Back
Shabbat
Daf 71bמִכְּלָל דְּרֵישָׁא מִין אֶחָד וְתַמְחוּי אֶחָד, מִין אֶחָד וְתַמְחוּי אֶחָד צְרִיכָא לְמֵימַר? אָמַר רַב הוּנָא: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּגוֹן שֶׁהָיְתָה לוֹ יְדִיעָה בֵּינְתַיִים, וְרַבָּן גַּמְלִיאֵל הִיא, דְּאָמַר: אֵין יְדִיעָה לַחֲצִי שִׁיעוּר.
by inference, the first clause in the mishna is referring to one type of food and one dish. The problem is then more difficult. In a case where one ate two halves of an olive-bulk from one type of food and in one dish, was it necessary to say that he is liable? That is obvious. Rav Huna said: With what are we dealing here? We are dealing with a case where he had a period of awareness between eating the two half olive-bulks. After eating the first half of an olive-bulk, he became aware that he had eaten food that was prohibited. Then he became unaware again and ate the second half of an olive-bulk. Although, with regard to sacrifices, awareness usually serves as a line of demarcation between unwitting transgressions performed prior to the period of awareness and unwitting transgressions performed thereafter, the mishna is in accordance with the opinion of Rabban Gamliel who said: There is no awareness for half a measure.
RASHI
מכלל דרישא דאמר חייב:
מין אחד ותמחוי אחד בתמיה:
שהיתה לו ידיעה בין שני חצאי שיעור ואיצטריך לאשמעינן דליצטרפו דס"ד אמינא הואיל ובשיעורין שלמים חלוקין לחטאות הכא נמי לא ליצטרפו קמ"ל דהתם הוה ידיעה אבל ידיעת חצי שיעור לאו ידיעה היא:
רבן גמליאל היא דאמר לקמן בפרק הבונה אין ידיעה לחצי שיעור:
TOSAFOT
מכלל דרישא מין אחד ותמחוי אחד כו' לעיל לא בעי למיפרך מכלל דסיפא משני מינין ושני תמחויין צריכא למימר שלא חש להאריך כיון דלא קאי הכי:
אִיתְּמַר, אָכַל שְׁנֵי זֵיתֵי חֵלֶב בְּהֶעְלֵם אֶחָד וְנוֹדַע לוֹ עַל הָרִאשׁוֹן, וְחָזַר וְנוֹדַע לוֹ עַל הַשֵּׁנִי. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: חַיָּיב שְׁתַּיִם, וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר חַיָּיב, “עַל חַטָּאתוֹ וְהֵבִיא״. וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר פָּטוּר, “מֵחַטָּאתוֹ וְנִסְלַח לוֹ״.
A dispute between amora’im was stated: With regard to one who ate two olive -bulks of forbidden fat in one lapse of awareness, and became aware of the transgression of eating the first olive-bulk, and then became aware of the transgression of eating the second,
RASHI
וחזר ונודע לו לקמן בעי ליה אי קודם שהפריש קרבן על ידיעה ראשונה וקסבר ידיעות מחלקות לחטאות ואע"פ שלא היתה ידיעה בין אכילה לאכילה או לאחר הפרשה וקסבר הפרשות מחלקות והא דאביי ורבא דאמרי לעיל ונודע לו על אחת מהן וחזר ואכל כו' אלמא דחדא הוא דמיחייב אי סבירא להו פלוגתא דר' יוחנן וריש לקיש בקודם הפרשה אינהו דאמור כריש לקיש אי נמי סבירא להו דלאחר הפרשה פליגי ואינהו דאמור קודם הפרשה נודע על השני ודברי הכל אין חלוקין לחטאות:
על חטאתו והביא והביא קרבנו שעירת עזים תמימה נקבה על חטאתו אשר חטא (ויקרא ד׳:כ״ח) משמע על כל חטאת וחטאת יביא:
מחטאתו ונסלח לו אפי' לא הביא אלא על מקצת חטאתו ונסלח לו כולו:
וְרֵישׁ לָקִישׁ, הָכְתִיב: “עַל חַטָּאתוֹ וְהֵבִיא״! הַהוּא לְאַחַר כַּפָּרָה. וּלְרַבִּי יוֹחָנָן נַמִי, הָכְתִיב: “מֵחַטָּאתוֹ וְנִסְלַח לוֹ״! הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּגוֹן שֶׁאָכַל כְּזַיִת וּמֶחֱצָה, וְנוֹדַע לוֹ עַל כַּזַּיִת, וְחָזַר וְאָכַל כַּחֲצִי זַיִת אַחֵר בְּהֶעְלֵמוֹ שֶׁל שֵׁנִי, מַהוּ דְּתֵימָא – לִיצְטָרְפוּ, קָא מַשְׁמַע לָן.
The Gemara asks: And how can Reish Lakish say that one sin-offering is sufficient? Isn’t it written: “For his sin … and he shall bring”? The Gemara answers: That verse refers to a case where he only became aware of the second sin after attaining atonement for the first. However, if he became aware prior to atonement, he is required to bring only one sin-offering. The Gemara asks: And Rabbi Yoḥanan, too, how can he say that one is liable to bring two sin-offerings? Isn’t it written: “From his sin, and it shall be forgiven for him? The Gemara answers: According to Rabbi Yoḥanan, with what are we dealing here? It is a case where one ate an olive-bulk and a half,
RASHI
קמ"ל כיון דהאי חצי זית עם זית קמא שייך בתר ידיעה קמייתא הוה כאילו נודע לו על הכל דהא אי הוה מייתי קרבן הוה מיכפר בהדיה [דזית] בלא שום ידיעה דפחות מכשיעור לא חשיב אבל כזית לא מיכפר בלא ידיעה הלכך כי לא איתידע ליה בהדיה אלא זה אחר זה הוו ידיעות מחלקות:
אָמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אַשִׁי: דְּאִיתְיַדַע לֵיהּ קוֹדֶם הַפְרָשָׁה פְּלִיגִי, וּבְהָא פְּלִיגִי; דְּמָר סָבַר: יְדִיעוֹת מְחַלְּקוֹת, וּמָר סָבַר: הַפְרָשׁוֹת מְחַלְּקוֹת. אֲבָל לְאַחַר הַפְרָשָׁה – מוֹדֵי לֵיהּ רֵישׁ לָקִישׁ לְרַבִּי יוֹחָנָן דְּחַיָּיב שְׁתַּיִם; אוֹ דִּילְמָא: דְּאִיתְיַדַע לֵיהּ לְאַחַר הַפְרָשָׁה פְּלִיגִי, וּבְהָא פְּלִיגִי; דְּמָר סָבַר: הַפְרָשׁוֹת מְחַלְּקוֹת, וּמָר סָבַר: כַּפָּרוֹת מְחַלְּקוֹת. אֲבָל קוֹדֶם הַפְרָשָׁה – מוֹדֵי לֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן לְרֵישׁ לָקִישׁ דְּאֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת; אוֹ דִּילְמָא: בֵּין בְּזוֹ וּבֵין בְּזוֹ מַחֲלוֹקֶת?
Ravina said to Rav Ashi: In the dispute between Rabbi Yoḥanan and Reish Lakish, they disagree in a case where one became aware of the second transgression prior to designating an animal for the first sin-offering, and this is the point over which they disagree: That one Sage, Rabbi Yoḥanan, holds that periods of awareness separate.
RASHI
דאיתידע ליה על השני קודם שהפריש קרבן על ידיעה הראשונה פליגי:
אָמַר לֵיהּ: מִסְתַּבְּרָא, בֵּין בְּזוֹ וּבֵין בְּזוֹ מַחֲלוֹקֶת. דְּאִי סָלְקָא דַּעֲתָךְ קוֹדֶם הַפְרָשָׁה פְּלִיגִי, אֲבָל לְאַחַר הַפְרָשָׁה מוֹדֶה לֵיהּ רֵישׁ לָקִישׁ לְרַבִּי יוֹחָנָן דְּחַיָּיב שְׁתַּיִם, אַדְּמוֹקֵים לֵיהּ קְרָא לְאַחַר כַּפָּרָה – לוֹקְמֵיהּ לְאַחַר הַפְרָשָׁה! וְאִי אַחַר הַפְרָשָׁה פְּלִיגִי, אֲבָל קוֹדֶם הַפְרָשָׁה מוֹדֶה לֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן לְרֵישׁ לָקִישׁ דְּאֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת – אַדְּמוֹקִי לֵיהּ קְרָא בִּכְזַיִת וּמֶחֱצָה, לוֹקְמֵיהּ קוֹדֶם הַפְרָשָׁה!
Rav Ashi said to him: It is reasonable to say that the dispute is both in this case and in that case. As, should it enter your mind that they disagree only in a case where he became aware of the second sin prior to designation of an animal for the first sin-offering, and in a case where he became aware after designation Reish Lakish agrees with Rabbi Yoḥanan that he is liable to bring two sin-offerings, then rather than establishing the verse that posed a difficulty to Reish Lakish’s opinion in a case where one became aware of the second sin after atonement for the first, let him establish it in a case where one became aware of the transgression after designation of an animal for the first sin-offering. And similarly, if you say that they disagree only in a case where he became aware of the second sin after designation, and in a case where he became aware prior to designation Rabbi Yoḥanan agrees with Reish Lakish that he is only liable to bring one sin-offering, then rather than establishing the verse that posed a difficulty to Rabbi Yoḥanan’s opinion in a case where he ate an olive-bulk and a half, let him establish it in a case where he became aware of the transgression prior to designation.
RASHI
אדמוקים לאחר כפרה כי פרכינן לעיל לריש לקיש הא כתיב על חטאתו והביא ואוקימנא שיטתיה דתלמודא בלאחר כפרה לוקמא בלאחר הפרשה אבל השתא דאוקימנא בלאחר כפרה ש"מ דפשיטא לבני הישיבה שסדרו הגמ' דלאחר הפרשה נמי פטר ריש לקיש:
וְדִילְמָא סַפּוֹקֵי מְסַפְּקָא לֵיהּ, וְאִם תִּימְצֵי לוֹמַר קָאָמַר: אִם תִּימְצֵי לוֹמַר קוֹדֶם הַפְרָשָׁה פְּלִיגִי בָּהּ, רַבִּי יוֹחָנָן הֵיכִי מוֹקֵי לֵיהּ לִקְרָא – בִּכְזַיִת וּמֶחֱצָה. וְאִם תִּימְצֵי לוֹמַר לְאַחַר הַפְרָשָׁה פְּלִיגִי, רֵישׁ לָקִישׁ הֵיכִי מוֹקֵי לֵיהּ לִקְרָא – בִּלְאַחַר כַּפָּרָה.
Ravina does not accept this proof, as, in his opinion, it is flawed: And perhaps there is uncertainty with regard to this matter, and he spoke employing the style of: If you wish to say. If you wish to say that they disagree in a case where he became aware of the second sin prior to designation, then how does Rabbi Yoḥanan establish the verse? He establishes the verse in a case where one ate an olive-bulk and a half. And if you wish to say they disgaree in a case where he became aware of the second sin after designation, then how does Reish Lakish establish the verse? He establishes the verse in a case where one became aware of the second sin after attaining atonement.
RASHI
הכי גרסינן בספרים ישנים ודילמא ספוקי מספקא להו ואת"ל קאמר אם תמצא לומר קודם הפרשה פליגי רבי יוחנן היכי מוקי ליה לקרא בכזית ומחצה את"ל אחר הפרשה פליגי ר"ל היכי מוקי ליה לקרא בלאחר כפרה והכי פירושא ודילמא לבני תלמודא נמי מספקא להו פלוגתא דר"י ור"ל במאי כי היכי דמספקא ליה לדידי אי בקודם אי בלאחר אי בתרווייהו וכי פריך בעל התלמוד לרבי יוחנן נמי והא כתיב מחטאתו ונסלח לו ומשני ליה בכזית ומחצה בלשון את"ל פריך ליה ומשני ליה והכי קאמר אי הוה פשיטא לן דלאחר הפרשה הוא דמחייב [ר"י תרתי] אבל בקודם הפרשה מודה [לר"ל] לא הוה קשיא לן מידי דאוקימנא מחטאתו ונסלח לו בקודם הפרשה אבל השתא קשיא לן את"ל בהך בעיא דרבינא דבקודם הפרשה נמי פליגי וא"ר יוחנן חייב שתים ר' יוחנן היכי מוקי ליה לקרא דמחטאתו ונסלח לו ושני ליה בכזית ומחצה והכי קמשני אפי' את"ל דקודם הפרשה לחודא פליגי אי נמי בתרווייהו פליגי איכא לאוקמא בכזית ומחצה ולר"ל נמי כי פריך ליה תלמודא הכתיב על חטאתו והביא ושני ליה בעל התלמוד בלאחר כפרה לעולם ספוקי מספקא ליה במאי פליגי כלדידי ובאת"ל פריך ומשני והכי קאמר את"ל בלאחר הפרשה נמי פליגי דבלאחר הפרשה פטר ליה בחד קרבן דהשתא ליכא לאוקמא לקרא דמחייב בלאחר הפרשה ר"ל היאך מוקי ליה להאי קרא כלומר במאי מוקי ליה ושני ליה אפילו אם תמצא לומר בלאחר הפרשה פליגי איכא לאוקמי בלאחר כפרה ורוב התלמידים שגו בשיטה זו ודימו דהאי דהיכי מוקי לה לקרא בכזית ומחצה וחברו היכי מוקי ליה לקרא בלאחר כפרה לשון קושיא הוא ולפרושי כמו מ"ט והוצרכו לשבש את הספרים ולמחוק הוי"ו ואת"ל קמא ולהגיה קאמרינן ולהגיה על קודם לאחר ועל לאחר קודם ואין שיטת התלמוד כפי סוגייתם:
אָמַר עוּלָּא: לְמַאן דְּאָמַר “אָשָׁם וַדַּאי לָא בָּעְיָא יְדִיעָה בַּתְּחִילָּה״
Ulla said: According to the one who said that in order to designate a definite guilt-offering,
RASHI
למ"ד אשם ודאי לא בעי ידיעה פלוגתא דר"ט ור"ע היא בכריתות בפ' דם שחיטה (כריתות דף כב.) ר"ע מחייב על ספק מעילות אשם תלוי ופי' היו לפניו שתי חתיכות א' של קדש וא' של חולין ואכל אחת מהן ואינו יודע איזו אכל מביא אשם תלוי ומודה ר"ע שאינו מביא את מעילתו כלומר אינו משלם קרן וחומש עד שיודע לו ויביא עמה אשם מעילות ודאי כי היכי דאשם תלוי דשאר עבירות דספק כרת אינו מכפר כפרה גמורה וכשיודע לו דודאי חטא מביא חטאת אף זה כשיודע לו יחזור ויביא אשם ודאי ר"ט אומר מה לזה מביא שתי אשמות ולא דמי לאשם תלוי דספק חטאת דהתם ספיקו איל וודאי נקבה הלכך כי מתידע ליה בעי לאתויי נקבה אבל זה ששניהם מין אחד כדאמר התם שממין שמביא על הודע מביא על לא הודע שזה איל וזה איל יביא קרן וחומש ויביא איל ויאמר אם ודאי מעלתי זו מעילתי וזו אשמי ואם ספק שלא עתיד ספיקי להודע לי אשם זה יהיה אשם תלוי והקדש זה לנדבה ולכי מתיידע ליה לא בעי לאתויי אשם אחרינא אלמא לא בעי ידיעה בתחילה באשם ודאי קודם הבאת כפרתו דהא לא איתידע ליה כי אתיי' ומכפר עליה:
אשם ודאי כל אשמות קרוין אשם ודאי חוץ מאשם תלוי שהוא בא על לא הודע והן שלשה הבאין על חטא אשם מעילות אשם גזילות אשם שפחה חרופה:
TOSAFOT
מאן דאמר אשם ודאי לא בעי ידיעה בתחלה פי' בקונטרס דאיכא פלוגתא דר' עקיבא ורבי טרפון בפרק דם שחיטה בכריתות (דף כב:) וליתא דהא תנן התם דדוקא במעילה מרובה קאמר ר"ע שמביא שתי אשמות משום דטוב לו שיביא שתי אשמות משיביא אשם אחד ויתנה שאם לא יוודע לו תהא מעילתו נדבה אבל במעילה מועטת מודה ר"ע שמביא אשם אחד ויתנה ונוח לו שיתן מעילה מועטת על הספק משיביא שתי אשמות וקאמרינן בגמ' מדברי שניהם נלמד [א] אשם ודאי לא בעי ידיעה בתחלה ואם תאמר רבי טרפון דקאמר מה לזה מביא שתי אשמות משמע דעצה טובה קמ"ל אדרבה כיון דבמעילה מרובה פליגי אם כן טוב לו שיביא שתי אשמות כדאמר ר' עקיבא משיביא אשם אחד ומעילתו ויתנה כדפרישית יש לומר דר' טרפון לאו עצה טובה קאמר אלא לעולם אינו יוצא מידי עבירה בשתי אשמות אלא שיביא אשם ומעילתו ויתנה ואם תאמר ולרבי עקיבא אמאי מביא שתי אשמות במרובה ובמעוטה אשם ומעילה יביא לעולם אשם אחד ויתנה וכשיודע אז יביא מעילתו ויש לומר משום דאמר המביא אשמו עד שלא הביא מעילתו לא יצא: