Back
Sotah
Daf 20bחוּץ מִפָּרָשַׁת סוֹטָה בִּלְבַד. רַבִּי יַעֲקֹב אוֹמֵר מִשְּׁמוֹ: חוּץ מִפָּרָשַׁת סוֹטָה שֶׁל מִקְדָּשׁ. מַאי בֵּינַיְיהוּ? אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה: לִמְחוֹק לָהּ מִן הַתּוֹרָה אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ.
except for the ink used to write the Torah passage about the sota , even when written in a Torah scroll. Rabbi Ya’akov says in the name of Rabbi Meir: It is except for the ink used to write the scroll with the sota passage used in the Temple.
RASHI
חוץ מפרשת סוטה ואפי' בס"ת:
משמו של ר"מ:
שבמקדש של כל סוטה וסוטה:
מאי בינייהו כלומר במאי קמיפלגי באיזה טעמא:
למחוק לה מפרשת סוטה שבספר תורה לת"ק מחקינן לר' יעקב לא מחקינן:
TOSAFOT
אמר ר' ירמיה למחוק לה מה"ת איכא בינייהו תימה לרבי והא בימי ר"מ נפסקו כבר המים המרים כדאמרי' בפ' בתרא (לקמן סוטה דף מז.) דר' יוחנן בן זכאי הפסיקן ועוד האמר רבא (לעיל סוטה ד' יז:) מגילת סוטה שכתבה קודם שתקבל עליה שבועה לא עשה ולא כלום א"כ מ"ט דמ"ד מוחקין לה מן התורה וליכא למימר מ"ד מוחקין לה מן התורה לית ליה דרבא א"כ אמאי אמר לר"ש לעיל (סוטה ד' יט:) כדי נסבה לימא לית ליה דרבא אלא הכי משמע דבהא דרבא כ"ע מודו ואיכא למימר מ"ד מוחקין לה מה"ת כגון אם נכתבה אותה פרשה בתורה לאחר שקבלה עליה שבועה אע"פ שהסופר לא נתכוין לשם סוטה אלא לשם ס"ת ומה שאין מטילין קנקנתום לתוך הדיו לפרשת סוטה אפי' בזמן הזה משום דכתיב בה ומחה דבעינן כתב שיכול למחות וכיון דס"ל מוחקין לה מן התורה ש"מ דקסבר דאאותה פרשה אפילו כתובה בתורה קפיד קרא דבעינן שיכול למחוק:
וְהָנֵי תַּנָּאֵי כִּי הָנֵי תַּנָּאֵי; דְּתַנְיָא: אֵין מְגִילָּתָהּ כְּשֵׁירָה לְהַשְׁקוֹת בָּהּ סוֹטָה אַחֶרֶת. רַבִּי אַחַי בַּר יֹאשִׁיָּה אוֹמֵר: מְגִילָּתָהּ כְּשֵׁירָה לְהַשְׁקוֹת בָּהּ סוֹטָה אַחֶרֶת.
The Gemara assumes that according to Rabbi Ya’akov it is prohibited to erase the passage from a Torah scroll, since he holds that the scroll must be written for the sake of the sota , whereas Rabbi Yehuda, who permits this, holds that the scroll need not be written for the sake of the sota . And therefore, the opinions of these tanna’im are parallel to the opinions of those tanna’im , as it is taught in a baraita : The scroll of one sota is not fit
RASHI
כי הני תנאי דאיפלגו נמי בכתיבה לשמה:
אֲמַר רַב פַּפָּא: דִּילְמָא לָא הִיא. עַד כָּאן לָא קָאָמַר תַּנָּא קַמָּא הָתָם, אֶלָּא כֵּיוָן דְּאִינְתִּיק לְשׁוּם רָחֵל – לָא הָדְרָא מִינְתְּקָא לְשׁוּם לֵאָה, אֲבָל תּוֹרָה דִּסְתָמָא כְּתִיבָה, הָכִי נַמִי דְּמָחֲקִינַן.
Rav Pappa said: Perhaps that is not so, and the two disputes are not comparable. It is possible that the first tanna of the baraita states that the scroll may not be used for another sota only there, in the case if a scroll written for a specific woman; since it was originally designated in the name of one woman, e.g., Rachel, it cannot again be designated in the name of another woman, e.g., Leah. However, in the case of a Torah scroll, which is written without specifying anyone, indeed we may erase the passage to prepare the water for a sota even though it was not written for her sake.
RASHI
דאינתיק מכל נשים לשמה של זו:
TOSAFOT
אבל תורה דסתמא כתיב הכי נמי דמחקינן לפום האי דיחוי ה"מ למיפרך וכי לית ליה לת"ק הא דתנן כל גט שנכתב שלא לשם אשה פסול כיצד היה עובר בשוק ושמע קול סופרים מקרין וכו' וה"מ לתרוצי דילמא עד כאן לא אמר גבי גט דסתמא פסול משום דאשה לאו לגירושין עומדת אבל סוטה אחר שקינא לה ונסתרה סתמא להשקות עומדת כדאמרינן בריש מסכת זבחים (דף ב:) א"נ עד כאן לא פסלינן גבי גט אלא משום דהתם וכתב לה אמר רחמנא וכו' מיהו היכא דאינתיק לשם רחל לא הדרא מנתקא ע"י מחיקה לשם לאה ולרבי אחי בר יאשיה נמי אע"ג דעשייה דידה מחיקה היא מיהו מהני קצת דכתב בסתמא ועשה לה ולא כתב ומחה לה דרשינן ליה נמי אכתיבה דבעינן דלכתוב לשם אלות בעולם מיהו אהני נמי האי דלא כתב וכתב לה אע"ג דנכתבה לשום אשה אחרת דכשר לפום דיחוי דרב נחמן בר יצחק א"כ האי דקאמר הכא התם וכתב לה אמר רחמנא אבל הכא לא כתיב אלא וכתב ולה כתיב גבי עשייה והא בפרק כל הגט (גיטין דף כד:) מפרש מ"ט פסלינן לכל הני גיטין אי כתיב ונתן ספר כריתות ה"א למעוטי האיך קמא שנכתב שלא לשום אשה כתב רחמנא וכתב ואי לא כתיב אלא וכתב ה"א למעוטי האי דלא איהו כתב לה אבל יש לו ב' נשים דאיהו קא כתב לה כשר כתב רחמנא וכתב לה דממעטינן היו לו שתי נשים וכו' אלמא דממעטי התם מוכתב גרידא היכא דנכתב לשם אשה אחרת וי"ל דשאני התם דלא הוה צריך למיכתב אלא ונתן לה ספר כריתות הילכך הוי וכתב קרא יתירא למעוטי נכתב לשם אשה אחרת אבל הכא לאו יתירא הוא האי וכתב הילכך לא ממעטינהו מיניה אלא היכא דלא אכתיב לשם אלות בעולם כדכתיב וכתב את האלות:
אֲמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: דִּילְמָא לָא הִיא. עַד כָּאן לָא קָאָמַר רַבִּי אַחַי בַּר יֹאשִׁיָּה הָתָם, אֶלָּא בִּמְגִילָּה דְּאִיכְתּוּב לְשׁוּם אָלוֹת בָּעוֹלָם, אֲבָל תּוֹרָה דִּלְהִתְלַמֵּד כְּתִיבָה, הָכִי נַמִי דְּלָא מָחֲקִינַן.
Rav Naḥman bar Yitzḥak said that the comparison between the two disputes can be refuted for a different reason: Perhaps that is not so. It is possible that Rabbi Aḥai bar Yoshiya states that the scroll may be used for another sota only there, with regard to the scroll written for a specific sota , as it was written for the purpose of the curses of a sota in general. However, in the case of a Torah scroll, which is written to be learned from, indeed we may not erase it for a sota , as it was not written for the sake of a sota at all.
RASHI
אמר רב נחמן וכו' איהו נמי פריך דהני תנאי לאו כי הני תנאי ופריך לאידך גיסא ואית ליה נמי דרב פפא וה"ק איכא למיפרך להאי גיסא ואיכא למיפרך להאי גיסא:
וְרַבִּי אַחַי בַּר יֹאשִׁיָּה לֵית לֵיהּ: כָּתַב לְגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וְנִמְלָךְ. מְצָאוֹ בֶּן עִירוֹ וְאָמַר לוֹ: שְׁמִי כְּשִׁמְךָ וְשֵׁם אִשְׁתִּי כְּשֵׁם אִשְׁתְּךָ – פָּסוּל לְגָרֵשׁ בּוֹ?
The Gemara asks: And doesn’t Rabbi Aḥai bar Yoshiya hold in accordance with that which is taught in a mishna ( Gittin 24a): With regard to one who wrote a bill of divorce with which to divorce his wife
RASHI
כתב לה גט לגרש את אשתו ונמלך מלגרשה:
בן עירו ששמו כשמו והוא מאותה העיר:
שמי כשמך וכו' ובני עיר אחת אנחנו וגט זה ראוי לי תניהו לי ואגרש בו את אשתי:
פסול לזה לגרש בו דדרשינן לה לשמה דכתיב וכתב לה ספר כריתות והכא נמי כתיב ועשה לה הכהן:
אָמְרִי: הָתָם ״וְכָתַב לָהּ״ אָמַר רַחֲמָנָא, בָּעֵינַן כְּתִיבָה לִשְׁמָהּ. הָכָא נַמִי ״וְעָשָׂה לָהּ״! מַאי עֲשִׂיָּיה? מְחִיקָה.
The Sages say in response: There, with regard to a bill of divorce, the Merciful One states: “And he shall write for her a bill of divorce” (Deuteronomy 24:1). This teaches that we require the writing to be performed for the sake of the specific woman. However, no similar requirement is mentioned with regard to a sota . The Gemara asks: Here, too, with regard to the sota , the verse states: “And the priest shall perform with her all of this law” (Numbers 5:30), indicating that the ritual must be performed for the sake of the specific woman. The Gemara answers: What is the performance referred to in the verse? It is referring to the erasure,
״אֵינָהּ מַסְפֶּקֶת לִשְׁתּוֹת עַד שֶׁפָּנֶיהָ [כו']״. מַנִּי? רַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא, דְּאָמַר: מַקְרִיב אֶת מִנְחָתָהּ וְאַחַר כָּךְ מַשְׁקָהּ, דְּכַמָּה דְּלָא קָרְבָה מִנְחָתָהּ לָא בָּדְקִי לָהּ מַיָּא, דִּכְתִיב: ״מִנְחַת זִכָּרוֹן מַזְכֶּרֶת עָוֹן״.
§ The mishna states: When a guilty woman drinks she does not manage to finish drinking before her face turns green and her eyes bulge, and her skin becomes full of protruding veins. The Gemara asks: In accordance with whose opinion is this mishna, which indicates that the water evaluates her while she is still drinking? It is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, who says: The priest sacrifices her meal-offering and afterward forces her to drink, because according to the opinion of the Rabbis the meal-offering is sacrificed only after she drinks, and as long as her meal-offering has not been sacrificed the water does not evaluate her, as it is written: “And he shall bring her offering for her…for it is a meal-offering of jealousy, a meal-offering of remembrance, a reminder of iniquity” (Numbers 5:15).
RASHI
מני הא דקתני דכיון ששתתה נבדקת ר"ש היא דאמר מקריב מנחתה ואח"כ משקה דאי לא אקרבה ברישא לא הוה מיבדקה עד שתקרב מנחתה דכתיב מזכרת עון:
אֵימָא סֵיפָא: יֵשׁ לָהּ זְכוּת הָיְתָה תּוֹלָה לָהּ. אֲתָאן לְרַבָּנַן, דְּאִי רַבִּי שִׁמְעוֹן, הָאֲמַר: אֵין זְכוּת תּוֹלָה בַּמַּיִם הַמָּרִים!
The Gemara asks: Say the latter clause of the mishna: If she has merit, it delays her punishment for her. We arrive at the opinion of the Rabbis, as, if this statement were in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, didn’t he say: Merit does not delay punishment in the case of the bitter water of a sota ?
RASHI
הא אמר אין זכות תולה במתני' (לקמן סוטה ד' כב:):
אֲמַר רַב חִסְדָּא: הָא מַנִּי? רַבִּי עֲקִיבָא הִיא, דְּאָמַר: מַקְרִיב אֶת מִנְחָתָהּ וְאַחַר כָּךְ מַשְׁקָהּ. וּבִזְכוּת – סָבַר לָהּ כְּרַבָּנַן.
Rav Ḥisda said: In accordance with whose opinion is this mishna? It is in accordance with the opinion of Rabbi Akiva, who says: The priest sacrifices her meal-offering and afterward forces her to drink. With regard to the order of the ritual he holds in accordance with Rabbi Shimon, and with regard to the matter of merit delaying punishment, he holds in accordance with the opinion of the Rabbis.
RASHI
ר"ע היא דאמר לעיל (סוטה ד' יט:) משקרב הקומץ אינה יכולה לחזור בה אלמא מקרבי לה קודם שתשתה:
TOSAFOT
הא מני ר"ע היא ובזכות סבר לה כרבנן פירש ר"י דאשכחן הכי בספרי ובירושלמי בהדיא דסבר ר' עקיבא זכות תולה דגרס בירושלמי תני ר' טרפון אומר כל זכרונות שנאמרו בתורה לטובה חוץ מזו שהיא של פורענות אמר לו ר"ע אילו נאמר מזכרת עון ושתק הייתי אומר כדבריך הא אינו אומר מנחת זכרון אלא לטובה אבל אי לא הוי אמר ר"ע בהדיא דזכות תולה הוה מוקי לה כרבי דמתני' (לקמן סוטה ד' כב:) וסבר לה כרבי שמעון ונראה דלא הוה מצי לאוקמא כרבי דמדסיפא רבי רישא לאו רבי ועוד איכא למאן דאמר בפ"ק (לעיל סוטה דף ו.) דבמתנוונה פליגי רבי ורבנן:
״וְהֵם אוֹמְרִים: הוֹצִיאוּהָ״ וכו׳. מַאי טַעְמָא? דְּדִילְמָא מֵתָה. לְמֵימְרָא, דְּמֵת אָסוּר בְּמַחֲנֵה לְוִיָּה?
§ The mishna states: And the people standing in the Temple say: Remove her, so that she does not render the Temple courtyard impure. The Gemara explains: What is the reason for this? It is lest she die there immediately and render the women’s courtyard, where she drinks the water, impure. The Gemara asks: Is this to say that a corpse is prohibited from being in the women’s courtyard, which has the same status as the Levite camp
RASHI
במחנה לויה בהר הבית דהא עזרת נשים וגם שער נקנור לא נתקדשו בקדושת עזרה והרי הן כשאר הר הבית:
וְהָתַנְיָא: טְמֵא מֵת מוּתָּר לִיכָּנֵס לְמַחֲנֵה לְוִיָּה. וְלֹא טְמֵא מֵת בִּלְבַד אָמְרוּ – אֶלָּא אֲפִילּוּ מֵת עַצְמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ״, עִמּוֹ בִּמְחִיצָתוֹ!
But isn’t it taught in a baraita : One who is ritually impure with impurity imparted by a corpse is permitted to enter
RASHI
עמו במחיצתו ובמדבר נמי היו ג' מחנות לפנים מן הקלעים מחנה שכינה והלוים יחנו סביב למשכן העדות (במדבר א׳:נ״ג) זה מחנה לויה והדגלים ג' פרסאות זה מחנה ישראל ומשה היה לוי וקאמר עמו:
TOSAFOT
לא טמא מת אלא אפי' מת עצמו קשיא לר' דהכא משמע דמכניס מת חמור מטמא מת הנכנס ובפרק בתרא דעירובין בסופו (דף קד:) אמר רב טובי בר קיסנא אמר שמואל המכניס טמא שרץ במקדש חייב שרץ עצמו פטור שנאמר מזכר ועד נקבה תשלחו מי שיש לו טהרה במקוה ומת נמי אין לו טהרה במקוה ויש לתרץ דהתם מיירי במכניס שרץ שלא נגע בו ושרץ לא מטמא במשא ולהכי נקט נמי שרץ ולא נבילה דאם נטמא המכניס תיפוק ליה משום גופו שהיה נכנס טמא שרץ במקדש והכא ה"פ ולא טמא מת בלבד אמרו לאחר שפירש מן הטומאה אלא אפי' מת עצמו דהויא טומאה בחיבורין במכניסו דחמירי טפי מטומאה שלא בחיבורין כדאיתא בפ' שני דמסכת ע"ז (דף לז:):
אֲמַר אַבַּיֵי: שֶׁמָּא תִּפְרוֹס נִדָּה. לְמֵימְרָא, דִּבְעִיתוּתָא מְרַפְּיָא? אִין, דִּכְתִיב: ״וַתִּתְחַלְחַל הַמַּלְכָּה מְאֹד״, וְאָמַר רַב: שֶׁפֵּירְסָה נִדָּה. וְהָא אֲנַן תְּנַן: חֲרָדָה מְסַלֶּקֶת דָּמִים! פַּחֲדָא צָמֵית, בִּיעֲתוּתָא מְרַפְּיָא.
Abaye said: The woman is removed not due to a concern that she will die there but lest the fear of the water cause her to begin to menstruate, and it is prohibited for a menstruating woman to enter the Levite camp. The Gemara asks: Is this to say that fear causes muscular relaxation and menstrual bleeding?
RASHI
שמא תפרוס נדה אגב ביעתותא דמים המרים והנדה והזב והזבה ובעל קרי אסורים במחנה לויה כדילפינן בפסחים בפרק אלו דברים (פסחים ד' סז.):
פחדא צמית דאגה שאינה באה פתאום אלא דואגת שמא יבואו אויבים להורגה צומת את המקור מלהוציא דם ואפי' בשעת וסתה וההיא דנדה אדאגה איתמר דקתני הגיע שעת וסתה ולא בדקה טמאה מפני שאורח בזמנו בא ר"מ אומר אם היתה במחבא והגיע שעת וסתה ולא בדקה טהורה אם בדקה אחרי כן ומצאתה טהורה ולא אמר אורח בזמנו בא שחרדה מסלקת את הדמים:
ביעתותא הבאה פתאום כגון זו שלא היתה חרידה עד עכשיו ופתאום היא מרגשת בצערה וכן באסתר שבאת לה שמועת מרדכי פתאום:
מרפיא הדמים פותח את המקור:
TOSAFOT
ביעתותא מרפיא תימה לר"י והא בפרק בתרא דנדה (דף עא.) בגמרא ב"ש אומרים כל הנשים מתות נדות מ"ט דב"ש אגב ביעתותא [דמלאכא] דמותא חזיא וב"ה פליגי עליה וקא מקשה התם אלא הא דתניא ב"ש אומרים כל הנשים מתים זבין קרי כאן מבשרו ולא מחמת אונסו אלא טעמא דב"ש וכו' אלמא דלא אמרי' ביעתותא מרפיא וי"ל ביעתותא דמלאך לא מרפיא דלא חזי אלא בשעת הוצאת הנפש:
״יֵשׁ לָהּ זְכוּת הָיְתָה״ וכו׳. מַנִּי מַתְנִיתִין? לָא אַבָּא יוֹסֵי בֶּן חָנָן, וְלָא רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן יִצְחָק אִישׁ כְּפַר דָּרוֹם, וְלָא רַבִּי יִשְׁמָעֵאל!
§ The mishna states: If she has merit, it delays punishment…for one year…for two years…for three years. The Gemara asks: Whose opinion is expressed in the mishna? It is not the opinion of Abba Yosei ben Ḥanan, and not the opinion of Rabbi Elazar ben Yitzḥak of Kefar Darom, and not the opinion of Rabbi Yishmael.
RASHI
מני מתני' דקתני יש זכות תולה ג' שנים:
דְּתַנְיָא: אִם יֵשׁ לָהּ זְכוּת תּוֹלָה לָהּ שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים, כְּדֵי הַכָּרַת הָעוּבָּר, דִּבְרֵי אַבָּא יוֹסֵי בֶּן חָנָן. רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן יִצְחָק אִישׁ כְּפַר דָּרוֹם אוֹמֵר: תִּשְׁעָה חֳדָשִׁים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְנִקְּתָה וְנִזְרְעָה זָרַע״, וּלְהַלָּן הוּא אוֹמֵר: ״זֶרַע יַעַבְדֶנּוּ יְסֻפַּר״, זֶרַע הָרָאוּי לְסַפֵּר.
This is as it is taught in a baraita : If she has merit, it delays punishment for her for three months, equivalent to the time necessary to recognize the fetus; this is the statement of Abba Yosei ben Ḥanan.
RASHI
כדי הכרת העובר דדריש ונקתה ע"י זכות כדי ונזרעה זרע כשיעור שהעובר ניכר במעוברת:
הראוי לספר לחיות ולבא לידי סיפור שבחו של מקום:
TOSAFOT
יש זכות תולה שנה אחת ירושלמי יש זכות תולה שנה אחת מנבוכדנצר לקצת ירחין תרין עשר יש זכות תולה שתי שנים מאמנון ויהי לשנתים ימים (שמואל ב י״ג:כ״ג) יש זכות תולה שלש שנים מאחאב וישבו שלש שנים אין מלחמה (מלכים א כ״ב:א׳) אמר ר' יוסי כל אותן שלש שנים היה עסוק במצות וכל אותן שתי שנים היה עוסק בתורה: מנחת זכרון כלל מזכרת עון פרט כמדומה הכי פירוש אימא דממנחת זכרון ליכא למילף זכרון זכות אלא זכרון עון ואין בכלל אלא מה שבפרט אם אומר אתה כן לא נמצאת מדת הדין מקופחת מה אם מדת הפורענות מעוטה הרי מזכרת מידת הטובה מרובה על אחת כמה וכמה אלא מנחת זכרון יש לה זכות מזכרת עון אין לה זכות:
רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין רְאָיָה לַדָּבָר – זֵכֶר לַדָּבָר, דִּכְתִיב: ״לָהֵן מַלְכָּא מִלְכִּי יִשְׁפַּר עָלָיךְ וַחֲטָיָךְ בְּצִדְקָה פְרֻק וַעֲוָיָתָךְ בְּמִחַן עֲנָיִן
Rabbi Yishmael says: Merit delays punishment for twelve months. And although there is no explicit proof for the concept of merit delaying punishment for twelve months, there is an allusion to the concept, as it is written that Daniel said to Nebuchadnezzar after interpreting Nebuchadnezzar’s dream concerning the evil which would befall him: “Therefore, O king, let my counsel be acceptable to you, and redeem your sins with charity, and your iniquities by showing mercy to the poor;
RASHI
ואע"פ שאין ראיה גמורה לדבר דזכות תולה י"ב חודש זכר לדבר ולקמן מפרש אמאי אינה ראיה:
להן מלכא מלכי ישפר עליך וגו' דניאל אמר לנבוכדנצר כשפתר לו החלום שיהא נטרד מן האנשים ולהיות עם בהמה וחיה להן מלכא אמנם המלך מלכי ישפר עליך עצתי תיטב בעיניך להאמין לעצתי:
וחטיך בצדקה פרוק חטאך ע"י צדקה פדה:
ועויתך במיחן ועונותיך בחנינת העניים: