TOSAFOT
אמרו ליה לרב יהודה איכא מותנא בחזירי גזר תעניתא וכו' עד שאני חזירי דדמו מעייהו לבני אינשי פירוש שבני מעיו של חזיר דומין למעים של בני אדם ויש לחוש שיהא על בני אדם מכאן נראה שאם יהיה דבר על עובדי כוכבים שיש לחוש ויש להתענות דהא הכא חזינן דגזר תעניתא מדבר שהיה בחזירין משום דדמו מעייהו לבני אדם וכל שכן דנכרים דדמו לישראל:
אֲמַרוּ לֵיהּ לִשְׁמוּאֵל: אִיכָּא מוֹתָנָא בֵּי חוֹזַאי. גְּזַר תַּעֲנִיתָא. אֲמַר לֵיהּ: וְהָא מְרַחַק! אֲמַר: לֵיכָּא מַעַבְּרָא הָכָא דְּפָסֵיק לֵיהּ.
They said to Shmuel: There is pestilence in the region of Bei Ḥozai,
RASHI
בי חוזאי מקום במלכות בבל:
גזר תעניתא בעירו:
הא מרחק ואין לחוש שמא יבא עד כאן:
אמר להו וכי מעברא פסיק להו וכי מעברות ושאר מחיצות מפסיקין לפני הדבר שלא יבא:
אֲמַרוּ לֵיהּ לְרַב נַחְמָן: אִיכָּא מוֹתָנָא בְּאַרְעָא דְּיִשְׂרָאֵל. גְּזַר תַּעֲנִיתָא. אָמַר: אִם גְּבִירָה לוֹקָה, שִׁפְחָה לֹא כָּל שֶׁכֵּן!
They said to Rav Naḥman: There is pestilence in Eretz Yisrael. Rav Naḥman decreed a fast in Babylonia, saying: If the lady of the house, i.e., Eretz Yisrael, is afflicted, is it not all the more so that the maidservant, Babylonia, will be afflicted?
RASHI
שפחה לא כל שכן ויש לחוש שמא ישתלח עד כאן:
TOSAFOT
גבירה לוקה פי' זו ארץ ישראל:
טַעֲמָא דִּגְבִירָה וְשִׁפְחָה. הָא שִׁפְחָה וְשִׁפְחָה, לָא. וְהָא אֲמַרוּ לֵיהּ לִשְׁמוּאֵל: אִיכָּא מוֹתָנָא בֵּי חוֹזַאי, גְּזַר תַּעֲנִיתָא! שָׁאנֵי הָתָם, כֵּיוָן דְּאִיכָּא שַׁיָּירָתָא דִּלְוַוי וְאָתְיָא בַּהֲדֵיהּ.
The Gemara asks: The reason for this ruling is apparently only because Eretz Yisrael is a lady in comparison to the Diaspora, which is likened to a maidservant. It may be inferred from this that in a case involving a maidservant and a maidservant, i.e., two places in the Diaspora, there is no reason to fast. But in the previous story, when they said to Shmuel: There is pestilence in the region of Bei Ḥozai, he decreed a fast in Neharde’a, despite the fact that Neharde’a is not considered a lady with respect to Bei Ḥozai. The Gemara answers: It is different there. Since there are caravans that regularly travel from Bei Ḥozai to Neharde’a, the pestilence will join and accompany them in the caravans.
RASHI
הא שפחה ושפחה שתי עיירות של חוצה לארץ כגון בי חוזאי ונהרדעא דאתריה דשמואל:
שיירתא דאזלי מבי חוזאי לנהרדעא:
דלווי מתלוה ובא עמהן:
אַבָּא אוּמָּנָא הֲוָה אָתֵי לֵיהּ שְׁלָמָא מִמְּתִיבְתָּא דִּרְקִיעָא כָּל יוֹמָא, וּלְאַבַּיֵי כָּל מַעֲלֵי יוֹמָא דְּשַׁבְּתָא, לְרָבָא כָּל מַעֲלֵי יוֹמָא דְּכִיפּוּרֵי. הֲוָה קָא חָלְשָׁא דַּעְתֵּיהּ דְּאַבַּיֵי מִשּׁוּם דְּאַבָּא אוּמָּנָא. אֲמַרוּ לֵיהּ: לָא מָצֵית לְמֶיעֲבַד כְּעוֹבָדֵיהּ.
§ Apropos the above stories that deal with the merits of ordinary people, the Gemara relates: Abba the Bloodletter would receive greetings from the yeshiva on High every day, and Abaye would receive these greetings every Shabbat eve, and Rava would receive greetings only once a year on Yom Kippur eve. Abaye was distressed due to Abba the Bloodletter, as he did not understand why Abba received greater honor than he did. They said to him: You are unable to perform what he does,
RASHI
אבא אומנא מקיז דם:
שלמא מרקיעא בת קול אומרת לו שלום עליך:
וּמַאי הָווּ עוֹבָדֵיהּ דְּאַבָּא אוּמָּנָא? דְּכִי הֲוָה עָבֵיד מִילְּתָא, הֲוָה מָחֵית גַּבְרֵי לְחוּד וְנָשֵׁי לְחוּד. וְאִית לֵיהּ לְבוּשָׁא דְּאִית בֵּיהּ קַרְנָא, דַּהֲוַות בְּזִיעָא כִּי כּוּסִילְתָּא. כִּי הֲוָות אָתְיָא לֵיהּ אִיתְּתָא, הֲוָה מַלְבִּישׁ לָהּ, כִּי הֵיכִי דְּלָא נִיסְתַּכֵּל בָּהּ. וְאִית לֵיהּ דּוּכְתָּא דִּצְנִיעָא דְּשָׁדֵי בֵּיהּ פְּשִׁיטֵי דְּשָׁקֵיל. דְּאִית לֵיהּ שָׁדֵי בֵּיהּ; דְּלֵית לֵיהּ לָא מִיכְסִיף.
The Gemara asks: And what were these righteous deeds of Abba the Bloodletter? The Gemara explains that when he would perform a matter of bloodletting, he would bring in men separately from women, for reasons of modesty. And he had a special garment that had a slit in the place of the incision [ kusilta ]
RASHI
כי הוה עביד מילתא כשהיה מקיז דם לבני אדם:
ודנשים לחודייהו לצניעותא:
דאית ביה קרנא וינטוש"א שהיה תקוע בו הקרן שהוא מקיז בו ולנשים הוי מלביש לה:
ולא מכסיף דלאחר שהכה לא הוה ידע מאן רמי (בכסילתיה) פשיטי להתם ומאן דלא רמי:
כִּי הֲוָה אִתְרַמֵי לֵיהּ צוּרְבָא מֵרַבָּנַן, אַגְרָא מִינֵּיהּ לָא שָׁקֵיל, וּבָתַר דְּקָאֵי, יָהֵיב לֵיהּ פְּשִׁיטֵי, וַאֲמַר לֵיהּ: זִיל בְּרִיא נַפְשָׁךְ. יוֹמָא חַד שְׁדַר אַבַּיֵי זוּגָא דְּרַבָּנַן לְמִיבְדְּקֵיהּ. אוֹתְבִינְהוּ, וְאָכְלִינְהוּ, וְאַשְׁקִינְהוּ, וּמָךְ לְהוּ בִּיסְתַּרְקֵי בְּלֵילְיָא.
When a Torah scholar came to him for bloodletting, he would take no pay from him, and after the scholar arose, Abba would give him money and say to him: Go and purchase food with this money to heal yourself, as it is important to eat healthy food after bloodletting. One day, Abaye sent a pair of Sages to investigate the extent of Abba the Bloodletter’s righteousness. Abba the Bloodletter sat them down, and gave them food to eat, and gave them something to drink. And at night he spread out mats [ bistarkei ]
RASHI
בריא נפשך תבריא עצמך. למיבדקיה. לבדקו במעשיו:
למיבדקיה לבדקו במעשיו:
ומך להו בסתרקי קיפל תחתיהן תכשיטי צמר טפיד"ו בלע"ז לישן בהן: