Back
Shabbat
Daf 75aמִשּׁוּם צוֹבֵעַ אִין, מִשּׁוּם נְטִילַת נְשָׁמָה לָא?! אֵימָא: אַף מִשּׁוּם צוֹבֵעַ. אָמַר רַב: מִילְּתָא דַּאֲמַרִי – אֵימָא בָּהּ מִילְּתָא, דְּלָא לֵיתוּ דָּרֵי בַּתְרָאֵי וְלִיחֲכוּ עֲלֵי. צוֹבֵעַ בְּמַאי נִיחָא לֵיהּ – נִיחֶא דְּלִיתְוַוס בֵּית הַשְּׁחִיטָה דְּמָא, כִּי הֵיכִי דְּלִיחֲזוּהּ אֱינָשֵׁי וְלֵיתוּ לִיזְבְּנוּ מִינֵּיהּ.
The Gemara wonders: Is that to say according to Rav, that due to dyeing, yes, he is liable; due to taking a life, no, he is exempt? Rather, emend Rav’s statement and say: He is liable due to dyeing as well. And Rav said: I will say something as an explanation with regard to the statement I said, so that later generations will not come and laugh at me: In what sense is dyeing a desired consequence for him? It is desired that the area of the slaughter will be inundated with blood, so that people will see it freshly dyed and come to purchase fresh meat from him. Therefore, the one slaughtering the animal also wants its neck dyed.
RASHI
משום צובע שצובע את הבשר של בית השחיטה ולקמן מפרש אמאי מיכוין לצובעו וצביעה הואי במשכן אב מלאכה:
משום נטילת נשמה דנטילת נשמה הואי במשכן באילים מאדמים ותחש וחלזון:
צובע בשר במאי ניחא ליה להאי שוחט בצביעת הבשר היינו חוכא ואני אומר בו טעם:
אף משום צביעה ונפקא מינה לחיוביה תרתי:
מילתא דאמרי אימא כו' דבר תימה אמרתי להזכיר צביעה בשחיטה צריך אני לומר בו דבר טעם דלא ליתו דרי בתראי השומעים וליחכו עלי:
ניחא ליה דלתווס בית השחיטה בדמא שיהא צבוע בדם:
כי היכי דניחזייה אינשי שנשחטה היום וניתו ונזבנו:
“וְהַמּוֹלְחוֹ וְהַמְעַבְּדוֹ״. הַיְינוּ מוֹלֵחַ וְהַיְינוּ מְעַבֵּד! רַבִּי יוֹחָנָן וְרֵישׁ לָקִישׁ דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: אַפֵּיק חַד מִינַּיְיהוּ וְעַיֵּיל שִׂירְטוּט. אָמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא: הַאי מַאן דְּמָלַח בִּישְׂרָא – חַיָּיב מִשּׁוּם מְעַבֵּד. רָבָא אָמַר: אֵין עִיבּוּד בְּאוֹכָלִין. אָמַר רַב אַשִׁי: וַאֲפִילּוּ רַבָּה בַּר רַב הוּנָא לֹא אָמַר אֶלָּא דְּקָא בָּעֵי לֵיהּ לְאוֹרְחָא, אֲבָל לְבֵיתָא – לָא מְשַׁוֵּי אִינִישׁ מֵיכְלֵיהּ עֵץ.
We learned in the mishna, among those liable for performing primary categories of labor: And one who salts it and one who tans it.
RASHI
היינו מולח היינו מעבד אטו מליחה לאו צורך עיבוד הוא:
ועייל שירטוט לפי שדרך הרצענין כשהוא בא לחתכו משרטטו תחלה כפי מה שהוא רוצה להאריך ולהרחיב ולקצר החיתוך ואחר כך מעביר הסכין דרך השירטוט וכן בעורות המשכן כשחתכום:
דקבעי ליה לאורחא שמולחה הרבה:
TOSAFOT
אין עיבוד באוכלין אין להתיר מכאן מליחת אוכלין דאסור מדרבנן מליחה בפרק שמונה שרצים (לקמן שבת דף קח:) ואפילו בי"ט אסור בפ"ק דביצה (דף יא.):
“וְהַמְמַחֲקוֹ וְהַמְחַתְּכוֹ״. אָמַר רַבִּי אַחָא בַּר חֲנִינָא: הַשָּׁף בֵּין הָעַמּוּדִים בַּשַּׁבָּת – חַיָּיב מִשּׁוּם מְמַחֵק. אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא: שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים סָח לִי רַב אַשִׁי מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: הַמְגָרֵר רָאשֵׁי כְלוֹנָסוֹת בַּשַּׁבָּת – חַיָּיב מִשּׁוּם מְחַתֵּךְ, הַמְמָרֵחַ רְטִיָּה בַּשַּׁבָּת – חַיָּיב מִשּׁוּם מְמַחֵק, וְהַמְסַתֵּת אֶת הָאֶבֶן בַּשַּׁבָּת – חַיָּיב מִשּׁוּם מַכֶּה בַּפַּטִּישׁ. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן קִיסְמָא אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: הַצָּר צוּרָה בַּכְּלִי, וְהַמְנַפֵּח בִּכְלִי זְכוּכִית – חַיָּיב מִשּׁוּם מַכֶּה בַּפַּטִּישׁ. אָמַר רַב יְהוּדָה: הַאי מַאן דְּשָׁקֵיל אַקוֹפֵי מִגְּלִימֵי – חַיָּיב מִשּׁוּם מַכֶּה בַּפַּטִּישׁ, וְהָנֵי מִילֵּי – דְּקָפֵיד עֲלַיְיהוּ.
We learned in the mishna, among those liable for performing primary categories of labor: And one who smooths it and one who cuts it. Rabbi Aḥa bar Ḥanina said: One who rubs the hide between the pillars
RASHI
השף בין העמודים כגון עמודי אכסדראות שעשוים חלונות חלונות ונסמכין בחלונות בין עמוד לעמוד והשף שם בקרקעית הבנין שנשענין עליו כדי שיהא חלק חייב משום ממחק:
המגרר ראשי כלונסות שיהיו ראשיהן שוין וחדין:
ממרח רטיה מחליק תחבושת על המכה:
מסתת את האבן לאחר שנעקרה מן ההר ונחצבה מחליקה:
משום מכה בפטיש שהוא גמר מלאכה:
הצר בכלי צורה בכלי שעומד לכך לנאותו:
מנפח בכלי זכוכית כשהותך נעשה על ידי נפוח:
דשקיל אקופי ראשי חוטין התלויין ביריעה במקום קשורין כשניתק בה חוט וקשרוהו וכן קשין וקסמים דקין שנארגו בה בלא מתכוין ונוטלין אותם ממנה לאחר אריגה גמר מלאכה הוא וחייב משום מכה בפטיש:
TOSAFOT
השף בין העמודים בשבת חייב פירש ר"ח דשף העור על העמוד כדי להחליקו וכן משמע בירושלמי ורש"י פירש ששף קרקעית שבין עמודי חלונות ולא נהירא:
והמסתת את האבן כו' חייב משום מכה בפטיש אבל משום מחתך וממחק לא מיחייב דמיירי שכבר היא מרובעת ומתוקנת אלא שמייפה אותה ועושה בה שירטוטין ויפוי כעין שעושין עכשיו מסתתי האבנים ר"י וכן ריב"א:
“וְהַכּוֹתֵב שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת״. תָּנוּ רַבָּנַן: כָּתַב אוֹת אַחַת גְּדוֹלָה וְיֵשׁ בִּמְקוֹמָהּ לִכְתּוֹב שְׁתַּיִם – פָּטוּר, מָחַק אוֹת גְּדוֹלָה וְיֵשׁ בִּמְקוֹמָהּ לִכְתּוֹב שְׁתַּיִם – חַיָּיב. אָמַר רַבִּי מְנַחֵם בְּרַבִּי יוֹסֵי: וְזֶה חוֹמֶר בְּמוֹחֵק מִבְּכוֹתֵב.
We learned in the mishna, among those liable for performing primary categories of labor: And one who writes two letters. The Sages taught: One who wrote one large letter, and in its space there is room to write two, is exempt, as he wrote only one letter. However, one who erased one large letter, and in its space there is room to write two, is liable. Rav Menaḥem, son of Rabbi Yosei, said: And that is a greater stricture with regard to erasing than with regard to writing. Although greater stringency is usually accorded to creative acts, here the destructive act of erasing is more stringent. Although he erased only one letter, he made room for two, which is the essence of the prohibited labor.
RASHI
כתב אות אחת גדולה כו' פטור שבקרשי המשכן שתים היו כותבים אחת בזו ואחת בזו כדי לזווגן כשסותרים אותן:
מחק אות אחת כו' חייב שאין מלאכת מחיקה חשובה אלא ע"מ לכתוב והרי יש מקום לשתי אותיות:
אמר רבי מנחם ברבי יוסי הא קמ"ל מאן תנא קמא ר' מנחם ברבי יוסי:
“הַבּוֹנֶה וְהַסּוֹתֵר הַמְכַבֶּה וְהַמַּבְעִיר וְהַמַּכֶּה בַּפַּטִּישׁ״. רַבָּה וְרַבִּי זֵירָא דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: כָּל מִידֵּי דְּאִית בֵּיהּ גְּמָר מְלָאכָה – חַיָּיב מִשּׁוּם מַכֶּה בַּפַּטִּישׁ.
We learned in the mishna, among those liable for performing primary categories of labor: One who builds and one who dismantles; one who extinguishes and one who kindles; and one who strikes a blow with a hammer. With regard to the labor of striking a blow with a hammer, it is Rabba and Rabbi Zeira who both stated a principle: One who performs any action on Shabbat that contains an element of completion of work is liable for the labor of striking a blow with a hammer.
“אֵלּוּ אֲבוֹת מְלָאכוֹת״. ‘אֵלּוּ׳ לְאַפּוֹקֵי מִדְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, דִּמְחַיֵּיב עַל תּוֹלָדָה בִּמְקוֹם אָב. “חָסֵר אַחַת״. לְאַפּוֹקֵי מִדְּרַבִּי יְהוּדָה, דְּתַנְיָא: רַבִּי יְהוּדָה מוֹסִיף אֶת הַשּׁוֹבֵט וְהַמְדַקְדֵּק. אָמְרוּ לוֹ: שׁוֹבֵט – הֲרֵי הוּא בִּכְלָל מֵיסֵךְ, מְדַקְדֵּק – הֲרֵי הוּא בִּכְלָל אוֹרֵג.
The mishna concludes: These are the primary categories of labor. The Gemara explains that the emphasis on the word these, indicating these and no others, comes to exclude the opinion of Rabbi Eliezer, who renders one liable for the performance of a subcategory of prohibited labor when performed together with a primary category
RASHI
לאפוקי מדרבי אליעזר דהא אמרן דלא נמנו כאן אלא להודיענו מנין חטאות של העלם אחד ותנא הרי אלו למעוטי שאם עשה תולדותיהם עמהן דאינו מביא עליהן חטאת ודלא כרבי אליעזר דמחייב אתולדה עם האב בכריתות:
שובט משוה השתי בכרכר שקורין ריו"ל:
מדקדק כשמותח חוט הערב מכה בכרכר עליו במקומות מקומות ליישבו שלא יהא מתוח יותר מדאי שהמתיחה מעכבתו מהתחבר יפה עם הארג:
שובט הרי הוא בכלל מיסך דהיינו מיסך ממש שמסדר חוטי השתי:
הרי הוא אורג דהיינו אורג ממש ולא דמי לזורה ובורר ומרקד דזה בקשין וזה בצרורות וזה בקמח:
TOSAFOT
הרי אלו לאפוקי מדרבי אליעזר דמחייב אתולדה במקום אב וא"ת מרישא שמעינן לה דתנן העושה מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת אינו חייב אלא אחת וי"מ דה"ק מעין מלאכה אחת היינו שתי תולדות מאב א' אבל האב ותולדה דידיה מיחייב תרתי קמ"ל:
חסר אחת לאפוקי מדר' יהודה תימה דממנינא דרישא שמעינן לה וליכא למימר תנא ושייר דהא אלו קתני ומיהו הא ליכא לאקשויי דהא מאלו דרישא שמעינן לאפוקי מדר' אליעזר דאיכא למימר דנקט ברישא אלו אבות משום דקאי אדקתני לעיל חייב על כל אב מלאכה וי"ל דממנינא דרישא לא שמעינן לאפוקי מדרבי יהודה דאיכא למימר דלא חשיב אלא מלאכות חשובות אבל שובט ומדקדק אע"ג דמלאכות הן לא קתני להו משום דאינם מבוררות כל כך וכה"ג משני בפ"ק דקדושין (דף טז:) גבי אלו מעניקין להן דבר שיש לו קצבה קתני דבר שאין לו קצבה לא קתני:
מתני׳ וְעוֹד כְּלָל אַחֵר אָמְרוּ: כֹּל הַכָּשֵׁר לְהַצְנִיעַ, וּמַצְנִיעִין כָּמוֹהוּ, וְהוֹצִיאוֹ בַּשַּׁבָּת – חַיָּיב חַטָּאת עָלָיו. וְכֹל שֶׁאֵינוֹ כָּשֵׁר לְהַצְנִיעַ, וְאֵין מַצְנִיעִין כָּמוֹהוּ, וְהוֹצִיאוֹ בַּשַּׁבָּת – אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא הַמַּצְנִיעוֹ.
And they stated an additional principle with regard to the halakhot of Shabbat. Anything fit to store, in the sense that it is large enough to make it worthwhile to store for future use, and people typically store items like it, and one carried it out into a prohibited domain on Shabbat, he is liable to bring a sin-offering for that action. And anything not fit to store
RASHI
מתני' כל הכשר להצניע שהוא מין העשוי לצורך האדם:
ומצניעין כמוהו כמות זה כלומר שיש בו שיעור הראוי להצניעו:
אין חיוב אלא למצניעו אם נעשה חביב לאדם א' והצניעו חייב על הוצאתו אם חזר והוציאו אבל אדם אחר אינו חייב עליו דלגביה לאו מלאכה הוא:
גמ׳ “כֹּל הַכָּשֵׁר לְהַצְנִיעַ״ לְאַפּוֹקֵי מַאי? רַב פַּפָּא אָמַר: לְאַפּוֹקֵי דַּם נִדָּה. מָר עוּקְבָא אָמַר: לְאַפּוֹקֵי עֲצֵי אֲשֵׁרָה. מַאן דְּאָמַר דַּם נִדָּה – כָּל שֶׁכֵּן עֲצֵי אֲשֵׁרָה. מַאן דְּאָמַר עֲצֵי אֲשֵׁרָה – אֲבָל דַּם נִדָּה מַצְנַע לֵיהּ לְשׁוּנָרָא. וְאִידָךְ, כֵּיוָן דְּחָלְשָׁא – לָא מַצְנַע לֵיהּ.
With regard to the principle in the mishna: Anything fit to store, the Gemara asks: What does it come to exclude? In the opinion of the tanna , what is not fit for storage? Rav Pappa said: It comes to exclude the blood of a menstruating woman. Mar Ukva said: It comes to exclude the wood of a tree designated for idolatry [ ashera ].
RASHI
גמ' מ"ד דם נדה אינו כשר להצניע כ"ש עצי אשרה דאיסורי הנאה נינהו ומאיסי וצריך לאבדן:
כיון דחלשא המאכיל דם האדם לחתול נעשה חלש אותו אדם:
TOSAFOT
לאפוקי עצי אשרה דלא כרבי יהודה דאמר בפרק רבי עקיבא (לקמן שבת דף צ.) אף המוציא משמשי ע"ז כל שהוא חייב אלא כת"ק דפליג עליה כן פירש בקונט' התם וקשה לרשב"א הא דקאמר הכא מ"ד דם נדה כ"ש עצי אשרה מנא ליה דילמא סבר כרבי יהודה ומחייב בעצי אשרה שמצניעין אותן לשריפה:
אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא: הַאי דְּלָא כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, דְּאִי כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן – הָאָמַר: לֹא אָמְרוּ כָּל הַשִּׁיעוּרִין הַלָּלוּ אֶלָּא לְמַצְנִיעֵיהֶן.
Rabbi Yosei bar Ḥanina said: All of these objective criteria mentioned in our mishna are not in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, as, if one would attempt to say that the mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, didn’t he say: The Sages in the mishna only stated all these fixed measures for items carried out with regard to those who store them? Only one who stores those items is liable for carrying them. However, one who does not store the item, and for whom it is insignificant, is not liable even if that item met the measure for liability delineated in the mishna.
RASHI
הא דתנא כל הכשר להצניע ויש בו שיעור שרוב ב"א עשויין להצניע כשיעור הזה חייב כל אדם על הוצאתו ואפילו אדם עשיר שאין שיעור זה חשוב לו:
דלא כר' שמעון לקמן בהמוציא:
TOSAFOT
הא דלא כר' שמעון פירש בקונטרס הא דתנן כל הכשר כו' שרוב בני אדם עשויים להצניע כשיעור הזה חייב כל אדם על הוצאתו אפילו אדם עשיר שאין שיעור זה חשוב לו משמע מדבריו דלא מחייב ר' שמעון אלא בסתם בני אדם שרגילין להצניעו שאותו שיעור חשוב להן ואפילו לא הצניעו הוא ולקמן פי' לא נאמרו שיעורים שבמשנה אלא למצניעין אותו קודם לכן וחזר המצניע והוציאו משמע דוקא בהצניעו חייב ואומר ר"י דיש ליישב פירושו דמה שמצריך לקמן הצנעה היינו לאדם עשיר שאין דרכו להצניע ומכל מקום פירוש מילתיה דר"ש צריך לפרש כמו שפירש כאן דאי מיירי במצניעין לאותו דבר עצמו שמפורש במשנה כמו שפירש התם אם כן כולהו הוה מצי למימר בכל שהוא בכדי שיפת קילור כדתנן בפ' המצניע (לקמן שבת צ:) דלרפואה בכל שהוא ואתיא כר"ש מדלא קאמר התם בגמ' הא דלא כר"ש כי היכי דקאמר (דף צא.) הא דלא כר"ש בן אלעזר ומהתם נמי יש לדקדק דלר' שמעון סתם בני אדם שרגילין להצניעו מיחייבי אפי' לא הצניעו מדקתני המצניע לזרע כו' וכל אדם אין חייבין עליו אלא כשיעורו משמע בלא הצנעה וכר"ש נמי אתיא כדפי' ואין לפרש דבעשיר שאין דרכו להצניע לא מיחייב לר"ש אפי' בהצניעו דהא אמר בהמוציא יין בד"א במוציא אבל במצניע כל שהוא ר"ש אומר בד"א במצניע כו' ומפרש מצניע דרבנן בתלמיד שאמר לו כו' דבר שאינו חשוב לכל אי אצנעיה רביה אין אי לא לא ודומיא דהכי נראה דהוי מצניע דר"ש דתליא מילתא באותו שהצניעו היינו בעשיר קשה לרשב"א דמהאי טעמא דקאמר הכא מתני' דלא כר"ש משום דמתני' סתמא קתני דחייב משמע שכל בני אדם חייבין עליו אפי' אותן שאין חשוב להן שיעור זה מהאי טעמא נמי הוה ליה למימר בההיא דפרק המצניע דהויא דלא כר"ש ושמא י"ל דהכא דנקט לפרושי הוה ליה לפרושי טפי:
“וְכֹל שֶׁאֵינוֹ כָּשֵׁר לְהַצְנִיעַ״.
We learned in the mishna: And anything not fit to store, that is too insignificant to warrant storage, only one who stores it is liable for carrying it out.