Back
Shabbat
Daf 86bוְהָא טְבוּלֵי יוֹם נִינְהוּ! אַבַּיֵי בַּר רָבִין וְרַב חֲנִינָא בַּר אָבִין דְּאָמְרִי תַּרְוַויְּיהוּ: נִיתְּנָה תּוֹרָה לִטְבוּל יוֹם. יָתֵיב מָרֵימָר וְקָאָמַר לָהּ לְהָא שְׁמַעֲתָא, אָמַר לֵיהּ רָבִינָא לְמָרֵימָר: “נִיתְּנָה״ קָאָמְרַתְּ, אוֹ רְאוּיָה קָאָמְרַתְּ? אָמַר לֵיהּ: רְאוּיָה קָאָמִינָא.
The Gemara asks: Didn’t some of the people have status of those who immersed themselves during the day when they received the Torah? Some of the women immersed themselves on Shabbat evening to purify themselves from the discharge of semen. Even after immersion, the purification process is not complete until sunset. It was Abaye bar Ravin and Rav Ḥanina bar Avin who both said in response: The Torah was given to those who immersed themselves during the day, and that in no way diminishes the magnitude of the revelation. The Gemara relates that Mareimar sat and stated this halakha . Ravina said to Mareimar: Did you say that the Torah was actually given to those who immersed themselves during the day, or did you say that it was fit to be given to those who immersed themselves during the day, but, in reality, it was not? He said to him: I said that the Torah was fit to be given, but in actuality the nation was ritually pure, and the women did not discharge semen on the third day.
RASHI
והא טבולי יום נינהו כיון דלכולהו שמעינן דבלילי שבת טבלו הוו להו טבולי יום כשקבלו תורה שלא היה להם הערב שמש אחר הטבילה וכיון דהכי הוא איכא למימר דמבע"י טבלו שם ואפ"ה פליטתן טהורה ובצרי להו חדא עונה אליבא דכולהו:
ראויה קאמינא ראויה לינתן לטבולי יום וקסברי הני תנאי לא הקפידה תורה על טבולי יום דלא כתיב הערב שמש אלא לענין קדשים הלכך כל ג' ימים האמורים לענין פרישה הוזקקו להיות קודם טבילה ומיהו לא ניתנה לטבולי יום לפי שטבלו מבעו"י ולא פלטו ואם היו פולטות יחזרו ויטבלו משתחשך אבל לא הוצרכו לכך:
וְלִיטְבְּלוּ בֵּינֵי שִׁימְשֵׁי, וְלִיקַבְּלוּ תּוֹרָה בֵּינֵי שִׁימְשֵׁי! אָמַר רַבִּי יִצְחָק: “לֹא מֵרֹאשׁ בַּסֵּתֶר דִּבַּרְתִּי״. וְלִיטְבְּלוּ בְּצַפְרָא דְּשַׁבְּתָא, וְלִיקַבְּלוּ תּוֹרָה בְּצַפְרָא דְּשַׁבְּתָא! אָמַר רַבִּי יִצְחָק: שֶׁלֹּא יְהֵא הַלָּלוּ הוֹלְכִין לְקַבֵּל תּוֹרָה, וְהַלָּלוּ הוֹלְכִין לִטְבִילָה.
The Gemara asks: And let them immerse during twilight on Shabbat eve and receive the Torah just after that during twilight. Why was it necessary to delay revelation until Shabbat morning? Rabbi Yitzḥak said that the verse said in that regard: “From the first, I did not speak in concealment” (Isaiah 48:16).
RASHI
וליטבלו בי שמשי וליקבלו תורה בי שמשי לילי שבת קרי בי שמשא בכל דוכתא מפני שבין השמשות שלו חלוק מכל ימים והוצרך להזכירו בכמה מקומות והכי פריך לר' עקיבא דאמר הקפידה תורה על מנין העונות ולא הקפידה אלא על חמש למה לא קבלוה בלילה מדהמתין עד הבקר איכא למימר שהקפידה על פליטת הלילה ואיכא ו' עונות:
לא בסתר דברתי במקום ארץ חשך ולילה חשך הוא:
ליטבלו בשבתא בצפרא ולמה הוצרך לירד בהשכמה דיום אי פרשו עם חשכה בד' ויטבלו בשבת שחרית ואם פלטו לאחר טבילה טהורין דהא עברו ה' עונות שלמות ואם פלטו לילי שבת ונטמאו לא איכפת לן וטובלין שחרית דהא בעל קרי טובל ביומו ואת אמרת ניתנה תורה לטבולי יום ויש ספרים דגרסינן ביה תרי לישני וגרסינן הכי לרבי אלעזר לישמשו ביממא דחמשא לר' ישמעאל לישמשו בליליא דחמשא לרבי עקיבא לישמשו ביממא דארבעה ואומר אני שהוא שיבוש והגורסו טעה ולא ידע לפרש מהו שאמר ר' ישמעאל פעמים שהן ה' עונות כו':
TOSAFOT
וליטבלו ביני שימשי וליקבלו תורה ביני שימשי פירש בקונטרס דלר' עקיבא פריך ור"י אומר דאדר' אלעזר בן עזריה ור' ישמעאל נמי פריך דנילף מהכא דאעונות קפיד קרא דאי אימים לקבלו תורה בי שימשי:
וליטבלו בצפרא דשבתא הא ודאי לא פריך אלא לר' עקיבא דס"ל דאעונות קפיד קרא דנימא דילמא בעינן שש עונות וכי תימא אם היו פולטות בסוף ליל שבת מתי יטבלו ליטבלו בצפרא דשבתא אבל לר"א ורבי ישמעאל לא פריך דנימא דילמא קפיד רחמנא אעולות דפעמים היא קולא כגון אם שימשה בתחילת הלילה דאי קפדינן אעונות משעברו ה' עונות טהורה והשתא דקפיד אימים אינה טהורה עד יום רביעי ומיהו מצינן למימר דפריך דילמא קפיד אעונות ואימים אתרווייהו לחומרא כששימשה בתחילת הלילה ניזיל בתר יומי וכי שימשה בסוף היום ניזיל בתר עונות:
אמר ר' יצחק שלא יהא הללו הולכים לקבל תורה וא"ת א"כ מה צריך רבי יצחק לדרשה דלא מראש בסתר דברתי ויש לומר דאיצטריך דאי לאו הכי ליטבלו בתחילת לילי השבת ומחצות לילה ואילך יקבלו תורה אבל ביום אם היו מאחרים עד שיטבלו כולם היו מתבטלין מת"ת:
אָמַר רַבִּי חִיָּיא בְּרַבִּי אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: זוֹ דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל וְרַבִּי עֲקִיבָא, אֲבָל חֲכָמִים אוֹמְרִים: שֵׁשׁ עוֹנוֹת שְׁלֵמוֹת בָּעֵינַן. אָמַר רַב חִסְדָּא: מַחֲלוֹקֶת – שֶׁפֵּירְשָׁה מִן הָאִשָּׁה, אֲבָל פֵּירְשָׁה מִן הָאִישׁ – טְמֵאָה כָּל זְמַן שֶׁהִיא לַחָה. מְתִיב רַב שֵׁשֶׁת: “וְכָל בֶּגֶד וְכָל עוֹר אֲשֶׁר יִהְיֶה עָלָיו שִׁכְבַת זָרַע״ – פְּרָט לְשִׁכְבַת זֶרַע שֶׁהִיא סְרוּחָה. מַאי לָאו, שֶׁפֵּירְשָׁה מִן הָאִישׁ? לֹא, שֶׁפֵּירְשָׁה מִן הָאִשָּׁה.
Rabbi Ḥiyya, son of Rabbi Abba, said that Rabbi Yoḥanan said: These are the statements of Rabbi Yishmael and Rabbi Akiva. However, the Rabbis say: We require that six complete twelve-hour periods elapse between cohabitation and discharge. If a woman discharged semen less than seventy-two hours after having relations, the semen renders her ritually impure. Rav Ḥisda said: The dispute over how long semen renders one ritually impure is only with regard to semen that is discharged from a woman; however, if it is discharged from a man,
RASHI
אבל חכמים אומרים ו' עונות שלמות סברי להו כר' יוסי דאמר בארבעה עביד פרישה ובהשכמה כר' עקיבא ולית להו שטבלו בלילי שבת אלא סבירא להו דאותן שטבלו לילי שבת ופלטו לאחר טבילה הוצרכו לטבול בשבת שחרית ולפיכך נתעכבה שכינה מליתן עד הבקר ולא משום לא בסתר דברתי לחודיה:
שפירשה מן האשה כגון פולטת שכבת זרע שקבלה מזכר הוא דאמר ר' אלעזר בן עזריה דבתרי יומי מסרחת מפי שמתחממת בגופה:
אבל פירשה מן האיש על הבגד מטמאה לעולם:
כל זמן שהיא לחה ומיהו משיבשה לא מטמיא דתו לא חזיא להזריע:
מאי לאו שפירשה מן האיש על הבגד ומטהר לה לחה מסרחת דלא קתני פרט לכשיבשה:
TOSAFOT
אבל פירשה מן האיש טמאה כל זמן שהיא לחה הקשה ר"ת דמתני' היא דתנן בפרק דם הנדה (נדה נד:) הזוב והניע והרוק ושכבת זרע מטמאין לחין ואין מטמאין יבישין ומיהו לא קשה כולי האי דאיכא למימר מטמאין לחין תוך ג' ור"ת מפרש דהכא בזכר שנרבע ופלט זרע דומיא דאשה והתם בראה קרי וכן פי' ר"ח:
בָּעֵי רַב פַּפָּא: שִׁכְבַת זֶרַע שֶׁל יִשְׂרָאֵל בִּמְעֵי גוֹיָה מַהוּ? יִשְׂרָאֵל דִּדְאִיגִי בְּמִצְוֹת – חֲבִיל גּוּפַיְיהוּ, גּוֹיִם דְּלָא דְּאִיגִי בְּמִצְוֹת – לָא, אוֹ דִּילְמָא: כֵּיוָן דְּאָכְלִין שְׁקָצִים וּרְמָשִׁים – חֲבִיל גּוּפַיְיהוּ? וְאִם תִּמְצֵי לוֹמַר: כֵּיוָן דְּאָכְלִי שְׁקָצִים וּרְמָשִׁים – חֲבִיל גּוּפַיְיהוּ, בִּמְעֵי בְּהֵמָה מַהוּ? אִשָּׁה (הִיא) דְּאִית לָהּ פְּרוֹזְדוֹר – מַסְרַחַת, אֲבָל בְּהֵמָה דְּלֵית לָהּ פְּרוֹזְדוֹר – לֹא, אוֹ דִּילְמָא: לָא שְׁנָא? – תֵּיקוּ.
Rav Pappa raised a dilemma: What is the halakha with regard to semen of a Jew in the womb of a gentile woman? Do we say that since Jews are concerned about fulfilling mitzvot, due to that concern, their body temperature is hot and semen that is not absorbed becomes foul faster, in contrast to gentiles who are not concerned about fulfilling mitzvot for whom that is not the case? Or, perhaps, since gentiles eat detestable creatures and creeping animals their body temperature is also hot? And if you say that since they eat detestable creatures and creeping animals, their body temperature is hot, another dilemma can be raised: What is the halakha with regard to semen of a Jew in the womb of an animal?
RASHI
של ישראל במעי כותית מהו מי מסרחת בג' ימים כישראלית ואי פלטה ליה בתר ג' טהור הנוגע בטיפה או לא ולהכי נקט שכבת זרע של ישראל דאילו דכותי אמרינן במסכת נדה קריו טהור בפ' בנות כותים (נדה דף לד.):
דדייגי במצות לקיים מצות וחרדים בדבר ומתוך דאגה מתחממין כדכתיב (תהילים ל״ט:ד׳) חם לבי בקרבי:
חביל חם:
דאית לה פרוזדור בשר כותלי בית הרחם בולט מן השינים ולחוץ ובית הרחם הוי מן השינים ולפנים:
אשה אית לה פרוזדור לפיכך לא שליט בה אויר בגופה ומתחממת:
תָּנוּ רַבָּנַן: בְּשִׁשִּׁי בַּחֹדֶשׁ נִיתְּנוּ עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת לְיִשְׂרָאֵל. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: בְּשִׁבְעָה בּוֹ. אָמַר רָבָא: דְּכוּלֵּי עָלְמָא – בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ אָתוּ לְמִדְבַּר סִינַי, כְּתִיב הָכָא: “בַּיּוֹם הַזֶּה בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי״ וּכְתִיב הָתָם: “הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים״, מַה לְּהַלָּן – רֹאשׁ חֹדֶשׁ, אַף כָּאן – רֹאשׁ חֹדֶשׁ. וּדְכוּלֵּי עָלְמָא – בַּשַּׁבָּת נִיתְּנָה תּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל, כְּתִיב הָכָא: “זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ״ וּכְתִיב הָתָם: “וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה״, מַה לְּהַלָּן – בְּעִצּוּמוֹ שֶׁל יוֹם, אַף כָּאן – בְּעִצּוּמוֹ שֶׁל יוֹם. כִּי פְּלִיגִי – בִּקְבִיעָא דְּיַרְחָא; רַבִּי יוֹסֵי סָבַר: בְּחַד בְּשַׁבָּא אִיקְבַּע יַרְחָא, וּבְחַד בְּשַׁבָּא לָא אֲמַר לְהוּ וְלָא מִידֵּי – מִשּׁוּם חוּלְשָׁא דְּאוֹרְחָא. בִּתְרֵי בְּשַׁבָּא אֲמַר לְהוּ: “וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים״,
The Sages taught: On the sixth day of the month of Sivan, the Ten Commandments were given to the Jewish people. Rabbi Yosei says: On the seventh day of the month. Rava said: Everyone agrees that the Jews came to the Sinai desert on the New Moon, as it is written here: “In the third month after the children of Israel were gone forth out of the land of Egypt, the same day
RASHI
בו' בחדש כו' דהא דכתיב ויכסהו הענן ששת ימים ויקרא אל משה ביום השביעי סבירא להו כר' יוסי הגלילי דאמר בפ"ק דיומא (דף ד.) זה היה מעשה אחר עשרת הדברות ור' יוסי סבירא ליה דמשה וכל ישראל עומדים לקבל עשרת הדברות ולא בא הכתוב אלא לחלק כבוד למשה:
כתיב הכא הזה הזה לגזירה שוה:
מה להלן זכור את היום הזה בעצמו של יום הזכירה דיציאת מצרים נאמר להו כדכתיב הזה אף כאן בעצמו של יום הזכירה דשבת נאמר להן זכור את יום וגו':
בקביעא דירחא באיזה יום הוקבע החדש: משום חולשא דאורחא גרסינן:
בתרי בשבא אמר להו ואתם תהיו לי ומשה עלה ויקרא אליו כל הענין עד אלה הדברים אשר תדבר וגו' הדברים האלה נאמרו לו למחרת ביאתם כדאמרינן כל עליותיו בהשכמה היו ואפי' למאן דלית ליה בהשכמה ירד דלא אקיש אית ליה בהשכמה עלה דהא בהדיא כתיב קרא:
TOSAFOT
וכתיב התם החדש הזה לכם תימה דבפרק קמא דפסחים (דף ו:) פריך אהאי קרא גופיה ממאי דבריש ירחא קאי וי"ל דודאי בריש ירחא קאי דאמרי' במדרש (מכילתא) שהראהו הקב"ה למשה באצבע ובפסחים לא פריך אלא דבעי למילף מינה הא דאמר רשב"ג שדורשין לפני הפסח בהלכות הפסח שתי שבתות שהרי נביא עומד בר"ח ומזהיר על הפסח וממאי דנביא בריש ירחא קאי ונהי דבראש חדש אמר ליה הקב"ה דילמא משה כשאמר לישראל בארבע' בירחא או בחמשא הוה קאי ומסיק דיליף מדבר ממדבר דבההוא דבאחד לחדש השני אמירת משה לישראל היתה בו ביום כדכתיב באחד לחדש השני ויתילדו על משפחותם וגו' וא"ת דאמאי לא יליף הכא מדבר ממדבר כדיליף התם דהכא נמי כתיב מדבר באו מדבר סיני ויש לומר דטפי ניחא ליה למילף הזה הזה ולא מדבר מבמדבר: