menu
small logo

Back

Sukkah

Daf 38a

הִלְכְתָא גִּיבָּרָתָא אִיכָּא לְמַשְׁמַע מִמִּנְהָגָא דְּהַלֵּילָא; הוּא אוֹמֵר ״הַלְלוּיָהּ״ וְהֵן אוֹמְרִים ״הַלְלוּיָהּ״ – מִכָּאן שֶׁמִּצְוָה לַעֲנוֹת ״הַלְלוּיָהּ״.

Many significant halakhot can be learned from the custom of hallel based on the manner in which it was recited. In reciting hallel there are allusions to several halakhic matters and customs that the Sages instituted due to circumstances extant at the time. Although due to increased literacy and familiarity with the hallel liturgy the reasons no longer apply, these customs remain in practice. The prayer leader recites: “ Halleluya (Psalms 113:1), and the congregation recites: Halleluya , in response. From here is the source that there is a mitzva to respond: Halleluya .

RASHI

הלכתא גיברתא הלכות גדולות:

ממנהגא דהלילא ממה שאנו רואים שנוהגין עכשיו בימינו בבתי כנסיות כדמפרש ואזיל שהיו נוהגין לענות הללויה שתי פעמים ולא יותר ואומרים כל ההלל עם המקרא עד הודו ועונין הודו אחריו וחוזרין וקורין עמו עד אנא ועונין אנא הושיעה נא ואנא הצליחה נא אחריו כמו שאנו עושין ואין זו כקריאת הראשונים שהיו עונים הללויה על כל דבר כדאמרינן במתניתין דהכא ובסוטה (דף ל:) ואמר רבא ממנהג של עכשיו אנו למדים מהו עיקר קריאת הלל כשתיקנוהו תחילה לפי שהכל חייבין בקריאתו ואין הכל בקיאין בו תקנו אחד קורא ואחרים שומעים והכל עונים מקצת ועכשיו שכל בני כנסיותינו בקיאין וקורין אותו כולו ואעפ"כ עונין שתי פעמים הללויה והודו לה' ואנא מכאן אנו יכולים ללמוד מה תקנו הראשונים לענות למי שאין בקיאין ולבקיאין:

הוא אומר הללויה והן אומרים הללויה מכאן שמצוה לענות הללויה ממה שאנו נוהגין שהמקרא פותח בהללויה ואנו שותקין ועונין אחריו הללויה והוא שותק ואין אנו מתחילין לקרות עמו כסדר שאנו גומרים עמו שאר ההלל למדין אנו מכאן שמצוה לענות הללויה בפתיחתו ואפילו לבקיאין:

TOSAFOT

הלכתא גיברתא איכא למשמע ממנהגא דהלילא במקום של רבא היו כולם בקיאים בהלל והיו כולם קוראים את ההלל עם שליח צבור כמו שאנו קוראים עכשיו ולא היו סומכים עליו כלל כדפירש בקונטרס אלא שנהגו לשנות בהנך דוכתי דמפרש והולך כדי ללמוד מהן הלכה למעשה לבקי ולמי שאינו בקי וגדול מקרא אותו או קטן ומה שאין אנו נוהגין עכשיו לעשות כן משום דמנהגא קרי ליה (והיכא דנהוג נהוג) והיכא דלא נהוג לא נהוג:

הוא אומר הללויה שליח צבור והצבור עונין אחריו הללויה והוא שותק עד שיענו והשתא אינו מפרש היאך מברכין שגם הצבור חייבין לברך קודם שיתחילו ושמא כולם מברכין יחד ואף על פי שהצבור שותקין עד שיפתח שליח צבור הללויה אין לחוש בכך:

הוּא אוֹמֵר: ״הַלָּלוּ עַבְדֵי ה׳״ וְהֵן אוֹמְרִין: ״הַלְלוּיָהּ״ – מִכָּאן שֶׁאִם הָיָה גָּדוֹל מַקְרֵא אוֹתוֹ עוֹנֶה אַחֲרָיו ״הַלְלוּיָהּ״. הוּא אוֹמֵר ״הוֹדוּ לַה׳״ וְהֵן אוֹמְרִים ״הוֹדוּ לַה׳״ – מִכָּאן שֶׁמִּצְוָה לַעֲנוֹת רָאשֵׁי פְרָקִים. אִתְּמַר נַמִי, אָמַר רַב חָנָן בַּר רָבָא: מִצְוָה לַעֲנוֹת רָאשֵׁי פְרָקִים.

Likewise, the prayer leader recites: “Give praise, servants of the Lord” (Psalms 113:1), and the congregation recites: Halleluya , in response. From here is the source of the halakha cited in the mishna that if an adult male was reciting hallel on his behalf, he answers: Halleluya . He recites: “Thank the Lord, for He is good” (Psalms 118:1), and they respond: “Thank the Lord, for He is good.” From here is the source that there is a mitzva to respond by reciting the beginnings of chapters. It was also stated that Rav Ḥanan bar Rava said: There is a mitzva to respond by reciting the beginnings of chapters.

RASHI

הוא אומר הללו עבדי ה' והם אומרים הללויה מכאן למי שגדול מקרא שעונה אחריו הללויה ממה שנוהגין עכשיו לענות עוד הללויה פעם שניה ושאר הלל קורין כולן עמו אנו למידין תקנה הראשונה מי שאינו בקי או בקי ואינו גומרו אלא סומך על המקרא דיו לענות הללויה על כל דבר ודבר ולפיכך החזיקו עכשיו במנהג הזה לסמוך בהללו עבדי ה' על המקרא ולענות הללויה לדעת תקנה ראשונה ולא תשתכח שמותר בכל הלל לסמוך עליו ולענות הללויה למי שאינו בקי:

הוא אומר הודו והן שותקין ואחר כך עונין:

מכאן שבראשי פרקים צריכין לענות ראשי פרקים עצמן ולא סגי ליה בהללויה ומיהו אנן דגמרינן כוליה לא צריכינן אלא שבזה החזיקו שלא תשתכח תקנה הראשונה למי שאינו גומר:

TOSAFOT

מכאן שאם היה גדול מקרא אותו עונין אחריו הללויה ממתני' שמעינן לה אלא מפרש והולך כל הלכתא דאיכא למשמע ממנהגא:

מכאן שמצוה לענות בראשי הפרקים פירש בקונטרס מכאן שבראשי הפרקים צריכין לענות ראשי הפרקים ולא סגי להו בהללויה משמע מתוך פירוש הקונטרס שבראשי פרקים עונין ראשי פרקים ולא יותר ועל כל דבר חוץ מראשי פרקים עונין הללויה עד שיגמור את ההלל וכן פירש במתניתין ובסוף פרק כשם (סוטה דף ל: ושם) לא משמע הכי דתניא בגמרא כיצד אמרו ישראל שירה כגדול מקרא את ההלל והן עונין אחריו ראשי פרקים משמע שמתחילת הפרק עד סופו עונה ראש (ראש) פרק על כל דבר ודבר עד סופו וכן פרק שני עונה ראש פרק שני ועל כל דבר ודבר עד סופו וכן כולם כגון הללויה בצאת ישראל ממצרים לא לנו ה' לא לנו אהבתי כי ישמע ה' הללו את ה' כל גוים הודו לה' כי טוב ושמא מתחלת הלל עד הודו פרק אחד מדלא עשה במנהגא דהלילא סימן לדבר עד הודו דבפרק ראשון הבא אחריו היה להם לעשות סימן זה ומה שנוהגין עכשיו ששליח צבור אומר שלשה יאמרו נא והצבור עונין על כל אחד ואחד הודו ולא מצינו מנהג זה בש"ס מ"מ נפקי מהנך קראי דשומע כעונה:

הוּא אוֹמֵר: ״אָנָּא ה׳ הוֹשִׁיעָה נָּא״ וְהֵן אוֹמְרִים: ״אָנָּא ה׳ הוֹשִׁיעָה נָּא״ מִכָּאן שֶׁאִם הָיָה קָטָן מַקְרֵא אוֹתוֹ – עוֹנִין אַחֲרָיו מַה שֶּׁהוּא אוֹמֵר.

Rava continued to cite the significant halakhot learned from hallel . The prayer leader recites: “Lord, please save us” (Psalms 118:25), and the congregation recites: “Lord, please save us,” in response. From here is the source of the halakha cited in the mishna that if a minor was reciting a portion that is not from the beginning of a chapter on one’s behalf, he recites after him precisely what he says.

RASHI

הוא אומר אנא והם אומרין אחריו אנא ואין זה מראשי פרקים בזה החזיקו להיות סימן לעיקר תקנה למי שסומך על המקרא שפעמים שצריך לענות אחריו כל דבר ודבר שהוא אומר והיכי דמי כגון מי שהיה קטן מקרא אותו כדתנן במתניתין:

TOSAFOT

הוא אומר אנא ה' הושיעה נא והם אומרים אנא ה' הושיעה נא הוא אומר אנא ה' הצליחה נא וכו' ואע"ג דאמרינן במגילה (דף כב.) אין מפסיקין בפסוק אלא לתינוקות הכא שאני שאמרוהו שני בני אדם כדאיתא בערבי פסחים (דף קיט.):

הוּא אוֹמֵר: ״אָנָּא ה׳ הַצְלִיחָה נָא״ וְהֵן אוֹמְרִים: ״אָנָּא ה׳ הַצְלִיחָה נָא״ – מִכָּאן שֶׁאִם בָּא לִכְפּוֹל כּוֹפֵל. הוּא אוֹמֵר: ״בָּרוּךְ הַבָּא״ וְהֵן אוֹמְרִים: ״בְּשֵׁם ה׳״ מִכָּאן לַשּׁוֹמֵעַ כָּעוֹנֶה.

The prayer leader recites: “Lord, please grant us success,” and the congregation recites in response: “ Lord, please grant us success” (Psalms 118:25). From here is the source of the halakha that if one comes to repeat a particular verse in hallel twice, he may repeat it. The prayer leader recites: “Blessed is one who comes” (Psalms 118:26), and the congregation recites the rest of the verse: “In the name of the Lord” (Psalms 118:26), in response. From here is the source of the halakha that the halakhic status of one who hears a passage recited is equivalent to that of one who recites it,

RASHI

הוא אומר אנא ה' הצליחה נא והן שומעין ואחר כך עונין סימן זה החזיקו לדעת שהרוצה לכפול את ההלל כופל כמו שזה נכפל שהרי שומע כעונה כדלקמן ואלו שומעין ועונין הרי זו כפילה וכל הני מכאן דקאמר רבא מכאן לקטן המקרא כו' מכאן שאם בא לכפול לאו דווקא דהוא הדין נמי מצי למילף איפכא מאנא הושיעה נא שאם בא לכפול ומאנא הצליחה נא לקטן המקרא אלא אשמעינן שלא על חנם החזיקו אלו שגומרין את ההלל לענות דברים הללו אלא כדי ללמוד מהם תקנות הללו שתקנו נביאים לישראל:

הוא אומר ברוך הבא והם אומרים בשם ה' וברוך הבא סומכין עליו ואין עונין לא התיבות עצמן ולא הללויה מכאן נלמד לשאינו יודע לא לקרות ולא לענות אם שמע וכיון לבו לשמוע אף על פי שלא ענה יצא וכן למתפללין בצבור ושליח צבור אומר קדיש או יהא שמיה רבא ישתקו בתפלתן וישמעו בכוונה והרי הן כעונין וכשיגמור הקדושה יחזרו לתפלתן וכן יסד רב יהודאי גאון בעל הלכות גדולות:

בְּעוּ מִינֵּיהּ מֵרַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא: שָׁמַע וְלֹא עָנָה מַהוּ? אֲמַר לְהוּ: חַכִּימַיָּא וְסָפְרַיָּא וְרֵישֵׁי עַמָּא וְדָרְשַׁיָא אָמְרוּ: שָׁמַע וְלֹא עָנָה – יָצָא.

Apropos this halakha , the Gemara relates that the Sages raised a dilemma before Rabbi Ḥiyya bar Abba: If one heard a passage recited and did not recite it himself, what is the halakha ? Did he fulfill his obligation or not? He said to them that the Sages, and the schoolteachers, and the heads of the nation, and the homiletic interpreters said: One who heard a passage recited and did not recite it himself fulfilled his obligation.

RASHI

חכימיא כמשמעו:

וספריא מלמדי תינוקות:

TOSAFOT

שמע ולא ענה יצא מי שאינו יודע לקרות ולא לענות אם שמע וכיון את לבו לשמוע אף על פי שלא ענה יצא וכן למתפללין בצבור ושליח צבור אומר קדושה או יהא שמיה רבא מברך ישתקו מתפלתן וישמעו והרי הן כעונין ולכשיגמור קדושה יחזרו לתפלתן וכן יסד רב יהודאי גאון בה"ג כדפירש בקונטרס וקשה מהא דאמרינן פרק מי שמתו (ברכות דף כא:) אם יכול להתחיל ולגמור עד שלא יגיע שליח צבור לקדושה יתפלל ואם לאו לא יתפלל וי"א שם כן במודים ולמה לן כולי האי יתפלל כדרכו ולכשיגיע שם ישתוק אלא ודאי אם היה שותק היתה שמיעתו הפסקת תפלתו ומיהו שמא אע"ג דשומע כעונה מ"מ עונה עדיף ומצוה מן המובחר:

אִתְּמַר נַמִי, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פָּזִי אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי מִשּׁוּם בַּר קַפָּרָא: מִנַּיִן לַשּׁוֹמֵעַ כָּעוֹנֶה – דִּכְתִיב: ״אֶת (הַדְּבָרִים) אֲשֶׁר קָרָא (יֹאשִׁיָּהוּ)״. וְכִי יֹאשִׁיָּהוּ קְרָאָן? וַהֲלֹא שָׁפָן קְרָאָן, דִּכְתִיב: ״וַיִּקְרָאֵהוּ שָׁפָן (אֶת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶה) לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ״ אֶלָּא מִכָּאן לַשּׁוֹמֵעַ כָּעוֹנֶה.

It was also stated that Rabbi Shimon ben Pazi said that Rabbi Yehoshua ben Levi said in the name of Bar Kappara: From where is it derived that the halakhic status of one who hears a passage recited is equivalent to that of one who recites it? It is as it is written: “All the words of the book which the king of Judea has read” (II Kings 22:16). And did King Josiah read them? Didn’t Shaphan read them, as it is written: “And Shaphan read it before the king” (II Kings 22:10)? Rather, from here it is derived that the halakhic status of one who hears a passage recited is equivalent to that of one who recites it, and it is as though Josiah read the words himself.

RASHI

אשר קרא המלך וגו' בספר שמצא חלקיה הכהן משתעי קרא בספר מלכים (ב כב):

וְדִילְמָא בָּתַר דִּקְרָאַנְהוּ שָׁפָן קָרָא יֹאשִׁיָּהוּ? אָמַר רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב: לָא סָלְקָא דַּעֲתָךְ, דִּכְתִיב: ״יַעַן רַךְ לְבָבְךָ וַתִּכָּנַע לִפְנֵי ה׳ בְּשָׁמְעֲךָ (אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה)״, ״בְּשָׁמְעֲךָ״ וְלֹא בְּקָרְאֲךָ.

The Gemara asks: And perhaps after Shaphan read them Josiah read them again? Rav Aḥa bar Ya’akov said: It should not enter your mind to say so, as it is written: “Because your heart was tender and you humbled yourself before the Lord when you heard what I spoke in this place” (II Kings 22:19). The Gemara infers: “When you heard” is written in the verse, and not: When you read. In other words, immediately upon hearing Shaphan read the text, King Josiah sent for Huldah the prophetess, which shows that he humbled his heart. Clearly, the halakhic status of one who hears a passage recited is equivalent to that of one who recites it.

אָמַר רָבָא: לָא לֵימָא אִינִישׁ ״בָּרוּךְ הַבָּא״ וַהֲדַר ״בְּשֵׁם ה׳״ אֶלָּא ״בָּרוּךְ הַבָּא בְּשֵׁם ה׳״ בַּהֲדָדֵי. (אָמַר לֵיהּ רַב סָפְרָא:

Apropos hallel , the Gemara cites additional halakhot . Rava said: Let a person not recite: “Blessed is one who comes,” and then, after pausing, recite: “In the name of the Lord.” Rather, let him recite without pause: “Blessed is one who comes in the name of the Lord.” Rav Safra said to Rava:

RASHI

לא לימא איניש מי שאין אחר מקרא אותו לא לימא ברוך הבא וינשים בינתים והדר בשם ה' דלא קיימא אזכרה אמילתא דלעיל ומיחזי כמוציאו לבטלה:

TOSAFOT

אמר רבא לא לימא איניש ברוך הבא והדר בשם ה' תימה דבסוף מצות חליצה (יבמות דף קו: ושם) אמר אביי האי מאן דמקרי חליצה לא ליקרי לדידה לא לחודי' ואבה [יבמי] לחודיה דמשמע אבה יבמי אלא לא אבה יבמי בבת אחת ולא ליקרי לדידיה לא לחודיה וחפצתי [לקחתה] לחודיה דמשמע חפצתי לקחתה אלא לא חפצתי לקחתה בפעם אחת אמר רבא אפסוקי מלתא לית לן בה ויש לומר דלבתר דשמע הכי מרב ספרא סברה: