Back
Shabbat
Daf 46bהַשֵּׁירִים וְהַנְּזָמִים וְהַטַּבָּעוֹת הֲרֵי הֵן כְּכָל הַכֵּלִים הַנִּטָּלִים בֶּחָצֵר, וְאָמַר עוּלָּא: מַה טַּעַם – הוֹאִיל וְאִיכָּא תּוֹרַת כְּלִי עֲלֵיהּ. הָכָא נַמִי – הוֹאִיל וְאִיכָּא תּוֹרַת כְּלִי עֲלֵיהּ. אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: בְּרִיךְ רַחֲמָנָא דְּלָא כְּסִיפֵיהּ רָבָא לְרַב אָוְיָא.
bracelets,
RASHI
השירים אצעדות:
הרי הן ככל הכלים אע"פ שאסור לצאת בהן לרה"ר כדאמרי' בפרק במה אשה יוצאה (לקמן שבת נט:) גזירה דילמא שלפא ומחויא מיהו תורת כלי עליהן ומותר לטלטלן שלא כדרך מלבוש:
TOSAFOT
ואמר עולא מה טעם להכי איצטריך לפרושי האי טעמא משום דמשמע ליה דסבר האי תנא כמאן דאסר לקמן להתקשט בהן בחצר מדקתני הרי הן ככל הכלים הניטלין בחצר פירוש ככל הכלים שמלאכתן לאיסור דשרי לצורך גופן ומקומן ולהכי מפרש עולא דאיכא תורת כלי עליה וקשה לר"י דאמר בפ' מי שהפך (מ"ק יב: ושם) ר' יהודה נשיאה נפק בחומרתא דמדושא [עי' פי' רש"י שם] שמע ר' אמי ואיקפיד אמר רב יוסף מ"ט איקפיד והתניא השירים והנזמים כו' ומאי פריך מינה אדרבה מינה משמע דאסור לצאת בהן כדפי' והתם קאמר נפק דמשמע דרך מלבוש ונראה לר"י דחומרתא דמדושא היינו טבעת של עץ כמו שמפרשים רבותיו של רש"י ולא של אלמוג כמו שהוא מפרש דאלמוגין מפרש בראש השנה (דף כג.) כסיתא והכא קאמר דמדושא אלא של עץ אחר הוא ששמו מדושא ואין שם תכשיט עליו וכשיוצאים בו דרך מלבוש לא הוי קישוט אלא טלטול בעלמא ולהכי ידע רב יוסף דר' אמי לא איקפד אלא משום טלטול והשתא מייתי שפיר מהך ברייתא דשרי לטלטל לצורך גופו או לצורך מקומו כשאר כלי' שמלאכתן לאיסור דניטלין לצורך גופו או לצורך מקומו ונפק לחצר קאמר אבל לרה"ר אסור כדאמרי' בפ' הדר (עירובין סט. ושם) ההוא גברא דנפיק בחומרתא דמדושא חזייה לר' יהודה נשיאה כסייה אמר כגון זה מבטל רשות לר' יהודה:
רָמֵי לֵיהּ אַבַּיֵי לְרַבָּה: תַּנְיָא, מוֹתַר הַשֶּׁמֶן שֶׁבַּנֵּר וְשֶׁבַּקְּעָרָה – אָסוּר, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר. אַלְמָא: לְרַבִּי שִׁמְעוֹן לֵית לֵיהּ מוּקְצֶה. וּרְמִינְהוּ, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: כֹּל שֶׁאֵין מוּמוֹ נִיכָּר מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב – אֵין זֶה מִן הַמּוּכָן!
Abaye raised a contradiction before Rabba citing two sources with regard to set-aside on Shabbat. It was taught in a baraita : With regard to the remaining oil that is in an oil lamp and in a bowl in which a wick was lit, it is prohibited to use it on Shabbat and Rabbi Shimon permits using it. Apparently, Rabbi Shimon is not of the opinion that there is a prohibition of set-aside. And a contradiction is raised from a parallel source, in which the Sages discussed the halakha of the firstborn of a kosher animal that developed a blemish on a Festival. The firstborn must be examined
RASHI
מומו ניכר גבי בכור קאי:
TOSAFOT
והתנן ר"ש אומר כל שאין מומו ניכר מעי"ט אין זה מן המוכן קשה לר"י מאי קא פריך הא ע"כ טעמא דר"ש לאו משום מוקצה אלא משום דסבר דאין רואין מומין ביו"ט דהא ר' יהודה דאית ליה טפי מוקצה שרי התם בריש אין צדין (ביצה כה: ושם) בכור שנפל לבור ירד מומחה ויראה אם יש בו מום יעלה וישחוט ואם לאו לא ישחוט וי"ל דדייק מדלא קתני ר"ש אוסר לפי שאין רואין מומין בי"ט דהוה משמע לכתחילה אסור אבל בדיעבד מבוקר ומדקתני אין זה מן המוכן משמע דהוי מוקצה ואפי' בקרו אינו מבוקר ובהכי פליגי דר' יהודה סבר רואין מומין בי"ט הלכך לא הוי מוקצה דמיירי בנפל בו מום מעי"ט כדמוקי לה התם ור"ש סבר אין רואין ולכך אפי' ביקרו אינו מבוקר משום מוקצה וא"ת דבביצה משמע דאביי סבר כאדא בר אוכמי דאמר לר"ש היכא דנפל בו מום מעי"ט אם בקרו מבוקר דאמר אביי התם כוותיה דרבה בר רב הונא מסתברא מדקתני תלת בבי בברייתא (ומוקמא ההיא ברייתא כאדא בר אוכמי) וע"כ הא דשני ליה בין נפל בו מום קבוע מעי"ט לנפל בו מום בי"ט משום דבנפל בו בי"ט איכא תלתא מי יימר כדקאמר בסמוך ובנפל בו מעי"ט ליכא אלא חד מי יימר דמיזדקיק ליה חכם מאי קשיא מנר שכבה דליכא כל הני מי יימר וי"ל דחזר בו אביי ולית ליה (דאדא בר אוכמי) משמע מתני' דרב אושעיא דאדא בר אוכמי משבש ותני דמתני' דהתם נמי דיקא כרב אושעיא כדמפרש התם:
הָכִי הָשְׁתָּא! הָתָם – אָדָם יוֹשֵׁב וּמְצַפֶּה אֵימָתַי תִּכְבֶּה נֵרוֹ, הָכָא – אָדָם יוֹשֵׁב וּמְצַפֶּה מָתַי יִפּוֹל בּוֹ מוּם?! מֵימַר אָמַר: מִי יֵימַר דְּנָפֵיל בֵּיהּ מוּמָא, וְאִם תִּמְצֵי לוֹמַר דְּנָפֵיל בֵּיהּ מוּמָא – מִי יֵימַר דְּנָפֵיל בֵּיהּ מוּם קָבוּעַ, וְאִם תִּמְצֵי לוֹמַר דְּנָפֵל בֵּיהּ מוּם קָבוּעַ – מִי יֵימַר דְּמִזְדַּקֵּק לֵיהּ חָכָם?
Rabba said to him: How can you compare these cases? There, in the case of the lamp, a person sits and anticipates when his candle will be extinguished. It is clear to him that it will be extinguished, and he can safely assume that a certain amount of oil will remain in the lamp or the bowl. Here, does a person sit and anticipate when a blemish will befall his animal? The owner of the animal says: Who says that a blemish will befall his animal? And even if you say that a blemish will befall it, who says that a permanent blemish that would enable it to be slaughtered will befall it? And even if you say that a permanent blemish will befall it, who says that a Sage will agree to engage in examining the blemish? Since there are so many uncertainties involved, if the blemish is not perceptible before the Festival, the possibility of the firstborn animal becoming available does not enter a person’s mind at all.
RASHI
מי יימר דמזדקק ליה חכם שימצא חכם שיזקק לו ביו"ט לראות אם מום קבוע הוא או לא:
TOSAFOT
מי יימר דנפל ביה מומא נראה דכל הני מי יימר דקאמר רבה לאו דווקא דהא ר"ש אסר אפי' בנפל בו מום קבוע מעי"ט דהשתא ליכא אלא חד מי יימר דמיזדקיק ליה חכם דהא קאי אר' יהודה דלא שרי אלא כשהיה בו מום קבוע מעי"ט דהא פריך אהא דקאמר ר' יהודה ואם לאו לא ישחוט פשיטא ומשני לא צריכא דנפל ביה מאתמול מום עובר והשתא הוה ליה מום קבוע מהו דתימא כיון דדעתיה עילויה נשחטיה קמ"ל א"כ הא דקאמר אם יש בו מום יעלה וישחוט היינו ע"כ מום קבוע מעי"ט ואפי' לאדא בר אוכמי דשרי ר"ש בדיעבד בחד מי יימר מ"מ בנפל בו מום עובר מעי"ט דאיכא תרתי מי יימר לכאורה משמע התם דאסר לכך נראה דלאו דוקא הן דאפי' בחד מי יימר סגי וכן מוכחא מאתקפתא דרמי בר חמא דפריך מחד מי יימר:
מי יימר דמיזדקיק לה בעל ואע"ג דפירות שנדרה מהם אינם מוקצין לענין טלטול דהא חזו לשאר בני אדם מ"מ אית לן למימר מיגו דאיתקצאי בין השמשות מאכילתם איתקצאי לכולי יומא אי נמי מיירי בפירות שלה ואסרתן לכל אדם:
מְתִיב רָמִי בַּר חָמָא: מְפִירִין נְדָרִים בַּשַּׁבָּת, [וְנִשְׁאָלִין לִנְדָרִים שֶׁהֵן] לְצוֹרֶךְ הַשַּׁבָּת. וְאַמַּאי? לֵימָא: מִי יֵימַר דְּמִיזְדַּקֵּק לָהּ בַּעַל?
Rami bar Ḥama raised an objection to this last point from that which we learned in a mishna: One may nullify vows
RASHI
מפירין נדרים בעל לאשתו :
ונשאלין לנדרים לחכם להתירן:
שהן לצורך שבת כגון נדר שלא יאכל היום:
ואמאי מותרת לאכול ואפי' שרי לה בעל ליתסר לה משום מוקצה דהא אסחה דעתה ואמרה מי יימר דמזדקק לה בעל:
TOSAFOT
מי יימר דמיזדקיק לה בעל תימה מי דמי התם ודאי לא מיזדקיק ליה חכם דאין רואין מומין בי"ט אבל הכא דאין לך איסור בדבר מיזדקק לה בעל ולית לן למימר מי יימר דהא לר' יהודה דקסבר רואין מומין בי"ט לא אמרי' מי יימר וי"ל דבעל נמי לא ניחא להזדקק דזימנין דשרי נדרים שנדרה לדבר מצוה:
הָתָם כִּדְרַב פִּנְחָס מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא, דְּאָמַר רַב פִּנְחָס מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא: כֹּל הַנּוֹדֶרֶת – עַל דַּעַת בַּעְלָהּ הִיא נוֹדֶרֶת.
The Gemara answers: There, in the case of vows, it can be explained in accordance with that which Rav Pineḥas said in the name of Rava, who came to explain some of the fundamentals of the halakhot of vows, as Rav Pineḥas said in the name of Rava: Every woman who takes a vow, it is from the outset contingent on her husband’s consent that she takes the vow. Since she knows that her husband has the ability to nullify it, her vows are not absolute and their final validation comes only through her husband’s agreement. When a woman vows, she does not set aside the food absolutely from potential use.
RASHI
על דעת בעלה ע"מ אם ירצה הבעל וסמכה עליה דמזדקק לה ביום שמעו:
תָּא שְׁמַע: נִשְׁאָלִין לִנְדָרִים שֶׁל צוֹרֶךְ הַשַּׁבָּת בַּשַּׁבָּת. וְאַמַּאי? לֵימָא: מִי יֵימַר דְּמִזְדַּקֵּק לֵיהּ חָכָם? הָתָם אִי לָא מִיזְדַּקֵּק לֵיהּ חָכָם סַגְיָא לֵיהּ בִּשְׁלֹשָׁה הֶדְיוֹטוֹת, הָכָא – מִי יֵימַר דְּמִיזְדַּקֵּק לֵיהּ חָכָם.
Moreover, the Gemara cites proof for this from that which was taught: Come and hear: One may request that a Sage dissolve his vows
RASHI
הכא מי יימר כו' והדיוטות לא מצו למישרייה לבכור אלא במום הידוע לכל כגון מחוסר אבר:
TOSAFOT
התם אי לא מיזדקיק ליה חכם סגי ליה בג' הדיוטות אבל הכא כו' ואע"ג דבפ"ק דחולין (דף יח:) אמר רב יהודה אמר ר' ירמיה ספק משמיה דרב ספק משמיה דשמואל ג' מתירין את הבכור במקום שאין מומחה היינו דוקא במומין מובהקין כגון ניסמת עינו נקטעה ידו נשברה רגלו כדאמרינן בשילהי כל פסולי המוקדשין (בכורות לו:) וה"נ דהוה מצי למימר מי יימר דמזדקקי ליה ג' הדיוטות דודאי לא מיזדקקי ליה משום דאין רואין מומין בי"ט והא דנקט דמיזדקק ליה חכם משום דחכם שרי בכל מומין:
ולפ"ז א"ש גבי טבל דאמר אם עבר ותיקנו מתוקן דדוקא חכם אמר הכא לא מיזדקיק אבל בג' הדיוטות לא אמר מי יימר ומיהו לפי מ"ש בפנים ה"נ המ"ל כו' לא א"ש טבל כדפי' לעיל ולהכי נקט חכם משום דמתיר בכל מומין ועיקר טעמא משום דהכא איכא איסורא והתם ליכא והא דנקט התם אם לא מיזדקיק ליה חכם סגיא בג' הדיוטות אע"ג דשרי חשיב מוקצה אי לא סגיא ליה בג' הדיוטות [ת"י]:
רָמֵי לֵיהּ אַבַּיֵי לְרַב יוֹסֵף: מִי אָמַר רָבִּי שִׁמְעוֹן “כָּבְתָה מוּתָּר לְטַלְטְלָהּ״, כָּבְתָה – אִין, לֹא כָּבְתָה – לָא. מַאי טַעְמָא – דִּילְמָא בַּהֲדֵי דְּנָקֵיט לָהּ כָּבְתָה, הָא שָׁמְעִינַן לֵיהּ לְרָבִּי שִׁמְעוֹן דְּאָמַר: דָּבָר שֶׁאֵין מִתְכַּוֵּין מוּתָּר; דְּתַנְיָא, רָבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: גּוֹרֵר אָדָם כִּסֵּא מִטָּה וְסַפְסָל, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִתְכַּוֵּין לַעֲשׂוֹת חָרִיץ!
Abaye raised a contradiction before Rav Yosef: Did Rabbi Shimon actually say that when a lamp is extinguished, it is permitted to move it on Shabbat? By inference: After it is extinguished, yes, moving it is permitted; so long as it is not extinguished, no, moving it is prohibited. What is the reason that it is prohibited to move a burning candle? It is due to concern that perhaps, as he moves the lamp, the flame will be extinguished. However, is Rabbi Shimon really concerned that a flame will be extinguished under those circumstances? Didn’t we learn that Rabbi Shimon stated a principle: An unintentional act, a permitted action from which an unintended prohibited labor ensues on Shabbat, since he did not intend to perform the prohibited action, is permitted? As it was taught in a baraita , Rabbi Shimon says: A person may drag a bed, chair, and bench on the ground, as long as he does not intend to make a furrow in the ground. Even if a furrow is formed inadvertently, one need not be concerned. Since that was not his intention, there is no prohibition according to Rabbi Shimon. Consequently, according to Rabbi Shimon there should be no prohibition in moving a burning candle, even though it may be extinguished. Since that is not the intention of the one moving it, no prohibition would be violated.
TOSAFOT
כבתה אין לא כבתה לא כן דרך הש"ס דאע"ג דהוה מצי לאתויי רישא דקתני בהדיא חוץ מן הנר הדולק בשבת מייתי סיפא ודייק מינה:
כָּל הֵיכָא דְּכִי מִיכַּוֵּין אִיכָּא אִיסּוּרָא דְּאוֹרַיְיתָא – כִּי לָא מִיכַּוֵּין גָּזַר רָבִּי שִׁמְעוֹן מִדְּרַבָּנָן, כָּל הֵיכָא דְּכִי מִיכַּוֵּין אִיכָּא אִיסּוּרָא דְּרַבָּנַן – כִּי לָא מִיכַּוֵּין שָׁרֵי רָבִּי שִׁמְעוֹן לְכַתְּחִילָּה.
The Gemara answers that there is a distinction between the cases: In every case where if he intends to perform the action, there is a prohibition by Torah law, e.g. extinguishing a candle; even when he does not intend to do so, Rabbi Shimon issued a decree prohibiting it by rabbinic law. However, in every case where even if he intends to perform the action, there is merely a prohibition by rabbinic law, e.g., digging a furrow which is not a full-fledged act of plowing that is prohibited by Torah law, but is prohibited only by rabbinic law, when he does not intend to perform the action, Rabbi Shimon even permits performing this action ab initio .
RASHI
איסורא דאורייתא כיבוי אב מלאכה הוא חריץ ליכא איסור דאורייתא דחופר כלאחר יד הוא דחופר דאמר לקמן תולדה דחורש וחייב ה"מ חופר כדרכו במרא וקרדום:
TOSAFOT
דכל היכא דקמכוין איכא איסורא דאורייתא וא"ת דהכא בכיבוי ליכא איסורא דאורייתא לר"ש דמלאכה שאינה צריכה לגופה היא וי"ל דה"ק דכי מיכוין איכא איסורא דאורייתא כגון בפתילה וצריך להבהבה אע"פ שזה התירוץ דחוק הוא הא בלאו הכי פריך ליה שפיר הרב פור"ת:
מְתִיב רָבָא: מוֹכְרֵי כְסוּת מוֹכְרִין כְּדַרְכָּן, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִתְכַּוֵּין בַּחַמָּה מִפְּנֵי הַחַמָּה, וּבַגְּשָׁמִים מִפְּנֵי הַגְּשָׁמִים, וְהַצְּנוּעִין מַפְשִׁילִין בְּמַקֵּל לַאֲחוֹרֵיהֶן. וְהָא הָכָא, דְּכִי מִיכַּוֵּין – אִיסּוּרָא דְּאוֹרַיְיתָא אִיכָּא, כִּי לָא מִיכַּוֵּין – שָׁרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן לְכַתְּחִילָּה!
Rava raised an objection to this distinction from that which we learned in a mishna: Clothing merchants who sell garments made of diverse kinds, a prohibited mixture of wool and linen, may sell them as they normally would to gentiles. A merchant may place the garments he is selling on his shoulders and need not be concerned about the prohibition against wearing diverse kinds, as long as the merchant does not intend to benefit from the garments in the sun as protection from the sun, or in the rain as protection from the rain. However, the modest people, those who are particularly meticulous in their performance of mitzvot, would suspend the wool and linen garments on a stick behind them. And here, isn’t it a case where if one intends to wear the clothing, there is a prohibition by Torah law, and even so when he does not intend to wear it, Rabbi Shimon permits it ab initio . Apparently, Rabbi Shimon does not distinguish between cases on that basis.
RASHI
מוכרין כדרכן ואפי' של כלאים לובשו להראותו בשוק:
ובלבד שלא יתכוין להנאת חימום והא ר"ש היא מדאזיל בתר כוונה:
אֶלָּא אָמַר רָבָא:
Rather, Rava said a different explanation for Rabbi Shimon’s prohibition in the case of an oil lamp: