Back
Shabbat
Daf 81aחִסְדָּא: מַהוּ לְהַעֲלוֹתָם אַחֲרָיו לַגַּג? אֲמַר לֵיהּ: גָּדוֹל כְּבוֹד הַבְּרִיּוֹת שֶׁדּוֹחֶה אֶת לֹא תַעֲשֶׂה שֶׁבַּתּוֹרָה. יָתֵיב מָרֵימָר וְקָאָמַר לָהּ לְהָא שְׁמַעֲתָא, אֵיתִיבֵיהּ רָבִינָא לְמָרֵימָר: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: נוֹטֵל אָדָם קִיסָם מִשֶׁלְּפָנָיו לַחֲצוֹת בּוֹ שִׁינָּיו, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: לֹא יִטּוֹל אֶלָּא מִן הָאֵבוּס שֶׁל בְּהֵמָה! הָכִי הָשְׁתָּא! הָתָם – אָדָם קוֹבֵעַ מָקוֹם לִסְעוּדָּה, הָכָא – אָדָם קוֹבֵעַ מָקוֹם לְבֵית הַכִּסֵּא?
Ḥisda: What is the halakha with regard to taking those stones up with him to the roof
RASHI
מהו להעלותם אחריו לגג אם עלה שם לפנות מי חיישינן לטירחא יתירתא או לא:
שדוחה את לא תעשה דכתיב (דברים כ״ב:א׳) והתעלמת מהם פרט לזקן ואינו לפי כבודו והכא נמי טלטול דרבנן אלאו דלא תסור אסמכוה רבנן ובמקום כבוד הבריות נדחה:
משלפניו קסמין המוטלין על גבי קרקע ולא אמרינן מוקצין נינהו:
לחצות לטול הבשר שבין השינים ולחצות ביניהן:
מן האבוס שהוא מוכן אלמא העמידו דבריהם במקום כבוד הבריות שפעמים שנראה מבחוץ וגנאי הוא לו:
התם אדם קובע לסעודה והיה לו להכין שם מאתמול:
הכא אדם קובע לבה"כ בתמיה פעמים שמוצא אדם שם והולך למקום אחר בית הכסא לא היה מצוי להם בבתיהן שהיו דרין בבתיהן בעלייה מפני דוחק בתים:
TOSAFOT
מהו להעלותם לגג פי' בקונט' מי חיישינן לטרחא יתירתא וקשה לר"י א"כ הא דפריך דאסור ליטול קיסם משלפניו תיקשי לכולה שמעתין דשרי לטלטל אבנים מקורזלות ונראה לר"י דהכא מבעיא ליה משום דבית הכסא קרוב על הגג ויכול להכין שם מע"ש ומהדר ליה דאפ"ה שרי ולהכי פריך ליה דאסור לטלטל קיסם משלפניו לפי שהיה יכול להזמין מאתמול אבל אכולה שמעתא לא מצי פריך שדרכן היה לפנות בשדה ובית הכסא רחוק ולא אטרחוה רבנן להכניס שם מע"ש וגם אם יזמינם שמא יקחם אחר:
וחכמים אומרים לא יטול אלא מן האבוס כו' נראה לר"י דלאו דוקא מן האבוס אלא מן הראוי לאבוס דליכא למימר דכשאינו באבוס אסור דבטל אגב קרקע דהא תנן בהמביא כדי יין (ביצה דף לג:) וחכמים אומרים מגבב משלפניו ומדליק אלמא לאו בטל הוא והא דלא שרו בקיסם לחצות שיניו אלא להדליק משום דסברי לא ניתנו עצים אלא להסקה אבל בדבר הראוי לאבוס בהמה שרי אפי' לחצות שיניו ור"א דאמר התם נוטל אדם קיסם משלפניו לחצות שיניו ומגבב מן החצר ומדליק סבר דמה שבבית מוכן לכל מה שירצה אפי' לחצות שיניו אבל שבחצר אינו מוכן אלא להסקה:
אָמַר רַב הוּנָא: אָסוּר לִפָּנוֹת בִּשְׂדֵה נִיר בַּשַּׁבָּת, מַאי טַעְמָא? אִילֵימָא מִשּׁוּם דַּוְושָׁא – אֲפִילּוּ בַּחוֹל נַמִי. וְאֶלָּא מִשּׁוּם עֲשָׂבִים – וְהָאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: צְרוֹר שֶׁעָלוּ בּוֹ עֲשָׂבִים – מוּתָּר לְקַנֵּחַ בָּהּ, וְהַתּוֹלֵשׁ מִמֶּנָּה בַּשַּׁבָּת – חַיָּיב חַטָּאת! אֶלָּא: דִּילְמָא נָקֵיט מֵעִילַּאי, וּשְׁדָא לְתַתַּאי, וּמִיחַיַּיב מִשּׁוּם דְּרַבָּה. דְּאָמַר רַבָּה: הָיְתָה לוֹ גּוּמָּא וּטְמָמָהּ, בַּבַּיִת – חַיָּיב מִשּׁוּם בּוֹנֶה, בַּשָּׂדֶה – חַיָּיב מִשּׁוּם חוֹרֵשׁ.
Rav Huna said: It is prohibited to defecate in a plowed field
RASHI
בשדה ניר חרישה ראשונה ועומד לזריעה:
משום דוושא ובשדה חבירו מפני שדש את נירו ומתקשה (את) החרישה:
משום עשבים שמחמת לחלוחית הניר עשבים עולין על הצרור וכשהוא מקנח בו נתלשים:
מותר לקנח דאינו מתכוין לתלוש ומותר דהלכה כר"ש:
והתולש ממנו במתכוין חייב דמקום גידולו הוא אע"פ שהוא צרור ואינו עפר:
שקיל מעילאי ממקום גבשושית:
ושדי לתתאי למקום גומא ומשוה החרישה והוי תולדה דחורש:
בבית שייך בנין וזה שמשוה גומות בנין הרצפה הוא ובשדה מתקן החרישה:
גּוּפָא, אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: צְרוֹר שֶׁעָלוּ בּוֹ עֲשָׂבִים – מוּתָּר לְקַנֵּחַ בָּהּ, וְהַתּוֹלֵֹשׁ מִמֶּנָּה בַּשַּׁבָּת – חַיָּיב חַטָּאת. אָמַר רַב פַּפִּי: שְׁמַע מִינָּהּ מִדְּרֵישׁ לָקִישׁ, הַאי פַּרְפִּיסָא – שָׁרֵי לְטַלְטוֹלֵי. מַתְקִיף לָהּ רַב כָּהֲנָא: אִם אָמְרוּ לְצוֹרֶךְ, יֹאמְרוּ שֶׁלֹּא לְצוֹרֶךְ? אָמַר אַבַּיֵי: פַּרְפִּיסָא, הוֹאִיל וַאֲתָא לְיָדַן לֵימָא בֵּיהּ מִילְּתָא; הָיָה מוּנָּח עַל גַּבֵּי קַרְקַע וְהִנִּיחוֹ עַל גַּבֵּי יְתֵידוֹת – מִיחַיַּיב מִשּׁוּם תּוֹלֵֹשׁ, הָיָה מוּנָּח עַל גַּבֵּי יְתֵידוֹת וְהִנִּיחוֹ עַל גַּבֵּי קַרְקַע – חַיָּיב מִשּׁוּם נוֹטֵעַ.
With regard to the matter itself, Reish Lakish said: It is permitted to wipe with a stone upon which grasses have grown. And one who detaches grasses from it unwittingly on Shabbat is liable to bring a sin-offering. Rav Pappi said: Learn from that which Reish Lakish said that it is permitted to carry this perforated flowerpot
RASHI
מדריש לקיש דאמר מותר לקנח בו ולא אמרינן צרור זה העשבים שעלו מלחלוחית הקרקע הן יוצאין וכשמגביהן הרי הוא כעוקרן מגידוליהן:
האי פרפיסא עציץ נקוב שזרעו בו ובתשובת הגאונים מצאתי שעושין חותלות מכפות תמרים וממלאין אותם עפר וזבל בהמה וכ"ב או ט"ו יום לפני ר"ה עושין כל אחד ואחד לשם כל קטן וקטנה שבבית וזורעים לתוכן פול המצרי או קיטנית וקורין לו פורפיסא וצומח ובערב ר"ה נוטל כל אחד שלו ומחזירו סביבות ראשו שבעה פעמים ואומר זה תחת זה וזה חליפתי וזה תמורתי ומשליכו לנהר:
שרי לטלטולי ולא אמרינן תולש הוא:
לצורך קינוח כבוד הבריות:
חייב משום תולש דאינו נהנה שוב מריח הקרקע ול"נ דהאי חייב לאו דווקא אלא אסור משום דדמי לתולש דאי חייב ממש קאמר לצורך היכי שרי רבנן איסור כרת וסקילה משום קינוח ודומה לו במסכת סנהדרין (דף סב.) הבא על הכותית חייב משום נשג"ז דלאו מדאורייתא היא אלא מדרבנן:
TOSAFOT
והניחו ע"ג יתדות מיחייב משום תולש האי מיחייב מכת מרדות מדרבנן כדפירש בקונטרס מדשרי ריש לקיש וקשה לר"י דאמרי' בפ"ק דגיטין (דף ':) א"ר יוחנן עציץ נקוב המונח ע"ג יתדות באנו למחלוקת ר"י ורבנן דלר"י פטור מן המעשר כדמפליג בין ספינה גוששת לשאינה גוששת ולרבנן חייב אמר רבא דילמא לא היא ע"כ לא קאמרי רבנן אלא דספינה דלא מפסיק אויר אבל עציץ דמיפסיק אוירא אפילו רבנן מודו הא בשמעתין חשבינן ליה כמחובר מדאורייתא אפי' הניחו על גבי יתדות ולא מיחייב משום תולש אלא מדרבנן ונראה לר"י דשמעתין לא סברא דחויא דרבא דהתם:
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אָסוּר לְקַנֵּחַ בְּחֶרֶס בַּשַּׁבָּת. מַאי טַעְמָא? אִילֵימָא מִשּׁוּם סַכָּנָה – אֲפִילּוּ בַּחוֹל נַמִי! וְאֶלָּא מִשּׁוּם כְּשָׁפִים – אֲפִילּוּ בַּחוֹל נַמִי לָא! וְאֶלָּא מִשּׁוּם הַשָּׁרַת נִימִין – דָּבָר שֶׁאֵין מִתְכַּוֵּין הוּא! אֲמַר לְהוּ רַב נָתָן בַּר אוֹשַׁעֲיָא: גַּבְרָא רַבָּה אֲמַר מִילְּתָא – נֵימָא בָּהּ טַעְמָא; לָא מִיבָּעֲיָא בַּחוֹל דְּאָסוּר, אֲבָל בַּשַּׁבָּת הוֹאִיל וְאִיכָּא תּוֹרַת כְּלִי עָלָיו – שַׁפִּיר דָּמֵי, קָא מַשְׁמַע לָן.
Rabbi Yoḥanan said: It is prohibited to wipe with an earthenware shard
RASHI
משום סכנה שלא ינתק בו שיני הכרכשא שהיא תלויה בהן:
משום כשפים כדלקמן בשמעתין:
השרת נימין שמשיר את השיער מפני שהוא חדוד:
דבר שאין מתכוין הוא ושמעינן ליה לר' יוחנן דאמר דבר שאינו מתכוין מותר לקמן בשמעתין:
לא מיבעיא בחול שאין איסור טלטול בצרורות דאסור לקנח בחרס משום כשפים שהרי יכול לקנח בצרור:
אבל בשבת הואיל ואיכא תורת כלי עליו לחתות בו אור או לחשוף מים מגבא אימא שפיר דמי דמוטב שיקנח בו מלטלטל צרור:
קמ"ל דלא אי משום סכנה אי משום כשפים:
רָבָא מַתְנֵי לָהּ מִשּׁוּם הַשָּׁרַת נִימִין, וְקַשְׁיָא לֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן אַדְּרַבִּי יוֹחָנָן; מִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן “אָסוּר לְקַנֵּחַ בְּחֶרֶס בַּשַּׁבָּת״, אַלְמָא: דָּבָר שֶׁאֵין מִתְכַּוֵּין – אָסוּר, וְהָאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הֲלָכָה כִּסְתָם מִשְׁנָה, וּתְנַן: נָזִיר חוֹפֵף וּמְפַסְפֵּס אֲבָל לֹא סוֹרֵק! אֶלָּא מְחַוַּורְתָא כִּדְרַב נָתָן בַּר אוֹשַׁעֲיָא.
Rava taught that Rabbi Yoḥanan ruled that it is prohibited due to the removal of hairs, and he raised a difficulty between that which Rabbi Yoḥanan said here and that which Rabbi Yoḥanan said elsewhere. Did Rabbi Yoḥanan say it is forbidden to wipe with an earthenware shard on Shabbat? Apparently, he holds that an unintentional act is prohibited. Didn’t Rabbi Yoḥanan state a principle: The halakha is ruled in accordance with an unattributed mishna? And we learned in a mishna: A nazirite, for whom it is prohibited to cut his hair, may wash his hair on a weekday with sand and natron and separate it with his fingers; however, he may not comb it, which would certainly pull out some hair. Apparently, the unintentional act of removing hair while shampooing is permitted. Rather, it is clearly in accordance with the explanation of Rav Natan bar Oshaya.
RASHI
חופף מחליק שערו:
ומפספס קרפיר:
אבל לא סורק במסרק דודאי משיר שיער ומודה ר' שמעון בפסיק רישיה ולא ימות אבל חופף ומפספס פעמים שאינו משיר וכשמשיר דבר שאין מתכוין מותר:
TOSAFOT
והאמר ר' יוחנן הלכה כסתם משנה כו' וא"ת והא בהגוזל קמא (ב"ק קב.) ובפ"ק דמס' ע"ז (דף ז.) אמר בתרי מסכתות אין סדר למשנה והכא סתם בנזיר ופלוגתא בפרק שני דביצה (דף כג:) ר' יהודה אומר כל הכלים אין נגררין חוץ מן העגלה שכובשת ואין הלכה כסתם דשמא סתם ואח"כ מחלוקת היא ואין לומר דלר' יוחנן אפי' סתם ואח"כ מחלוקת הלכה כסתם דהא מסקינן בהחולץ (יבמות מב:) אליבא דר' יוחנן דרמי לך לא חש לקימחיה סתם ואח"כ מחלוקת היא ואין הלכה כסתם ותירץ רבינו שמואל מוורדון דבמחלוקת ואח"כ סתם בחדא מסכת לכ"ע הלכה כסתם כדפריש בפ"ק דמס' ע"ז (דף ז.) בהא דפסיק כר"י דכל המשנה ידו על התחתונה פשיטא דמחלוקת ואח"כ סתם הוא אבל בתרי מסכתות כל אמוראי סברי דאין הלכה כסתם ור' יוחנן אית ליה דאפי' בתרי מסכתות הלכה כסתם או סתם במתני' ומחלוקת בברייתא דמסתמא סתם לבסוף ואין לנו לומר שסתם רבי קודם ושוב חזר ממה שפסק ואמוראי נינהו אליבא דרבי יוחנן כדאמר באלו טרפות (חולין דף מנ.):
מַאי כְּשָׁפִים? כִּי הָא דְּרַב חִסְדָּא וְרַבָּה בַּר רַב הוּנָא הָווּ קָא אָזְלִי בְּאַרְבָּא, אֲמַרָה לְהוּ הַהִיא מַטְרוֹנִיתָא: אוֹתְבַן בַּהֲדַיְיכוּ! וְלָא אוֹתְבוּהָ. אֲמַרָה אִיהִי מִילְּתָא – אֲסַרְתָּהּ לְאַרְבָּא, אֲמַרוּ אִינְהוּ מִילְּתָא – שַׁרְיוּהָא. אֲמַרָה לְהוּ: מַאי אֶיעֱבִיד לְכוּ,
The Gemara asks: What is the witchcraft involved with wiping with an earthenware shard? The Gemara explains: It is as that which transpired when Rav Ḥisda and Rabba bar Rav Huna were going on a boat. A certain matron [ matronita ]
RASHI
מטרוניתא נכרית היתה:
אמרה מילתא דכשפים ואסרתה לארבא ולא זזה ממקומה:
אמרי אינהו מילתא על ידי שם טהרה: