Back
Shabbat
Daf 69aקָא מַשְׁמַע לָן. מֵיתִיבֵי: אֵיזֶהוּ שִׁגְגַת שְׁבוּעַת בִּיטּוּי לְשֶׁעָבַר – שֶׁאִם אָמַר: “יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁשְּׁבוּעָה זוֹ אֲסוּרָה, אֲבָל אֵינִי יוֹדֵעַ אִם חַיָּיבִין עָלֶיהָ קָרְבָּן אוֹ לֹא״ – חַיָּיב! הָא מַנִּי – מוּנְבַּז הִיא.
Therefore, Abaye teaches us that this is not so. The Gemara raises an objection from a baraita : What is an unwitting violation of an oath on a statement
RASHI
סלקא דעתך אמינא בשבועת ביטוי נמי קאי רבי יוחנן במילתיה דאף על פי שהזיד בלאו ודקשיא לך במאי שגג שגג בקרבן דהואיל וחידוש מודו ביה רבנן:
TOSAFOT
הא מני מונבז היא פירש בקונטרס אבל לרבנן דפליגי אמונבז לא אשכחן שגגת שבועת ביטוי לשעבר וסברי כרבי ישמעאל דאמר בשבועות דאינו חייב אלא על העתיד לבא והקשה ה"ר אליעזר לרבינו שמואל דהא רבנן דמונבז רבי עקיבא ור"ע מחייב בהדיא על לשעבר בשבועות [פ"ג וכלשון אחר שפי' בקונטרס מוכח בשבועות] בפ"ג (דף כו:) דאמר בעא מיניה רבא מרב נחמן איזהו שגגת ביטוי לשעבר אמר ליה כגון דאמר יודע אני ששבועה זו אסורה אבל איני יודע אם חייבין עליה קרבן אם לאו ופריך ליה כמאן כמונבז ומשני אפילו תימא רבנן אע"ג דבכל התורה כולה לית להו שגגה בקרבן כו' ומה שהקשה בקונטרס מאי פשיטא הא קמ"ל אף על גב דבעלמא הוי שגגה הכא לאו שגגה היא משום דהאדם בשבועה בעינן לאו פירכא היא דאי משום הא איצטריך ליתני בהדיא האדם בשבועה פרט לאנוס אלא משמע דשגגת קרבן אתא לאשמעינן ששמה שגגה ומיהו קשה דבלאו הך ברייתא הוה מצי למיפרך לאביי ממתניתין דשבועות דמחייב ר"ע שבועת ביטוי לשעבר ולא משכחת לה אלא אם כן הזיד בלאו על כן נראה כפירוש רבינו שמואל שהשיב לרבנן דשגגת קרבן לאו שמה שגגה משכחת שגגת שבועת ביטוי לשעבר כגון שיודע ששבועה זו אסורה אבל אינו יודע שיש בה לאו אבל סבור שיש בה איסור עשה וחשיב שפיר האדם בשבועה בענין זה וכן מוכח בשבועות (שם) דמהאדם בשבועה לא ממעט אלא כסבור בשעת שבועה שבאמת נשבע כגון תלמידי דרב דמר משתבע דהכי אמר רב כו' הלכך הא מני מונבז הוא דלרבנן הוה ליה למיתני ואינו יודע אם חייבין עליה לאו וההוא דשבועות דבעא מיניה רבא מרב נחמן פליגא אדאביי:
(לִישָּׁנָא אַחֲרִינָא: מַנִּי? אִילֵימָא מוּנְבַּז – פְּשִׁיטָא, הָשְׁתָּא בְּכָל הַתּוֹרָה דְּלָאו חִידּוּשׁ הוּא אָמַר: שִׁגְגַת קָרְבָּן שְׁמָהּ שְׁגָגָה, הָכָא דְּחִידּוּשׁ הוּא לֹא כָּל שֶׁכֵּן? אֶלָּא לָאו – רַבָּנַן הִיא, וּתְיוּבְתָּא דְּאַבַּיֵי! תְּיוּבְתָּא).
There is another version of the discussion of Abaye’s statement where, after quoting the halakha with regard to an oath on a statement, the question was raised: In accordance with whose opinion is this mishna? If you say it is in accordance with the opinion of Munbaz, that is obvious: Now, if throughout the entire Torah where there is no novelty
RASHI
קמ"ל אביי דמודה רבי יוחנן בה דבעינן שגגת לאו דאי הזיד בלאו תו ליכא שגגה דבהא נמי פליגי רבנן אמונבז ואמרי דאין שגגת קרבן שגגה:
איזהו שבועת ביטוי לשעבר בשלמא להבא כגון שלא אוכל משכחת לה כגון שנתעלמה השבועה ואכל אלא לשעבר כגון שאכלתי והוא לא אכל אין כאן שוגג דאי כסבור שאכל בשעה שנשבע אינו חייב קרבן דתניא בשבועות (פ"ג דף כו.) האדם בשבועה פרט לאנוס כלומר האדם בשבועה שיהא אדם בשעת שבועה שתהא דעתו עליו בשעת שבועה ופרשינן לה התם לאפוקי כי האי גוונא ומהשתא לא משכחת שגגה אלא בקרבן:
אמר יודע אני שאני נשבע לשקר ונזהרתי על כך:
אבל איני יודע כו' דאי בנתעלמה ממנו אזהרת שבועה אין לך אונס בשעת שבועה כזה:
חייב אלמא מודו ביה רבנן דמיחייב אשגגת קרבן:
הא מני מונבז היא דאמר נמי בעלמא שמה שגגה אבל לרבנן דפליגי עליה לית להו ביטוי לשעבר דסברי כר' ישמעאל דאמר בשבועות אינו חייב אלא על העתיד לבא (שם דף כה.) יש גורסין הא מני מונבז פשיטא השתא בכל התורה אמר מונבז שגגת קרבן שמה שגגה הכא דחידוש הוא לא כ"ש אלא לאו רבנן תיובתא דאביי תיובתא ולא נהירא לי דמאי פשיטותא הא איצטריך לאשמעינן דחלוקה שגגה זו משאר שגגות דאילו בכל התורה למונבז בין ששגג בקרבן בין ששגג בלאו וכרת שמה שגגה וכאן בלשעבר אם שגג בלאו שבה לאו שגגה היא דכתיב האדם בשבועה:
וְאָמַר אַבַּיֵי: הַכֹּל מוֹדִים בִּתְרוּמָה שֶׁאֵין חַיָּיבִין עָלֶיהָ חוֹמֶשׁ עַד שֶׁיִּשְׁגּוֹג בְּלָאו שֶׁבָּהּ. הַכֹּל מוֹדִים מַאן – רַבִּי יוֹחָנָן, פְּשִׁיטָא! כִּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן – הֵיכָא דְּאִיכָּא כָּרֵת, הֵיכָא דְּלֵיכָּא כָּרֵת – לָא! מַהוּ דְּתֵימָא: מִיתָה בִּמְקוֹם כָּרֵת עוֹמֶדֶת, וְכִי שָׁגַג בְּמִיתָה – נַמִי לִיחַיֵּיב, קָא מַשְׁמַע לָן. רָבָא אָמַר: מִיתָה בִּמְקוֹם כָּרֵת עוֹמֶדֶת, וְחוֹמֶשׁ בִּמְקוֹם קָרְבָּן קָאֵי.
And Abaye said: Everyone agrees with regard to teruma that one is only liable to add a payment of one-fifth the value of the teruma for eating it unwittingly if he is unwitting with regard to its prohibition. The Gemara asks: To whose opinion is Abaye referring in the phrase: Everyone agrees? Certainly, it is the opinion of Rabbi Yoḥanan. Even though, in general, he holds that unwitting with regard to karet is sufficient to render the action unwitting, the case of teruma is different. The Gemara asks: In the case of teruma , it is obvious that he would agree. When Rabbi Yoḥanan says that one need not be unwitting with regard to the prohibition, it is in a case where there is a prohibition punishable by karet ; however, here, where there is no punishment of karet , Rabbi Yoḥanan would not say so. The Gemara answers that nonetheless Abaye introduced a novel element: Lest you say that since one who intentionally eats teruma is subject to death at the hand of Heaven, perhaps death stands in place of karet . And where he was unwitting with regard to the punishment of death for this sin, he should also be liable to pay the added fifth as one who performed the transgression unwittingly because his case is analogous to one who is considered unwitting due to lack of awareness of karet . Therefore, Abaye teaches us that it is not so. Rava said: Indeed, death stands in place of karet
אָמַר רַב הוּנָא: הָיָה מְהַלֵּךְ (בַּדֶּרֶךְ אוֹ) בַּמִּדְבָּר, וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ אֵימָתַי שַׁבָּת – מוֹנֶה שִׁשָּׁה יָמִים וּמְשַׁמֵּר יוֹם אֶחָד. חִיָּיא בַּר רַב אוֹמֵר: מְשַׁמֵּר יוֹם אֶחָד וּמוֹנֶה שִׁשָּׁה. בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי? מָר סָבַר: כִּבְרִיָּיתוֹ שֶׁל עוֹלָם, וּמָר סָבַר כְּאָדָם הָרִאשׁוֹן. מֵיתִיבֵי: הָיָה מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ אֵימָתַי שַׁבָּת – מְשַׁמֵּר יוֹם אֶחָד לְשִׁשָּׁה. מַאי לָאו: מוֹנֶה שִׁשָּׁה וּמְשַׁמֵּר יוֹם אֶחָד? לֹא, מְשַׁמֵּר יוֹם אֶחָד וּמוֹנֶה שִׁשָּׁה.
Rav Huna said: One who was walking along the way or in the desert, and he does not know when Shabbat occurs,
RASHI
הכל מודים בתרומה זר שאכל תרומה בשוגג משלם חומש על שגגתו דכתיב (ויקרא כ״ב:י״ד) ואיש כי יאכל קדש בשגגה אבל מזיד אין מוסיף חומש וחייב מיתה בידי שמים דכתיב (שם) ומתו בו כי יחללוהו וסמיך ליה וכל זר לא יאכל קדש:
בלאו שבה כסבור חולין ואין כאן לאו:
מיתה דכתיב בתרומה:
במקום כרת דשאר עבירות:
וחומש דשגגת תרומה במקום קרבן דשגגת שאר עבירות ולרבי יוחנן מיחייב חומש אשגגת מיתה:
אִי הָכִי, “מְשַׁמֵּר יוֹם אֶחָד לְשִׁשָּׁה״?! “מְשַׁמֵּר יוֹם אֶחָד וּמוֹנֶה שִׁשָּׁה״ מִיבָּעֵי לֵיהּ! וְעוֹד, תַּנְיָא: הָיָה מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ אוֹ בַּמִּדְבָּר, וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ אֵימָתַי שַׁבָּת – מוֹנֶה שִׁשָּׁה וּמְשַׁמֵּר יוֹם אֶחָד. תְּיוּבְתָּא (דְּרַבִּי חִיָּיא) בַּר רַב! תְּיוּבְתָּא.
The Gemara asks: If so, if that is what the baraita meant, why employ the phrase: He observes one day for six? It should have stated: He observes one day and counts six. And furthermore, it was taught in a baraita : If one was walking along the way or was in the desert, and he does not know when Shabbat occurs, he counts six days and observes one day. That is a conclusive refutation of the opinion of Rabbi Ḥiyya bar Rav. The Gemara concludes: Indeed, it is a conclusive refutation of the opinion of Ḥiyya bar Rav.
RASHI
מונה ו' מיום ששם אל לבו שכחתו ומשמר השביעי:
משמר יום אחד ומונה ו' וכל יום ששם אל לבו אינו משמר דשמא עשה מלאכה אבל יום המחרת משמר ולקמן מפרש דבהנך דאינו משמר לא עביד נמי מלאכה אלא כדי פרנסת היום:
כברייתו של עולם ימי חול נמנו תחלה:
כאדם הראשון שנברא בע"ש ויום ראשון למנינו שבת היה:
יום אחד לששה משמע לו' שעברו:
אָמַר רָבָא: בְּכָל יוֹם וָיוֹם עוֹשֶׂה לוֹ כְּדֵי פַּרְנָסָתוֹ, [בַּר מֵהַהוּא יוֹמָא]. וְהַהוּא יוֹמָא לֵימוֹת?! דְּעָבֵיד מֵאֶתְמוֹל שְׁתֵּי פַרְנָסוֹת. וְדִילְמָא מֵאֶתְמוֹל שַׁבָּת הֲוָאי! אֶלָּא: כָּל יוֹם וָיוֹם עוֹשֶׂה לוֹ פַּרְנָסָתוֹ, אֲפִילּוּ הַהוּא יוֹמָא. וְהַהוּא יוֹמָא בְּמַאי מִינְכַּר לֵיהּ – בְּקִידּוּשָׁא וְאַבְדַּלְתָּא.
Rava said: The person who lost track of Shabbat and treats one day a week as Shabbat, each day he makes enough food to sustain himself,
TOSAFOT
עושה כדי פרנסתו אבל להלך יכול כל מה שירצה רק ביום שמשמר דאי לאו הכי לא יגיע לעולם ליישוב והא דקאמר במאי מינכר משום דאין זה היכר שבת במה שיושב ואינו הולך אי נמי אפי' ביום שמשמר הולך כמו שרוצה והשתא לא מינכר אלא בקידושא. הרב פור"ת:
אָמַר רָבָא: אִם הָיָה מַכִּיר מִקְצָת הַיּוֹם שֶׁיָּצָא בּוֹ – עוֹשֶׂה מְלָאכָה כָּל הַיּוֹם כּוּלּוֹ. פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא: כֵּיוָן דְּשַׁבָּת לָא נָפֵיק, בְּמַעֲלֵי שַׁבְּתָא [נַמִי] לָא נָפֵיק, וְהַאי אִי נַמִי בַּחֲמִשָּׁה בְּשַׁבְּתָא נָפֵיק – לִישְׁתְּרִי לֵיהּ לְמֶיעֱבַד מְלָאכָה תְּרֵי יוֹמֵי, קָא מַשְׁמַע לָן: זִימְנִין דְּמַשְׁכַּח שַׁיָּירְתָא, וּמִקְרִי וְנָפֵיק.
Rava said: If he had partial knowledge of the day on which he left,
RASHI
וההוא יומא לימות בתמיה:
ודלמא אתמול שבת הוה ונמצא מחלל שבת שלא לפקוח נפש:
בקדושתא ואבדלתא לזכרון בעלמא שיהא לו שם יום חלוק משאר ימים ולא תשתכח שבת ממנו:
“הַיּוֹדֵעַ עִיקַּר שַׁבָּת״. מְנָהָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: תְּרֵי קְרָאֵי כְּתִיבִי, “וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת״, וּכְתִיב: “וְאֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ״. הָא כֵּיצַד? “וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת״ – שְׁמִירָה אַחַת לְשַׁבָּתוֹת הַרְבֵּה, “וְאֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ״ – שְׁמִירָה אַחַת לְכָל שַׁבָּת וְשַׁבָּת.
We learned in the mishna that there is a difference in halakha between one who knows the essence of Shabbat and one who does not know it. The Gemara asks: From where in the Torah are these matters derived? Rav Naḥman said that Rabba bar Avuh said: Two verses are written.
RASHI
אם היה מכיר מקצת יום שיצא בו לא שזכר איזה יום בשבת היה אלא זכור שהיום יום שלישי ליציאתו או רביעי ליציאתו ומתוך כך ידע שמונה ליציאתו עושה מלאכה כל יום ח' וכן לעולם ודאי זהו יום שיצא בו וקים ליה דבשבת לא יצא שהרי בישוב לא שכח את השבת:
במעלי שבתא נמי לא נפיק דאין דרך לצאת מפני כבוד השבת ועל כן כל יום ח' וט' ליציאתו לישתרו דליכא לספוקינהו בשבת:
מַתְקִיף לָהּ רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: אַדְּרַבָּה, אִיפְּכָא מִסְתַּבְּרָא “וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת״ – שְׁמִירָה אַחַת לְכָל שַׁבָּת וְשַׁבָּת, “וְאֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ״ שְׁמִירָה אַחַת לְשַׁבָּתוֹת הַרְבֵּה.
Rav Naḥman bar Yitzḥak strongly objects: On the contrary, the opposite is reasonable. “And the children of Israel observed the Shabbat”: One observance for each and every Shabbat. “And you shall observe My Shabbatot ”: One observance for multiple Shabbatot . In any case, Rav Naḥman bar Yitzḥak also holds that the halakha of our mishna is derived from comparing and contrasting these two verses.
RASHI
מנא הני מילי שיש מחלל בשבתות הרבה וחייב אחת על כולן ויש מחללן וחייב על כל שבת:
הכי גרסינן הא כיצד ושמרו בני ישראל את השבת שמירה אחת לשבתות הרבה ואת שבתותי תשמורו שמירה לכל שבת ושבת דקרא קמא חדא שבת הוא דחשיב משמע שאינו מקפיד אלא על האחת והכא כתיב את שבתותי אכולהו קפיד ולא מסרן אלא לחכמים להודיען מסברא האי בשכח עיקר שבת דחדא שגגה היא והאי בשוכח שהיום שבת אבל יודע עיקר שבת דאיכא למימר ימים שבינתים [הויין] ידיעה לחלק:
“הַיּוֹדֵעַ שֶׁהוּא שַׁבָּת״.
We learned in the mishna that there is a difference between one who is aware that the day is Shabbat and performs labor and one who forgets the essence of Shabbat and performs prohibited labors.
RASHI
איפכא מסתברא ושמרו בני ישראל את השבת משמע שמירה אחת לשבת אחת ואת שבתותי תשמורו ב' שבתות ואינו מזהיר אלא על שמירה אחת ובין רב נחמן ובין רב נחמן בר יצחק לא פליגי אלא במשמעותא מאי דיליף מר מהאי קרא יליף מר מאידך: