Back
Sukkah
Daf 36bוְתוּ לָא מִידֵּי.
The Gemara notes: And there is nothing more
RASHI
ותו לא מידי אין לדון אחר דבר זה דלא סבר ר"ש כר"ע ולא ר"ע סבר כר' שמעון:
גִּדְּלוֹ בַּדְּפוּס וַעֲשָׂאוֹ כְּמִין בְּרִיָּה אַחֶרֶת פָּסוּל. אָמַר רָבָא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא כְּמִין בְּרִיָּה אַחֶרֶת. אֲבָל כִּבְרִיָּיתוֹ – כָּשֵׁר. פְּשִׁיטָא, כְּמִין בְּרִיָּה אַחֶרֶת (תְּנַן)! לָא צְרִיכָא, דַּעֲבִידָא דַפֵּי דַפֵּי.
The baraita continues: If he grew the etrog in a mold
RASHI
דעבידא דפי דפי כמין קרשים קרשים כעין גלגל של רחיים של מים ורבא אשמעינן דהוא נמי ברייתו:
אִיתְּמַר, אֶתְרוֹג שֶׁנְּקָבוּהוּ עַכְבָּרִים. אָמַר רַב: אֵין זֶה הָדָר. אִינִי? וְהָא רַבִּי חֲנִינָא מַטְבִּיל בָּהּ וְנָפֵיק בָּהּ! וּלְרַבִּי חֲנִינָא קַשְׁיָא מַתְנִיתִין;
§ It was stated that the amora’im disagree with regard to an etrog that mice pierced.
RASHI
והא ר' חנינא מטביל בה אוכל מקצתו:
ונפיק ויוצא ידי חובתו בנותר ומברך עליו והא דנקט מטביל שכל מאכלם ע"י טיבול היה כדאמר בפסחים (דף קז:) השמש מטביל בבני מעיים רבי יצחק מטביל בירקא:
ופרכינן ולר' חנינא קשיא מתני' דקתני חסר כל שהוא פסול:
בִּשְׁלָמָא מַתְנִיתִין לְרַבִּי חֲנִינָא לָא קַשְׁיָא, כָּאן – בְּיוֹם טוֹב רִאשׁוֹן, כָּאן – בְּיוֹם טוֹב שֵׁנִי. אֶלָּא לְרַב קַשְׁיָא! – אָמַר לְךָ רַב: שָׁאנֵי עַכְבָּרִים דִּמְאִיסִי.
The Gemara explains: Granted, for Rabbi Ḥanina, the mishna is not difficult, as it can be explained that here, when the mishna prohibits one from using an incomplete etrog , it is referring to performing the mitzva on the first day of the festival of Sukkot , when a complete taking of the species is required; and there, when Rabbi Ḥanina’s conduct leads to the conclusion that an incomplete etrog is fit, it is referring to performing the mitzva on the second day of the Festival or thereafter. However, according to Rav, who said an etrog that was pierced by mice is unfit, Rabbi Ḥanina’s conduct is difficult, as the requirement of beauty applies on all seven days. The Gemara answers: This is not difficult, as Rav could have said to you: Mice are different, as they are repulsive. When mice pierce an etrog , what remains is antithetical to beauty. When a person bites an etrog , what remains can still be considered beautiful.
RASHI
ומשנינן בשלמא מתני' לר' חנינא ל"ק מתני' ביום טוב ראשון שלקיחתו מן התורה ובעינן לקיחה תמה דכתיב (ויקרא כ״גל״ט) ולקחתם לקיחה תמה וביום טוב שני נפיק ביה ר' חנינא אע"ג דלא היה שלם:
אלא לרב דאמר אין זה הדר קשיא דר' חנינא דהא אפילו בשני נמי לרב לא נפיק דהא מצוה הדורה בעינן הואיל ומזכיר שם שמים עליו כדאמר בריש פירקין יבש פסול לא שנא בי"ט ראשון ולא שנא בי"ט שני ואוקימנא דבעינן הדר וליכא:
אִיכָּא דְּאָמְרִי אָמַר רַב: זֶה הָדָר, דְּהָא רַבִּי חֲנִינָא מַטְבִּיל בָּהּ וְנָפֵיק בָּהּ. וּלְרַבִּי חֲנִינָא קַשְׁיָא מַתְנִיתִין! לָא קַשְׁיָא: כָּאן – בְּיוֹם טוֹב רִאשׁוֹן, כָּאן – בְּיוֹם טוֹב שֵׁנִי.
§ Some say this exchange differently. Rav said with regard to an etrog that mice pierced: That is beautiful, as Rabbi Ḥanina would dip his etrog , eat part of it, and fulfill his obligation with what remained of it, indicating that an incomplete etrog is fit. The Gemara asks: And for Rabbi Ḥanina, the mishna is difficult, as it states that an incomplete etrog is unfit. The Gemara answers: The mishna is not difficult; here, it is referring to performing the mitzva on the first day of the festival of Sukkot ; there, it is referring to performing the mitzva on the second day of the Festival or thereafter.
RASHI
ה"ג ואיכא דאמרי אמר רב זה הדר דהא ר' חנינא מטביל בה ונפיק:
״אֶתְרוֹג קָטָן״ וכו׳. אָמַר רַפְרָם בַּר פַּפָּא: כְּמַחֲלוֹקֶת כָּאן כָּךְ מַחֲלוֹקֶת בַּאֲבָנִים מְקוּרְזָלוֹת. דְּתַנְיָא: בַּשַּׁבָּת שָׁלֹשׁ אֲבָנִים מְקוּרְזָלוֹת מוּתָּר לְהַכְנִיס לְבֵית הַכִּסֵּא, וְכַמָּה שִׁיעוּרָן? רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: כָּאֱגוֹז, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כַּבֵּיצָה.
A dispute between Rabbi Meir and Rabbi Yehuda is cited in a mishna with regard to the minimum measure of a small etrog . Rafram bar Pappa said: Like the dispute here, so is the dispute with regard to the matter of rounded stones,
RASHI
כדרך שחולקין כאן כשיעורן כאן כך שיעורן כאן:
מותר להכניס לבהכ"ס בתוך ד' אמות ובהכ"ס בשדה ואינו מוקף מחיצות ואין כאן אלא טלטול דרבנן ומשום כבוד הבריות לא גזור:
במקורזלות הראוים לקינוח מקורזלות פיקוד"ש בלע"ז:
כאגוז קסבר בהכי חזיא לקינוח אבל גדולה לא חזיא:
TOSAFOT
מקורזלות פי' בקונטרס פיקוד"ש בלע"ז חדודות וטובות לקנח ולא משמע כן פרק אלו עוברין (פסחים דף מז) גבי יש חורש תלם אחד דפריך ואי אמרינן הואיל אחרישה לא ליחייב הואיל וחזי לכסות בו דם צפור ומשני באבנים מקורזלות ומה שייך להזכיר שם אבנים חדודות ומפרש רבינו תם דמקורזלות היינו [רכות] דחזו לחרישה ולזריעה וכן יסד הפייט אשישת שלוחתו בקטב תלה אשישות להניץ בתיחוח קירזולה:
בשבת שלש אבנים מקורזלות מותר להכניס לבית הכסא בתוך ד' אמות ובית הכסא בשדה ואינו מוקף מחיצות ואין כאן אלא טלטול דרבנן ומשום כבוד הבריות לא גזור כך פי' בקונטרס ומדקאמר להכניס משמע דאיכא מחיצות ולשון בית הכסא משמע בית וכן משמע פ"ק דתמיד (דף כז:) דאמר רב ספרא הוה יתיב בבית הכסא אתא ר' אבא נחר ליה ובפרק כהן גדול (סנהדרין יט.) שיהו נשים מספרות בבית הכסא משום יחוד משמע דמקום צנוע היה ומוקף מחיצות ואין רואין העומדים בחוץ ואפ"ה התירו להכניס ואע"ג דמכניס מכרמלית לרשות היחיד ותדע דהא איסור טלטול מוקצה חמור מאיסור כרמלית שלא התירו טלטול במת אלא ע"י ככר או תינוק כדמוכח פרק במה מדליקין (שבת דף ל:) ובפרק נוטל (שבת דף קמב:) וור כרמלית אשכחן דשרי במת בשילהי המצניע (שבת דף צד:) בא שיכבא דשרא להו רב נחמן לאפוקיה לכרמלית משום כבוד הבריות וגבי בית הכסא דהתירו טלטול אבנים משום כבוד הבריות כ"ש דהתירו ארבע אמות בכרמלית להכניס מכרמלית לרשות היחיד ומרשות היחיד לכרמלית ומיהו לדידן דיש לנו בית הכסא קבוע בבנין אסור כדמוכח בשילהי המוציא יין (שבת דף פא: ושדשרי רב חסדא להעלותו אחריו לגג ומקשה ליה רבינא מהא דאסרינן לעיל מיניה ליטול קיסום משלפניו לחצות בו שיניו ומשני התם אדם קובע מקום לסעודה הכא אין אדם קובע מקום לבית הכסא משמע דהיכא דקבע אסור ואע"פ שפי' שם בקונטרס דהא דבעי למיסר בגג משום טירחא יתירא בהעלאה לגג לא משמע כן דא"כ כי מקשה ליה רבינא מהא דאסרינן קיסם משלפניו לחצות בו שיניו תיקשי ליה כולה שמעתתא דהתם דשרי לטלטל אבנים מקורזלות אלא לפי שהיה יכול להעלותן לגג מערב שבת הוה בעי למיסר כיון דאפשר להזמינן ומסיק דשרי משום דאין אדם קובע מקום והא דאמר ר' ינאי התם אם יש לו מקום קבוע לבית הכסא מלא היד התם בשדות איירי דמקום רחוק הוא וטורח להזמין מערב שבת אבל לדידן דיש לן מקום קבוע בבית אסור אלא אם כן הזמין ושמא כיון דנפישי בני הבית דהוו שקלי להו לא אפשר ושרי:
״וּבְגָדוֹל כְּדֵי שֶׁיֹּאחַז״ כו׳. תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי עֲקִיבָא שֶׁבָּא לְבֵית הַכְּנֶסֶת וְאֶתְרוֹגוֹ עַל כְּתֵפוֹ. אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוּדָה: מִשָּׁם רְאָיָה?! אַף הֵם אָמְרוּ לוֹ: אֵין זֶה הָדָר.
The mishna continues: And in a large etrog ,
RASHI
על כתפו מרוב גודלו:
אין זה הדר ואע"ג דאוקימנא (לעיל סוכה לא.) דטעמא דר' יהודה לאו משום הדר הוא הכי קאמר ליה אפילו לדידך דלא חיישת לאנפולי ומייתית ראיה מדר' עקיבא אינה ראיה דאף הם אמרו לו אין זה הדר:
מתני׳ אֵין אוֹגְדִין אֶת הַלּוּלָב אֶלָּא בְּמִינוֹ, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אֲפִילּוּ בְּחוּט בִּמְשִׁיחָה. אָמַר רַבִּי מֵאִיר: מַעֲשֶׂה בְּאַנְשֵׁי יְרוּשָׁלַיִם שֶׁהָיוּ אוֹגְדִין אֶת לוּלְבֵיהֶן בְּגִימּוֹנִיּוֹת שֶׁל זָהָב. אָמְרוּ לוֹ: בְּמִינוֹ הָיוּ אוֹגְדִין אוֹתוֹ מִלְּמַטָּה.
One may bind the lulav
RASHI
מתני' אין אוגדין את הלולב אלא במינו כדמפרש בגמ':
חוט של משיחה ליכויי"ל בלע"ז:
גימוניות חוטי זהב כפופין כגימון על שם הלכוף כאגמון (ישעיהו נח):
במינו אוגדין אותו מלמטה לשם מצות אגד וזה לנוי בעלמא:
גמ׳ אָמַר רָבָא: אֲפִילּוּ בְּסִיב אֲפִילּוּ בְּעִיקָּרָא דְּדִיקְלָא. וְאָמַר רָבָא: מַאי טַעְמֵיהּ דְּרַבִּי יְהוּדָה – קָסָבַר: לוּלָב צָרִיךְ אֶגֶד, וְאִי מַיְיתִי מִינָא אַחֲרִינָא הֲוָה חֲמִשָּׁה מִינֵי.
Rava said: One may bind the lulav even with fibers that grow around the trunk of the date palm,
RASHI
גמ' בסיב אוליר"ה שגדל סביב הדקל ונכרך סביבו כלולבי גפנים:
עיקרא דדיקלא לחתוך ממנו נצרים וקולפן עד שראויין לאגד וטעמא דר' יהודה לאו משום הדר הוא דהא אוקימנא דלא בעי הדר אלא משום דבעי מינו:
ומאי טעמא בעי מינו כיון דאמר לולב צריך אגד הוה ליה אף האגד מן המצוה:
ואי מייתי מינא אחרינא כו' ועובר משום בל תוסיף:
וְאָמַר רָבָא: מְנָא אָמִינָא לָהּ דְּסִיב וְעִיקָּרָא דְּדִיקְלָא מִינָא דְּלוּלָבָא הוּא – דְּתַנְיָא: ״בַּסּוּכּוֹת תֵּשְׁבוּ״ – סוּכָּה שֶׁל כָּל דָּבָר, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵין סוּכָּה נוֹהֶגֶת אֶלָּא בְּאַרְבָּעָה מִינִים שֶׁבַּלּוּלָב. וְהַדִּין נוֹתֵן: וּמַה לּוּלָב שֶׁאֵין נוֹהֵג בַּלֵּילוֹת כְּבַיָּמִים – אֵינוֹ נוֹהֵג אֶלָּא בְּאַרְבַּעַת מִינִין, סוּכָּה שֶׁנּוֹהֶגֶת בַּלֵּילוֹת כְּבַיָּמִים – אֵינוֹ דִּין שֶׁלֹּא תְּהֵא אֶלָּא בְּאַרְבַּעַת מִינִין?
And Rava further said: From where do I say this halakha that fibers and the trunk of the date palm are the species of the lulav ? It is as it is taught in a baraita that it is written: “You shall reside in sukkot for seven days” (Leviticus 23:42), which means a sukka of any material, as the Torah was not particular about the material to be used for the roofing; any species may be used as long as it grew from the ground and it is not susceptible to impurity. This is the statement of Rabbi Meir. Rabbi Yehuda says: The mitzva of sukka is practiced only with the four species of the lulav as roofing. And, he claims, logic dictates that it is so, as it is derived by means of an a fortiori inference: Just as the mitzva of lulav , which is not practiced at night as it is during the day, is practiced only with the four species, with regard to the mitzva of sukka , which is practiced at night as it is during the day, is it not right that its roofing should be only from the four species?
RASHI
אלא בארבעת מינין שבלולב וכו' לקמן בפ' לולב וערבה (סוכה דף מג.) ילפינן מקראי לולב ביום וסוכה בין ביום בין בלילה:
TOSAFOT
דסיב ועיקרא דדיקלא מכאן קשה לפי' הקונטרס דפ' כל שעה (פסחים דף לט.) דתנן אלו ירקות שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח וקחשיב חרחבינא ומפרש בגמרא אצוותא דדיקלא ופי' שם בקונטרס סיב הדקל שגדל סביב הדקל והכא משמע שהוא מין אילן ובהדיא אמרינן התם מה מצה מין זרעים אף מרור מין זרעים:
רבי יהודה אומר אין סוכה נוהגת אלא בארבעת מינין שבלולב ולית ליה הא דדרשינן בפ"ק (דף יב.) באספך מגרנך ומיקבך בפסולת גורן ויקב הכתוב מדבר ומ"מ מודה דאין מסככין בדבר המקבל טומאה אפילו מארבעת המינים כגון שעשה מהם כלי או פירות דקל דבעינן דומיא (דאויר) למ"ד ענני כבוד היו ולמאן דאמר סוכות ממש עשו להם ילפי מדאיתקש סוכה לחגיגה דלא שייך לאקשויי אי מה חגיגה בעלי חיים מאחר דלא מכשירין אלא מארבעת המינים והא דאיפליגו ר"מ ור' יהודה בפ"ק (דף יד:) בנסרים שאין בהם ד' וקתני ומודה ר"מ דאם יש בין נסר לנסר כמלא נסר שמניח פסל אחד ביניהן דמשמע פסל לשון פסולת הגורן ויקב כדפירש שם בקונטרס וקאמר דמודה לרבי יהודה לא בשביל שיכשיר רבי יהודה בפסולת גורן ויקב אי נמי מה שגזר ופסל מן האילן קרי ליה פסל:
אָמְרוּ לוֹ: כָּל דִּין שֶׁאַתָּה דָּן תְּחִלָּתוֹ לְהַחְמִיר וְסוֹפוֹ לְהָקֵל – אֵינוֹ דִּין,
The Rabbis said to him: That is not an a fortiori inference, as any a fortiori inference that you infer initially to be stringent,
RASHI
אמרו לו כל דין ק"ו שאתה דן שתחילתו להחמיר וסופו להקל אינו דין קל וחומר שאתה מתחיל לדרוש על ידי חומר שיש בו להביא לו חומר אחר בק"ו מן הקל כגון זה וסופו שאתה מיקל עליו בחומר זה שהבאת בו שהוא נהפך להקל אינו ק"ו הגון שהרי הדין מלמד עליו חומר ואתה מביא עליו קל:
TOSAFOT
כל דין שאתה דן תחילתו להחמיר וסופו להקל אינו דין כי האי גוונא פליגי פרק כל שעה (פסחים דף כז: ושם) דר' יהודה אומר אין ביעור חמץ אלא שריפה ק"ו מנותר שאינו בבל יראה ומהדרי ליה רבנן שאותו דין תחילתו להחמיר וסופו להקל אם לא מצא עצים לשורפו ובההיא קיימא לן כרבי יהודה דסתם מתניתין פרק בתרא דתמורה (דף לג:) דחמץ בשריפה אלמא חשבינן ליה דין אף על פי שסופו להקל ותימה דהכא אין הלכה כר' יהודה דלא מכשר אלא בד' מינין דסתם מתני' בפ"ק (דף יא.) כרבנן בהדלה עליה את הגפן ואת הדלעת דקתני או שקצץ כשרה וי"ל דהא דקי"ל התם כרבי יהודה היינו מכח דין אחר ויליף במה מצינו מנותר שישנו בבל תותירו וחמץ ישנו בבל תותירו מה נותר בשריפה אף חמץ בשריפה דאע"פ שאמרו לו חכמים אשם תלוי וחטאת הבא על הספק יוכיחו שהם בבל תותירו ואת אמרת בקבורה ושתק ר' יהודה אלמא הדר ביה מההיא אע"ג דהוא. שתק אנן לא שתקינן דלא שתק אלא מתוך דברי עצמו במה שאומר במקום אחר דנותר בקבורה אבל אנן סברינן בשריפה ואין כאן יוכיח: