Back
Sukkah
Daf 50bגמ׳ אִיתְּמַר, רַב יְהוּדָה וְרַב עֵינָא. חַד תָּנֵי: שׁוֹאֵבָה, וְחַד תָּנֵי: חֲשׁוּבָה. אָמַר מָר זוּטְרָא: מַאן דְּתָנֵי שׁוֹאֵבָה לֹא מִשְׁתַּבֵּשׁ, וּמַאן דְּתָנֵי חֲשׁוּבָה לֹא מִשְׁתַּבֵּשׁ. מַאן דְּתָנֵי שׁוֹאֵבָה לֹא מִשְׁתַּבֵּשׁ – דִּכְתִיב: ״וּשְׁאַבְתֶּם מַיִם בְּשָׂשׂוֹן״. וּמַאן דְּתָנֵי חֲשׁוּבָה לֹא מִשְׁתַּבֵּשׁ – דְּאָמַר רַב נַחְמָן: מִצְוָה חֲשׁוּבָה הִיא, וּבָאָה מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית.
It was stated that Rav Yehuda and Rav Eina disagreed: One of them teaches that the celebration was called the Celebration of Drawing [ sho’eva ] and one of them teaches that it was called the significant [ ḥashuva ] celebration. Mar Zutra said: The one who taught sho’eva is not mistaken, and the one who taught ḥashuva is not mistaken. The one who taught sho’eva is not mistaken, as it is written: “And you shall draw [ ushavtem ] water with joy from the wells of salvation” (Isaiah 12:3), and its name reflects the fact that it is a celebration of the water libation. And the one who taught ḥashuva is not mistaken, as Rav Naḥman said: It is a significant mitzva and it originated from the six days of Creation.
RASHI
מתני' החליל חמשה וששה פעמים שהוא ששה ימים פעמים חמשה:
וזהו חליל שהיו מחללין לרבות שמחה לבית השואבה דמפרש במתני':
בית השואבה כל שמחה זו אינה אלא בשביל ניסוך המים כדמפרש ושאבתם מים בששון:
שאינו דוחה וכו' הלכך חל י"ט להיות בשבת פשו להו ששה חולו של מועד נמצא חליל ששה חל י"ט בחול הוו להו תרי יומי שבת וי"ט דלא דחי להו (שבת) פשו להו חמשה:
TOSAFOT
מתני' החליל הא דלא קתני כיצד יום טוב שחל להיות בשבת חליל ששה ובשאר כל הימים חמשה כדלעיל בפרק לולב (סוכה דף מב:) משום דבעי למיסמך ולמימר חליל של בית השואבה דדייק מינה בגמרא האי הוא דלא דחי הא דקרבן דחי:
שאינו דוחה לא את יו"ט ולא את השבת אע"ג דחליל אינו אסור אלא משום שמא יתקן כלי שיר כמו לא מספקין ולא מטפחין דפ' משילין (ביצה דף לו:) וקיי"ל דאין שבות במקדש בית השואבה שאני כדאמרינן בגמרא דאינה אלא משום שמחה יתירה:
תָּנוּ רַבָּנַן: הֶחָלִיל דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי בַּר יְהוּדָה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אַף יוֹם טוֹב אֵינוֹ דּוֹחֶה. אָמַר רַב יוֹסֵף: מַחֲלוֹקֶת בַּשִּׁיר שֶׁל קָרְבָּן, דְּרַבִּי יוֹסֵי סָבַר: עִיקַּר שִׁירָה בִּכְלִי, וַעֲבוֹדָה הִיא, וְדוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת. וְרַבָּנַן סָבְרִי: עִיקַּר שִׁירָה בַּפֶּה, וְלָאו עֲבוֹדָה הִיא, וְאֵינָהּ דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת. אֲבָל שִׁיר שֶׁל שׁוֹאֵבָה – דִּבְרֵי הַכֹּל שִׂמְחָה הִיא וְאֵינָהּ דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת.
§ The Sages taught: The flute overrides Shabbat;
RASHI
גמ' מששת ימי בראשית דאמרן לעיל שיתין נבראו מששת ימי בראשית לקבל הנסכים:
TOSAFOT
חד תני שואבה בירושלמי מפרש שמשם שואבים רוח הקודש שהשכינה שורה מתוך שמחה דכתיב ויהי כנגן המנגן ותהי עליו רוח ה' ומייתי עובדא דיונה בן אמיתי שהיה מעולי רגלים ובשמחת בית השואבה שרתה עליו שכינה:
וחד תני חשובה בריש מסכת ע"ז (דף ב. ושם) גבי עידיהן ואדיהן מפרש טעמא מאן דתני אדיהן מ"ט לא תני עידיהן ובשמעתין לא דייק הכי ולא בדוכתי טובא בריש כיצד מעברין (עירובין דף נג.) מעברין ומאברין ובפ' הגוזל בתרא (ב"ק קטז:) גבי מסיקין ומציקין ובריש פרק שני דיבמות (דף יז. ושם) גבי ראשונה ושניה ובפרק משילין (ביצה דף לה:):
אָמַר רַב יוֹסֵף: מְנָא אָמִינָא דִּבְהָא פְּלִיגִי – דְּתַנְיָא: כְּלֵי שָׁרֵת שֶׁעֲשָׂאָן שֶׁל עֵץ, רַבִּי פּוֹסֵל וְרַבִּי יוֹסֵי בַּר יְהוּדָה מַכְשִׁיר. מַאי לָאו בְּהָא קָמִיפַּלְגִי; מַאן דְּמַכְשִׁיר סָבַר: עִיקַּר שִׁירָה בִּכְלִי, וְיָלְפֵינַן מֵאַבּוּבָא דְּמֹשֶׁה. וּמַאן דְּפָסֵיל, סָבַר: עִיקַּר שִׁירָה בַּפֶּה, וְלָא יָלְפֵינַן מֵאַבּוּבָא דְּמֹשֶׁה.
Rav Yosef said: From where do I say that they disagree about this matter? It is as it is taught in a baraita : With regard to Temple service vessels that one crafted of wood,
RASHI
בשיר של קרבן בחליל המכה לפני המזבח בשעת ניסוך (המים ו) היין לתמיד של שחר וניסוך היין לתמיד של בין הערבים שהלוים עומדין על דוכנם ואומרים שיר והחליל מכה לפניהם כדתנן במסכת ערכין (דף י.) בי"ב יום בשנה החליל מכה לפני המזבח ואין אומרים שיר על המזבח אלא על היין כדאמרינן התם ובאותו חליל נחלק רבי יוסי בר יהודה לומר שהוא דוחה:
עיקר שירה שקרבן צבור טעון שיר מן התורה כדאמרינן במסכת ערכין (דף יא.) מכמה מקראות וסבר ר' יוסי עיקר השיר אינו אא"כ חליל מכה עם השיר וכן כנורות ונבלים הכל כמנין המפורש שם הלכך עבודה היא וכי היכי דתמיד דוחה שבת שיר שלו נמי דוחה שבת:
בפה הלוים אומרים השיר דבר יום ביומו כגון לה' הארץ ומלואה (תהילים כ״ד:א׳) בראשון גדול ה' ומהולל (שם מח) בשני וכן כולם ובשבת שאי אפשר לחליל אינו דוחה שאין כלי שיר המצוה ולקמן ילפינן טעמייהו מקראי:
אבל שיר של שואבה שהיה כל הלילה על מעלות היורדות מעזרת ישראל לעזרת נשים כדקתני במתני' והלוים בכנורות ובנבלים:
דברי הכל שמחה יתירה היא ואינה מן התורה אלא לחבב את המצות ולא דחי שבת:
TOSAFOT
ורבנן סברי עיקר שירה בפה תימה דבפ' המוצא תפילין (עירובין קב:) תנן קושרין נימא במקדש אבל לא במדינה ואיכא תנא בגמ' דאמר לא היה קושרה אנא עונבה ועד כאן לא פליגי אלא בתיקון כלי אי דחי שבת משום מכשירי קרבן אבל שיר עצמו לכ"ע דחי ותנן נמי פרק שני דערכין (דף י.) בשנים עשר יום בשנה החליל מכה לפני המזבח בשחיטת פסח ראשון ובפסח שני ובי"ט הראשון של פסח ובי"ט של עצרת ושמנה ימי החג אלמא דחי שבת וי"ט דא"א לשמנת ימי החג בלא שבת ולרב ירמיה בר אבא דמסיק בשמעתין בשיר של שואבה פליגי אבל שיר של קרבן לכ"ע דחי ניחא ורב יוסף דהכא איתותב מברייתא וצ"ל דמתניתין דערכין ודעירובין הוה מוקי להו רב יוסף כרבי יוסי בר יהודה ומיהו אכתי קשה דבסוף תמיד נשחט (פסחים סה.) משמע דמילתא דפשיטא היא דאין שבות במקדש ואפי' ר' נתן דמחמיר התם מודה דשבות צריכא התירו ועוד תנן בפירקין (דף נג:) גבי תקיעות של מקדש דבכל יום היו שם עשרים ואחת תקיעות ואפילו בשבת כדדייק בגמרא דבכל יום תנן. ולא אשתמיט דפליג שום תנא ואין לומר דהנהו תקיעות דאורייתא דהא (דקתני) שלש לפתיחת שערים ותקיעות נמי שלש כדי להבטיל העם ממלאכה דוחות י"ט שחל להיות בערב שבת כדתנן פרק קמא דחולין (דף כו:) י"ט שחל להיות בערב שבת תוקעין ולא מבדילין שהיו משנין בהם במקצת כדמפרש התם טעמא בגמרא וכל הני דהתם דרבנן ולא גזור במקדש ובמילוי המים דכתיב ושאבתם מים בששון. גזור וי"ל דלפי שהיה שם רוב כלי שיר חלילים כנורות מצלתים נבלים שצריכים לתקן תדיר גזור בהו טפי מהנך דסגי בשופר דלא בעי תיקון ואגב דגזור בהו גזור נמי שלא יתקעו למילוי המים בי"ט כדמוכח בפירקין (דף נד:) דפריך אי הכי ערב שבת שבתוך החג נמי לא ליחשביה זימנין דלא אשכחן כגון דחל יו"ט ראשון של חג בע"ש כלומר דבצרי להו תקיעות משום דלא תקעי למילוי המים והיינו טעמא כדפרישנא לפי שרגילין בהו להרבות בשאר כלי שיר בלא מספר כדתנן בפירקין (דף נא:) גזרו שלא יתקעו כלל:
לֹא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא: עִיקַּר שִׁירָה בִּכְלִי, וְהָכָא בְּדָנִין אֶפְשָׁר מִשֶּׁאִי אֶפְשָׁר קָמִיפַּלְגִי. מַאן דְּמַכְשִׁיר סָבַר: דָּנִין אֶפְשָׁר מִשֶּׁאִי אֶפְשָׁר, וּמַאן דְּפָסֵיל סָבַר: לֹא דָּנִין אֶפְשָׁר מִשֶּׁאִי אֶפְשָׁר.
No, that is not necessarily the matter that they dispute, as one could say that everyone agrees: The primary essence of song is singing accompanied by musical instruments. And here, it is with regard to whether one derives the possible from the impossible
RASHI
דבהכי פליגי בעיקר שירה בפה או בכלי:
מאן דמכשר עץ לכל כלי שרת סבר עיקר שירה בכלי והוו להו כלי השיר כלי שרת ואבוב היה במקדש מימות משה והוא של קנה כדתנן בערכין (דף י:) הלכך שאר כלי שרת מיניה ילפינן לאכשורי בשל עץ:
עיקר שירה בפה וכלי לבסומי קלא בעלמא הוא הלכך כלי השיר אינן כלי שרת ולא ילפינן מינייהו לדמויי כלי שרת לאבוב של משה:
וְאִיבָּעֵית אֵימָא: דְּכוּלֵּי עָלְמָא דְּעִיקַּר שִׁירָה בַּפֶּה, וְאֵין דָּנִין אֶפְשָׁר מִשֶּׁאִי אֶפְשָׁר, וְהָכָא בְּמֵילַף מְנוֹרָה בִּכְלָלֵי וּפְרָטֵי אוֹ בְּרִבּוּיֵי וּמִיעוּטֵי קָא מִיפַּלְגִי. רַבִּי דָּרֵישׁ כְּלָלֵי וּפְרָטֵי, רַבִּי יוֹסֵי בַּר יְהוּדָה דָּרֵישׁ רִיבּוּיֵי וּמִיעוּטֵי.
And if you wish, say instead in rejection of Rav Yosef’s proof that everyone agrees that the primary essence of song is singing with the mouth, and one does not derive the possible from the impossible. And here, it is with regard to deriving the halakhot of the Temple candelabrum by means of the hermeneutic principle of generalizations and details or by means of the principle of amplifications and restrictions that they disagree.
RASHI
אין דנין אפשר משאי אפשר שאר כלים אפשר שיהיו של מתכת והן מכובדים הלכך ממנורה ילפינן להו ולא מאבוב של משה דהתם טעמא משום שאי אפשר לעשות של מתכת כדמפרש בערכין (דף י:) שצפהו זהב ולא היה קולו ערב נטלו את ציפויו והיו קולו ערב ומאן דמכשר סבר דנין אפשר משאי אפשר דמ"מ אשכחן כלי שרת דעץ:
רַבִּי דָּרֵישׁ כְּלָלֵי וּפְרָטֵי: ״וְעָשִׂיתָ מְנוֹרַת״ – כְּלָל, ״זָהָב טָהוֹר״ – פְּרָט, ״מִקְשָׁה תֵּעָשֶׂה הַמְּנוֹרָה״ – חָזַר וְכָלַל. כְּלָל וּפְרָט וּכְלָל אִי אַתָּה דָּן אֶלָּא כְּעֵין הַפְּרָט, מָה הַפְּרָט מְפוֹרָשׁ – שֶׁל מַתֶּכֶת, אַף כֹּל שֶׁל מַתֶּכֶת.
Rabbi Yehuda HaNasi interprets the verse “And you shall make a candelabrum of pure gold: of beaten work shall the candelabrum be made” (Exodus 25:31), by means of the principle of generalizations and details. “And you shall make a candelabrum of,” is a generalization, as the material of the candelabrum is not specified; “pure gold,” that is a detail, limiting the material exclusively to gold; “of beaten work shall the candelabrum be made,” the verse then generalized again. The result is a generalization and a detail and a generalization, from which you may deduce that the verse is referring only to items that are similar to the detail; just as the detail is explicit that the candelabrum is crafted from gold, which is a metal, so too all other materials used in crafting the candelabrum must be of metal. The candelabrum is a prototype for all other Temple service vessels.
RASHI
ה"ג ואיבעית אימא עיקר שירה בפה ואין דנין אפשר משאי אפשר וה"פ דכ"ע עיקר שירה בפה וליכא למילף מאבוב ואת"ל עיקר בכלי אפילו הכא מאבוב לא גמר דאין דנין אפשר משאי אפשר:
והכא במילף מנורה בכללי ופרטי או בריבויי ומיעוטי קמיפלגי ה"ג ול"ג ממנורה יש שדורשין את התורה בכלל ופרט ויש שדורשין אותה במדת רבוי ומיעוט הדורשה בכלל ופרט משמע ליה פרט הבא אחר כלל פירושו של כלל הלכך כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט ואפילו דברים הדומין לפרט אין נדונין עמו לפי שהוא פירושו מהו כלל הכלול למעלה זה שאני אומר לך עכשיו ולא יותר וכי אתי כלל שני אחר הפרט בא להוסיף עליו ודייך אם תוסיף עליו את הדומים לו הלכך אי אתה דן על ידי כלל האחרון אלא דברים הדומין לפרט שלא נתרבו מתחילה והדורשה בריבוי ומיעוט לא משמע ליה פרט הבא אחר כלל פירושו של כלל דנימא אין בכלל אלא מה שבפרט אלא משום דבכלל קמא נתרבה הכל במשמע אתי פרטא בתראה למעוטי ממשמעותיה וכי הדר אתי ריבוי אחריני בהדיה אהני לרבויי כל מילי דאלו דברים שהן כעין הפרט לא איצטריך דלא אימעיטו להו ממיעוטא והכי אמר בהדיא בפרק נגמר הדין (סנהדרין דף מה:) גבי כל הנסקלין נתלין דמאן דדריש ריבויי ומיעוטי משמע ליה בריבוי ומיעוט לחודיה בלא ריבוי אחרון כל הדומין לפרט:
רַבִּי יוֹסֵי בַּר יְהוּדָה דָּרֵישׁ רִיבּוּיֵי וּמִיעוּטֵי: ״וְעָשִׂיתָ מְנוֹרַת״ – רִיבָּה, ״זָהָב טָהוֹר״ – מִיעֵט, ״מִקְשָׁה תֵּעָשֶׂה הַמְּנוֹרָה״ – חָזַר וְרִיבָּה. רִיבָּה וּמִיעֵט וְרִיבָּה רִיבָּה הַכֹּל, מַאי רַבֵּי – רַבֵּי כָּל מִילֵּי, מַאי מִיעֵט – מִיעֵט שֶׁל חֶרֶס.
Rabbi Yosei bar Yehuda, however, who deems wooden Temple service vessels unfit, interprets verses by means of the principle of amplifications and restrictions. “And you shall make a candelabrum of,” is an amplification, as the material of the candelabrum is not specified; “pure gold,” is a restriction, limiting the material exclusively to gold; “of beaten work shall the candelabrum be made,” the verse repeated and amplified. The result is amplification and restriction and amplification, from which one derives to amplify all items except for those items most dissimilar to the restriction. What did the verse amplify? It amplified all materials, even wood. And what did the verse exclude with this restriction? It excluded a candelabrum crafted of earthenware.
אָמַר רַב פַּפָּא:
Rav Pappa said: Rav Yosef stated that the dispute between Rabbi Yosei bar Yehuda and the Rabbis concerning whether or not the flute overrides Shabbat and Festivals is based on the significance and the role of song in the sacrifice of offerings.
RASHI
מיעט של חרס דע"כ מיעוטא למעוטי אתא וזהו הראוי להתמעט יותר מן הכל: