Back
Shabbat
Daf 43aדְּאִיכָּא דְּבַשׁ, בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים דְּלֵיכָּא דְּבַשׁ – מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? לֹא נִצְרְכָא אֶלָּא לְאוֹתָן שְׁתֵּי חַלּוֹת. וְהָא מוּקְצוֹת נִינְהוּ! דְּחָשֵׁיב עֲלַיְיהוּ. הָא לָא חָשֵׁיב עֲלַיְיהוּ מַאי – אָסוּר?
as there is honey in the beehive during the summer. However, during the rainy season in which there is not honey in the beehive, what can be said according to Rabbi Yitzḥak to explain why it is permitted to cover the beehive at that time? The Gemara answers: This halakha is only applicable in order to permit covering the beehive for those two honeycombs
RASHI
דאיכא דבש דבר הניטל:
שתי חלות כל הכוורת עושין אותה הדבורים חלות חלות של צפיחית דבש ושעוה וכשרודים אותן מניחין בה שתים שיתפרנסו מהן הדבורים כל ימות הגשמים כדתנן בהמוכר את הספינה (ב"ב פ.) הלוקח חלות כוורתו של חבירו מניח שתי חלות דסתמא לא מכרן:
מוקצות נינהו לדבורים הדר הוה ליה דבר שאינו ניטל ואפ"ה מטלטלין מחצלת להצלתן:
דחשיב עלייהו מאתמול לאכילה:
TOSAFOT
דחשיב עלייהו וא"ת והא אסור לרדותם כדתניא בסוף פרק המצניע (לקמן שבת צה. ושם) הרודה חלות דבש בשוגג חייב חטאת דברי ר"א ולרבנן שבות מיהא איכא והוי דבר שאינו ניטל וי"ל דמיירי ברדויות ומונחות שם בכוורת אי נמי רגילות שיש דבש צף ע"ג חלות ואותו אינו צריך רדייה:
אִי הָכִי, הָא דְּתָנֵי: “וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִתְכַּוֵּין לָצוּד״ לִפְלוֹג וְלִתְנֵי בְּדִידָהּ, בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – כְּשֶׁחִישֵּׁב עֲלֵיהֶן, אֲבָל לֹא חִישֵּׁב עֲלֵיהֶן – אָסוּר! הָא קָמַשְׁמַע לָן: אַף עַל פִּי שֶׁחִישֵּׁב עֲלֵיהֶן – וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִתְכַּוֵּין לָצוּד.
If so, this tanna who taught in that same baraita : As long as he does not intend to trap the bees, let him distinguish and teach with regard to that same halakha itself:
מַנִּי? אִי רַבִּי שִׁמְעוֹן– לֵית לֵיהּ מוּקְצֶה, אִי רַבִּי יְהוּדָה – כִּי לֹא מִתְכַּוֵּין מַאי הָוֵי? הָא דָּבָר שֶׁאֵין מִתְכַּוֵּין אָסוּר! לְעוֹלָם רַבִּי יְהוּדָה, מַאי “וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִתְכַּוֵּין לָצוּד״ – שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂנָּה כִּמְצוּדָה, דְּלִישְׁבּוֹק לְהוּ רַוְוחָא כִּי הֵיכִי דְּלָא לִיתְצְדוּ מִמֵּילָא.
With regard to the matter itself, the Gemara asks: In accordance with whose opinion is this baraita ? If it is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, he does not hold that there is a prohibition of set-aside. Consequently, there is no distinction between the different beehives. If it is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, when he does not have intention to trap the bees, what of it? Doesn’t Rabbi Yehuda hold that even an unintentional act is prohibited? The Gemara replies: Actually, this baraita is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda. What does: And as long as one does not intend to trap the bees, mean? It means that one should not make the mat like a trap. He must leave space so that the bees will not get trapped on their own.
RASHI
ומני היא שהצרכת לתרוצה כשחישב וקתני דדבר שאין מתכוין מותר כר"ש:
אי ר"ש אמר למה לי לאוקמיה בשחישב:
שלא יעשנו כמצודה שלא יכסנה כולה אלא דנשבוק רווחא שיוכלו לצאת כי היכי דלא ליתצדו בהאי כיסוי ממילא ואע"ג דלא מיכוין למיצד אסור:
TOSAFOT
שלא יעשנו כעין מצודה וא"ת מאי קמ"ל פשיטא דאי עביד כעין מצודה דאסור והא לא משמע מברייתא דאע"ג דאינו מתכוין אסור וי"ל דאמר בפ' משילין (ביצה לו: ושם) דקמ"ל דס"ד במינו ניצוד אסור שאין במינו ניצוד מותר:
רַב אַשִׁי אָמַר: מִי קָתָנֵי ‘בִּימוֹת הַחַמָּה׳ וּ׳בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים׳? ‘בַּחַמָּה מִפְּנֵי הַחַמָּה וּבַגְּשָׁמִים מִפְּנֵי הַגְּשָׁמִים׳ קָתָנֵי – בְּיוֹמֵי נִיסָן וּבְיוֹמֵי תִּשְׁרֵי, דְּאִיכָּא חַמָּה (וְאִיכָּא צִינָּה) וְאִיכָּא גְּשָׁמִים, וְאִיכָּא דְּבַשׁ.
Rav Ashi said that it can be resolved differently: Did the baraita teach: In the summer and in the rainy season? Actually, it taught: In the sun due to the sun and in the rain due to the rain. That can be interpreted as follows: In the days of Nisan and in the days of Tishrei, as then there is sun shining and there is also cold weather; and there is rain and there is honey in the beehives.
RASHI
רב אשי אמר לעולם דאיכא דבש טובא ודקשיא לך ימות הגשמים מי קתני בה ימות הגשמים:
TOSAFOT
רב אשי אמר כו' מסתמא רב אשי השיב מיד כן לרב עוקבא כששאלו אלא שסידר הש"ס תירוץ שלו תחילה ורשב"א אומר דשניהם השיב רב אשי דבמסכת ביצה גרס א"ל לא נצרכה אלא לאותן שתי חלות ובשינויא דהכא גרס ואב"א מי קתני בימות החמה כו':
אָמַר לְהוּ רַב שֵׁשֶׁת: פּוֹקוּ וְאִמְרוּ לֵיהּ לְרַבִּי יִצְחָק: כְּבָר תַּרְגְּמָא רַב הוּנָא לִשְׁמַעְתֵּיךְ בְּבָבֶל. דְּאָמַר רַב הוּנָא: עוֹשִׂין מְחִיצָּה לַמֵּת בִּשְׁבִיל חַי, וְאֵין עוֹשִׂין מְחִיצָּה לַמֵּת בִּשְׁבִיל מֵת.
Rav Sheshet said to the Sages: Go out and tell Rabbi Yitzḥak in Eretz Yisrael: Rav Huna already explained your halakha
RASHI
לשמעתיך דאין כלי ניטל אלא לדבר הניטל:
TOSAFOT
כבר תירגמ' רב הונא לשמעתיך בפרק בתרא (דף קנד:) משמע דאית ליה נמי לרב הונא דאסור לבטל כלי מהיכנו דפריך אמילתיה דקאמר התם רב הונא היתה בהמתו טעונה כלי זכוכית מביא כרים וכסתות ומניח תחתיהן והא קמבטל כלי מהיכנו ומשני בשליפי זוטרי וא"ת אכתי תקשה ליה התם דהא רב הונא סבר הכא דאין כלי ניטל אלא לדבר הניטל וי"ל דמיירי בצריך למקומו וא"ת וכי פריך ליה התם מההיא דהיתה בהמתו טעונה טבל ועששית לימא דמיירי באין צריך למקומו וי"ל דהוה מצי לשנויי הכי דה"נ הוה מצי לשנויי בשליפי רברבי ור"י מתרץ דאיסור דאין כלי ניטל אלא לדבר הניטל שרי . היכא דאיכא הפסד מרובה וכן משמע דקאמר התם מהו דתימא כי היכי דלהפסד מרובה חששו כו' משמע חששו והתירו לטלטל אף לדבר שאינו ניטל דמה חששו להתיר אם לא זה האיסור:
מַאי הִיא? דְּאָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר יְהוּדָה, וְכֵן תְּנָא שֵׁילָא מָרִי: מֵת הַמּוּטָּל בַּחַמָּה בָּאִים שְׁנֵי בְּנֵי אָדָם וְיוֹשְׁבִין בְּצִדּוֹ, חַם לָהֶם מִלְּמַטָּה – זֶה מֵבִיא מִטָּה וְיוֹשֵׁב עָלֶיהָ, וְזֶה מֵבִיא מִטָּה וְיוֹשֵׁב עָלֶיהָ. חַם לָהֶם מִלְּמַעְלָה – מְבִיאִים מַחֲצֶלֶת וּפוֹרְסִין עֲלֵיהֶן. זֶה זוֹקֵף מִטָּתוֹ וְנִשְׁמַט וְהוֹלֵךְ לוֹ, וְזֶה זוֹקֵף מִטָּתוֹ וְנִשְׁמַט וְהוֹלֵךְ לוֹ, וְנִמְצֵאת מְחִיצָּה עֲשׂוּיָה מֵאֵלֶיהָ.
The Gemara asks: What is the practical application of this halakha ? As Rav Shmuel bar Yehuda said, and likewise the Sage, Sheila Mari taught in a baraita : A corpse that is laid out in the sun
RASHI
מת המוטל בחמה ויש לחוש שמא ימהר להסריח:
ויושבין בצדו ע"ג הקרקע כדי שיצטערו מחום הקרקע ויצטרכו להביא מטות לישב עליהן והמטות יהיו למחיצה כדמסיים ואזיל:
חם להם למטה מן הקרקע שרתחו חמה:
ופורסין על ראשן לצל:
זה זוקף מטתו שתהא המחצלת מונחת עליה וכן זה נמצאת מחיצה עשויה מאליה ולכשירצו נשמטין והולכין להם ודוקא נקט חם להם מלמטה ברישא שיביאו המטות לישיבה ברישא והדר מחצלת לפרוש עליהן לצל ואוחזין אותה בידיהן עד לאחר שעה שיזקפום וישמטום דהוה ליה כי ההוא דאמרינן (עירובין דף קא.) האי מדורתא מלמעלה למטה שרי אבל לאתויי מעיקרא מטות לצורך האהל לא דהוה ליה מלמטה למעלה כדרך בנין וקי"ל אין עושין אהל עראי בתחילה בשבת:
TOSAFOT
חם להם מלמטה תימה בלא שום חום מאי איסור איכא שיביאו כל אחד מטה לישב עליה ותו אמאי מייתי ברישא מטה והדר מחצלת ימתינו עד שיחם להם גם מלמעלה ויביאו מטות ומחצלות יחד ונראה דאחמור רבנן למיעבד היכרא שהוא לצורך חי כל כמה דאיפשר למיעבד:
ופורסין עליהן זה זוקף כו' דוקא בכה"ג כמו שפי' רשי אבל ממטה למעלה אסור משום אהל כדאמרי' בהמביא כדי יין (ביצה לב: ושם) אמר רב יהודה מדורתא מלמעלה למטה שרי מלמטה למעלה אסור וכן ביעתא וכן קידרא וכן חביתא ופוריא דהא דאמרי' בהמוצא תפילין (עירובין קב.) גבי דיכרי דרב הונא אתא לקמיה דרב א"ל זיל כרוך בודיא ושייר בה טפח למחר פשטוה מוסיף על אהל עראי הוא ושפיר דמי אבל בלא שיור אסור היינו משום שהמחיצות התחתונות היו כבר עשויות ואם היה פורש עליהן היה עושה אהל כדרך לעשות אהל ואע"ג דרב הונא אית ליה הכא דאין כלי ניטל אלא לדבר הניטל. מה שהיה מוסיף למחר לא חשיב טלטול או שמא היו מושיבין שם אדם א"נ משום הפסד מרובה שרי כדפירש לעיל:
זה זוקף מטתו תימה לר"י דרבא לא שרי אלא בשביל חי ובפ' מי שהוציאוהו (סם מד. ושם) תניא זוקף את המטה פורס עליה סדין שלא תפול החמה על המת ועל האוכלין והתם מוקי לה במחיצה רביעית שסוכה כשירה בלאו הכי ולא הוי אלא תוספת אהל אבל מ"מ (אין) ניטל הכלי בשביל מת ויש לומר דהתם נמי לא שרי אלא בענין שאומר כאן שעושה בשביל חי אי נמי שיש אוכלין עם המת:
ונשמט והולך לו ואין צריך לישאר שם תחת האהל כדי שיהא נראה שנעשה בשביל חי כיון דבשעת עשייה היה נראה שעושה בשביל חי:
אִיתְּמַר, מֵת הַמּוּטָּל בַּחַמָּה, רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: הוֹפְכוֹ מִמִּטָּה לְמִטָּה. רַב חֲנִינָא בַּר שְׁלָמִיָּא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב אָמַר: מַנִּיחַ עָלָיו כִּכָּר אוֹ תִּינוֹק וּמְטַלְטְלוֹ. הֵיכָא דְּאִיכָּא כִּכָּר אוֹ תִּינוֹק – כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּשָׁרֵי, כִּי פְּלִיגִי – דְּלֵית לֵיהּ. מָר סָבַר: טִלְטוּל מִן הַצַּד – שְׁמֵיהּ טִלְטוּל, וּמָר סָבַר: לָא שְׁמֵיהּ טִלְטוּל.
Incidental to the mention of halakhot related to a corpse on Shabbat, the Gemara cites an amoraic dispute in which it was stated: A corpse that was laid out in the sun, Rav Yehuda said that Shmuel said: One turns it over from bed to bed until it reaches the shade. Rav Hanina bar Shelamiyya said in the name of Rav: One places a loaf of bread or an infant on the corpse and moves it. The corpse becomes a base for an object that one is permitted to move on Shabbat and, consequently, one may move the corpse due to the permitted object. The Gemara adds: In a case where there is a loaf or an infant, everyone agrees that it is permitted to use that method to move the corpse. Where they argue is in a case where he does not have a loaf or an infant. One Sage, Rav, holds: Moving an object in an atypical manner
RASHI
הופכו ממטה למטה עד שמגיע לצל:
מן הצד כלאחר יד:
לֵימָא כְּתַנָּאֵי: אֵין מַצִּילִין אֶת הַמֵּת מִפְּנֵי הַדְּלֵיקָה. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בֶּן לָקִישׁ: שָׁמַעְתִּי שֶׁמַּצִּילִין אֶת הַמֵּת מִפְּנֵי הַדְּלֵיקָה. הֵיכִי דָמֵי? אִי דְּאִיכָּא כִּכָּר אוֹ תִּינוֹק – מַאי טַעְמָא דְּתַנָּא קַמָּא? אִי דְּלֵיכָּא – מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יְהוּדָה בֶּן לָקִישׁ? אֶלָּא לָאו בְּטִלְטוּל מִן הַצַּד פְּלִיגִי: דְּמָר סָבַר: טִלְטוּל מִן הַצַּד – שְׁמֵיהּ טִלְטוּל. וּמָר סָבַר לָא שְׁמֵיהּ טִלְטוּל. לָא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא – טִלְטוּל מִן הַצַּד שְׁמֵיהּ טִלְטוּל, וְהַיְינוּ טַעְמָא דְּרַבִּי יְהוּדָה בֶּן לָקִישׁ: דְּמִתּוֹךְ שֶׁאָדָם בָּהוּל עַל מֵתוֹ,
With regard to this dispute between Rav and Shmuel, the Gemara remarks: Let us say that this dispute is parallel to a dispute between tanna’im in the Tosefta . The Rabbis said: One may not rescue a corpse from a fire
RASHI
אי דליכא והאי מצילין דקאמר ר' יהודה בן לקיש דמטלטל ליה להדיא הוא:
מאי טעמא דר' יהודה אלא לאו מן הצד הוא דקשרי:
TOSAFOT
דכ"ע טלטול מן הצד שמיה טלטול נראה לר"י דכן הלכה מדלא קאמר דכ"ע לא שמיה טלטול וכגון דליכא ככר ותינוק ואין לו אלא מטה אחת וטעם דרבי יהודה בן לקיש מתוך שאדם בהול כו'. אלא משום דהלכתא דשמיה טלטול נקט הכי וקשה לר"י דבריש כל הכלים (לקמן שבת קכג.) פסיק רב נחמן כר' אלעזר בן תדאי דקסבר לא שמיה טלטול וע"ק דרב אדרב דהכא סבר שמיה טלטול ובסוף פ' תולין (שבת קמא.) אמרי בי רב טלטול מן הצד לא שמיה טלטול ובדוכתא אחריתי פריך מדרב אאמרי בי רב ובפרק השואל (ב"מ קב:) ובפרק בית כור (ב"ב קה:) מצריך מילתיה דרב ודאמרי בי רב ועוד אמאי אסר רב הכא טלטול מן הצד הא תנן בפ' נוטל (לקמן שבת קמב:) מעות שע"ג הכר מנער את הכר והן נופלות ואבן שעל פי החבית מטה על צדה וכו' ומוקי לה רב התם בשוכח אבל במניח נעשה בסיס לדבר האסור והכא (חשיב) בשוכח. מדשרי שמואל וכל דבר שדעתו ליטלו בשבת ולא להניחו כל השבת אפילו מניח חשיב כשוכח כי ההיא דמנער את הכיסוי והם נופלות אע"פ שבמתכוין כיסה בדבר שאינו ניטל ואפי' רבנן דרבי אלעזר בן תדאי שרו בכי האי גוונא דהכא דהא שרו פגה שהטמינה בתבן וחררה שהטמינה בגחלים אם מגולה מקצתה ובמכוסה כולה פליגי דרבי אלעזר שרי אפי' מכוסה כולה דתוחב בכוש או בכרכר ואומר ר"י דיש לחלק דהכא עיקר הטלטול לצורך מת ולא דמי לכל הנהו שעושה עיקר הטלטול לצורך כר וחבית ולא לצורך מעות ואבן ולהכי לא מייתי הכא פלוגתא דר' אלעזר בן תדאי ורבנן וע"ק לר"י דאפי' בטלטול דמת שיש לאסור יותר משאר טלטול מן הצד כדפי' שרי שמואל ובסוף במה טומנין (לקמן שבת דף נ:) אמר שמואל האי סכינא דביני אורבי דצה ושלפה והדר דצה שרי ואי לא אסיר ופירש בקונט' לקמן דאסור משום טלטול מן הצד וכן קשה דרב הונא אמר התם האי סליקוסתא דצה ושלפה והדר דצה שרי ואי לאו אסור א"כ אסר טלטול מן הצד ובסוף תולין אמרי בי רב טלטול מן הצד לא שמיה טלטול ואמרי בי רב היינו רב הונא כמו שמפרש ר"ת בספ"ק דסנהדרין (דף יז: ושם) ונראה לר"י דרב הונא ושמואל לא אסרי התם משום טלטול מן הצד אלא משום שמסיר עפר ומרחיב הגומא ואיידי דאיירי לעיל מיניה בגומא נקטה ומותיב מהטומן לפת וצנונות דסתם לפת וצנונות לאו דצה ושלפה ולהכי חשיב הש"ס תיובתא ור"ה ושמואל הוו ידעי לה דמתני' היא בסדר זרעים אלא דדחקי לאוקמה בדצה ושלפה והש"ס לא ניחא ליה לאוקמה הכי ועומדת בתיובתא:
מתוך שאדם בהול על מתו אי לא שרית לי' אתי לכבויי ואע"ג דגבי ממון אמרינן איפכא אי שרית ליה אתי לכבויי היינו משום שאין מצטער על ממונו כמו על מתו ואי שרית ליה מתוך שיהא טרוד להציל ישכח שהיום שבת ויבא לכבות בשוגג אבל על מתו מצטער ביותר ואי לא שרית ליה אתי לכבויי במזיד: