Back
Shabbat
Daf 36aלְמַאי נָפְקָא מִינָּהּ – לְגִיטֵּי נָשִׁים. הדרן עלך במה מדליקין
What is the practical halakhic difference that emerges from this change of names? It is in the area of women’s bills of divorce.
RASHI
לגיטי נשים דקיימא לן בני בבל בקיאין שצריך לכתוב גט לשמה והמביא גט משם אין צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם ובני שאר ארצות אין בקיאין וצריך ועכשיו בני בורסיף היא בבל ובבל של עכשיו היא בורסיף והן עמי הארץ כדאמרינן בעלמא (סנהדרין דף קט.) בור שאפי שנטלו מימיו ואני אומר נפקא מינה לגיטי נשים לענין שינה שמו ושמה ושם עירו ועירה פסול וצריך לכתוב שם של עכשיו:
TOSAFOT
נפקא מינה לגיטי נשים מה שפי' בקונטרס לענין שינה שם עירו ושם עירה אין נראה לרשב"א דבבל הוא שם מדינה ולא שם העיר כדאמר בפרק עשרה יוחסין (קדושין דף עא.) כל הארצות עיסה לארץ ישראל וארץ ישראל עיסה לבבל וקאמר נמי התם. עד היכן היא בבל ולא אשכחן שום דוכתא עיר ששמה בבל אלא מדינה היא ואין כותבין שם מדינה בגט:
SUMMARY
The nature of the mitzva of kindling the Shabbat lights is the fundamental problem that was addressed in this chapter. It was clearly resolved in one direction. The conclusion was that the Shabbat lights essentially have a functional purpose: To introduce light into the experience of delighting in Shabbat, to enhance the atmosphere, and to make partaking in the festive Shabbat meal more comfortable. Therefore, it was concluded that the oil suitable for kindling the Shabbat lights must provide a clear, consistent glow. Although there were Sages who sought to restrict the use of certain oils in an attempt to further enhance the stature of the mitzva, their opinions were not incorporated into the ultimate halakhic ruling. Certain oils and wicks were ultimately prohibited either because they do not provide effective illumination or because their use is liable to result in the desecration of Shabbat. The comprehensive discussion of the Hanukkah lights found in this chapter, which, in effect, included all the halakhot of Hanukkah, underscored the role of the Shabbat lights. The conclusion was that, in virtually every matter, there is a contrast between Hanukkah lights and Shabbat lights. The objective of the mitzva to kindle the Shabbat lights is to illuminate. The mitzva of kindling the Hanukkah lights has no such practical objective; the mitzva is the act of kindling itself. The Shabbat lights are kindled so that the entire family can derive benefit from them. It is prohibited to derive benefit from the Hanukkah candles at all. Consequently, the Shabbat lamp must be equipped with materials that burn clearly and consistently. There is no such requirement for the Hanukkah candles. Their sole purpose is to publicize the miracle of Hanukkah. Although the halakha has determined that the essence of the Shabbat lights lies in their practical function, the Sages, in a series of aggadic statements, enhanced the stature of the mitzva and its symbolic essence, transforming it into a manifestation of the very sanctity of Shabbat.
INTRO
And he [Moses] said to them: This is what the Lord meant: Tomorrow is a day of rest, a holy Shabbat of the Lord. Bake what you would bake and boil what you would boil, and all that is left put aside to be kept until morning. (Exodus 16:23)
Cooking on Shabbat is explicitly prohibited in the Torah, and this prohibited labor is listed among the thirty-nine primary categories of labor prohibited on Shabbat. Since cooking is generally completed as Shabbat begins, the discussion of the labor of cooking precedes the discussion of the other prohibited labors in the sequence of this tractate. This chapter occupies itself primarily with the clarification and precise definition of the prohibited labor of cooking. That undertaking carries with it numerous problems. Unlike other categories of labor, there is an interval between the action and the desired result. It is a process, and therefore the question arises: At what stage in the process can it be said that an act of cooking has been performed? Shall we say that one who undertakes any action in the course of the entire process is considered to have engaged in that prohibited labor? Or perhaps, that is the case only with regard to one who initiates the process? Moreover, since the cooking process, once initiated, continues without the need for any additional action by the one cooking, the question can be raised: Is the mere act of placing an item on the fire defined as labor, or is it considered an incomplete segment of that labor? There is a question as to whether the essence of the labor of cooking is transforming inedible into edible, unusable into usable, or whether it is the act of cooking that is prohibited, independent of the result. In practical terms, is it prohibited to further cook a cooked item? The fundamental definition of cooking requires clarification and precision. In a very general sense, one could posit that cooking or baking are activities that render substances fit for use by means of heat. However, that leaves open the question of whether any activity that renders a substance usable is considered cooking, or perhaps, the essence of cooking is merely the softening or hardening of that substance? It is also important to clarify whether the prohibited labor of cooking applies to all substances, or perhaps only to food, or perhaps only to specific types of food. Another related question is whether the halakhic definition of cooking depends upon some specific level of heat, e.g., the boiling point, or the intensity of the heat, or perhaps its effect is of no significance. Additionally, it must be ascertained whether the definition of cooking is restricted to the use of fire or whether it extends to other sources of heat. Similarly, is there a distinction between natural sources of heat and artificial ones in this context? Most of these problems are resolved in various manners in this chapter. Some are discussed in Chapter Four and some in Chapter Seven, which discusses the primary categories of prohibited labor.
מתני׳ כִּירָה שֶׁהִסִּיקוּהָ בַּקַּשׁ וּבַגְּבָבָא – נוֹתְנִים עָלֶיהָ תַּבְשִׁיל. בַּגֶּפֶת וּבָעֵצִים – לֹא יִתֵּן עַד שֶׁיִּגְרוֹף, אוֹ עַד שֶׁיִּתֵּן אֶת הָאֵפֶר. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, חַמִּין אֲבָל לֹא תַּבְשִׁיל וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, חַמִּין וְתַבְשִׁיל. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, נוֹטְלִין אֲבָל לֹא מַחֲזִירִין וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, אַף מַחֲזִירִין.
With regard to a stove that was lit
גמ׳ אִיבַּעֲיָא לְהוּ: הַאי ‘לֹא יִתֵּן׳ – לֹא יַחֲזִיר הוּא, אֲבָל לַשְּׁהוֹת – מַשְׁהִין אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ גָּרוּף וְאֵינוֹ קָטוּם, וּמַנִּי – חֲנַנְיָה הִיא. דְּתַנְיָא, חֲנַנְיָה אוֹמֵר: כָּל שֶׁהוּא כְּמַאֲכַל בֶּן דְּרוֹסַאי – מוּתָּר לַשְּׁהוֹתוֹ עַל גַּבֵּי כִּירָה, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ גָּרוּף וְאֵינוֹ קָטוּם; אוֹ דִּילְמָא: לַשְּׁהוֹת תְּנַן, וְאִי גָּרוּף וְקָטוּם – אִין, אִי לָא – לָא, וְכָל שֶׁכֵּן לְהַחֲזִיר.
The students raised a dilemma with regard to the explanation of the mishna. That which we learned in the mishna: One may not place, does it mean that one may not return
RASHI
מתני' כירה עשויה כעין קדירה ונותנין קדירה לתוכה:
קש זנבות השבולין:
גבבא הנגבב מן השדה אישטובל"א:
גפת פסולת של שומשמין שהוציא שומנן:
עד שיגרוף הגחלים משום דמוסיף הבל וטעמא פרישנא בפרק דלעיל שמא יחתה בגחלים:
או עד שיתן אפר על גבי גחלים לכסותם ולצננם:
בית שמאי אומרים נותנין עליה חמין אחר שגרפה דלא צריכי לבשולי דליכא למגזר שמא יחתה:
אבל לא תבשיל דניחא ליה בישוליה ואתי לאחתויי א"נ נתקיימה מחשבתו ומיחזי כמבשל:
לא מחזירין בשבת דמיחזי כמבשל:
אף מחזירין הואיל וגרוף:
TOSAFOT
מתני' כירה שהסיקוה בקש ובגבבא נראה לר"י דקש היינו זנבות השבולים שנשאר בשדה הנקרא אשטובל"א בלע"ז ותבן הוא הנקצר עם השבולת דהכי משמע לקמן בפרק שואל (לקמן שבת דף קנ:) דקאמר בשלמא קש משכחת לה במחובר אלא תבן היכי משכחת לה ומסיק בתבנא סריא והא דאמר בריש המקבל (בבא מציעא דף קג.) גבי מקום שנהגו לקצור אינו רשאי לעקור משום דאמר ניחא לי דתיתבן ארעאי הוה ליה למימר דתיתקש דהנשאר בקרקע נקרא קש כדפירש רש"י אלא משום דתיתבן משמע טפי לשון זיבול נקט ליה:
לא יתן עד שיגרוף פירש בקונטרס משום תוספת הבל ואין נראה לר"י דאפילו גרופה וקטומה היא מוספת הבל יותר מכמה דברים השנויין בבמה טומנין ועוד דחנניה שרי להשהות אף כשאינה גרופה ולא אסרו מוסיף הבל אלא דוקא בהטמנה אבל להשהות שרי וכשאינה גרופה אסרי רבנן דחנניה משום דילמא אתי לאחתויי:
חמין ותבשיל נראה לר"י דסתם חמין ותבשיל היינו אפי' לא בשיל כל צרכו אלא כמאכל בן דרוסאי דהא כי מוקי מתניתין להחזיר תנן הוי מתניתין כחנניה דשרי חמין ותבשיל להשהות על גבי כירה אפילו בשאינה גרופה אפילו לא בשיל כל צרכו ולא כרבנן ואמאי ודילמא מתניתין אפילו כרבנן ומתני' בחמין ותבשיל שנתבשלו כל צרכן דמודו רבנן דמשהין ע"ג כירה שאינה גרופה וקטומה אלא ודאי משום דסתם חמין ותבשיל כמאכל בן דרוסאי נמי משמע ומיהו סתם חמין ותבשיל הוי נמי בשיל כל צרכו כדמוכח בסוף שמעתין (דף לח.) גבי קשיא דרבי מאיר אדרבי מאיר אע"פ שיש לדחות ושם אפרש בע"ה ואפילו אי סתם חמין ותבשיל לא הוה בשיל כל צרכו צריך לומר הא דאסרי בית שמאי להחזיר היינו אפילו חמין שהוחמו כל צרכן וכן לבית הלל באינה גרופה מדקאמר בגמרא (דף לח:) ואף רבי אושעיא סבר מחזירין אפילו בשבת דאמר רבי אושעיא פעם אחת כו' והעלנו לו קומקומוס של חמין ומזגנו לו את הכוס והחזרנוהו למקומו ואי לא אסיר בהוחמו כל צרכן מנא ליה דמחזירין אפילו בשבת דילמא הוחם כל צורכו הוה ואם תאמר ואם סתם חמין ותבשיל הוי בין בשיל כל צרכו בין לא בשיל אם כן סברי בית שמאי מצטמק ויפה לו אסור כיון דאסיר תבשיל שבישל כל צרכו ואם כן היכי שרי חמין שלא הוחמו כל צרכן והא יפה לו הוא ואור"י דודאי תבשיל אסרי בית שמאי משום דלעולם יפה לו אע"ג דנתבשל כל צרכו אבל חמין שאין יפה להם אלא עד כדי צרכן אבל מכאן ואילך רע להן כדמוכח לקמן לא אסרי בית שמאי דליכא למיגזר שמא יחתה דבלא חיתוי יוחמו כל צרכן:
וב"ה אומרים אף מחזירין אפילו בשבת מחזירין כדאמר בגמרא ולשון נוטלין נמי משמע דבשבת מיירי דבחול לא הוה צריך למיתני נוטלין ולמאן דאסר להחזיר אסר אפילו בחול לבית הלל כשאינה גרופה ולבית שמאי אפי' בגרופה מדקאמר בגמרא לדברי האומר מחזירין מחזירין אפילו בשבת משמע דעיקר פלוגתא הוי בחול ועוד מדקדק ר"ת מדקאמר לא יתן עד שיגרוף ואי לא יתן לא יחזיר בשבת הוא איך יגרוף או יקטום בשבת והוה ליה למימר אלא אם כן גרף וקטם אלא בחול נמי אסור להחזיר וא"ת מה שיעור הוא נותן לאסור בע"ש דהיכא דסלקו בהשכמה פשיטא דשרי להחזיר ואומר ר"י דמשעה שלא יוכלו להרתיחו מבעוד יום אסור להחזיר ומיהו בשבת אפילו רותח אסור להחזיר למאן דאסר דאי לאו הכי מנא ליה דרבי אושעיא סבר מחזירין אפילו בשבת דילמא קומקמוס של חמין רותח הוה ועוד אומר ר"י דמצינו למימר דבערב שבת נמי אסור להחזיר אפילו רותח משעה שאם היה קר לא היה יכול להרתיח מבע"י וקשה לרשב"א היכי שרי להחזיר קדרה על גבי כירה בשבת והא אמר בפרק המביא כדי יין (ביצה דף לג. ושם) דביצים וקדרה וחביתא ופוריא מלמטה למעלה אסור משום אהל ואור"י דכי אסרו חכמים אהל עראי ה"מ כשעושה הדפנות תחלה ואח"כ הכיסוי אבל הכא שדופני הכירה כבר עשויות מאיליהן לא אחמור רבנן לאסור ליתן קדרה על גבה ומיהו הא דאמר בהמוצא תפילין (עירובין דף קב.) גבי דיכרי דרב הונא דאמר ליה כרוך בודיא ושייר בה טפח למחר מוסיף על אוהל עראי הוא משמע דבלא שיור אסור אע"ג דהדפנות כבר עשויות אור"י התם משום דדמי אהל טפי אסור אפי' בלא עשיית דפנות אבל קדרה דלא דמי אהל כולי האי לא אסרו חכמים בלא עשיית דפנות:
תָּא שְׁמַע, מִדְּקָתָנֵי תְּרֵי בָּבֵי בְּמַתְנִיתִין: בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: חַמִּין אֲבָל לֹא תַּבְשִׁיל, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: חַמִּין וְתַבְשִׁיל. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: נוֹטְלִין אֲבָל לֹא מַחֲזִירִין, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אַף מַחֲזִירִין. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא לַשְּׁהוֹת תְּנַן – הָכִי קָתָנֵי: כִּירָה שֶׁהִסִּיקוּהָ בַּקַּשׁ וּבַגְּבָבָא – מַשְׁהִין עָלֶיהָ תַּבְשִׁיל, בַּגֶּפֶת וּבָעֵצִים – לֹא יַשְׁהֶא עַד שֶׁיִּגְרוֹף אוֹ עַד שֶׁיִּתֵּן אֵפֶר, וּמָה הֵן מַשְׁהִין? בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: חַמִּין אֲבָל לֹא תַּבְשִׁיל, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: חַמִּין וְתַבְשִׁיל. וְכִי הֵיכִי דִּפְלִיגִי בְּלַשְּׁהוֹת – פְּלִיגִי נַמִי בִּלְהַחֲזִיר, שֶׁבֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: נוֹטְלִין אֲבָל לֹא מַחֲזִירִין, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אַף מַחֲזִירִין.
In order to resolve this dilemma, the Gemara suggests: Come and hear a resolution to this from the fact that two sections were taught in our mishna. In the first, Beit Shammai say: Hot water but not cooked food. And Beit Hillel say: Both hot water and cooked food. And in the second, Beit Shammai say: One may remove it but may not return it. And Beit Hillel say: One may even return it. Granted, if you say that when we learned in the mishna that one may not place it means that it is prohibited to leave it; in that case, the mishna is teaching as follows: With regard to a stove that was lit with straw or with rakings, one may leave cooked food on it. If it was lit with pomace or with wood, one may not leave the cooked food on it until he sweeps the coals out while it is still day or until he places ashes on it. And what may they leave? Beit Shammai say: Hot water but not cooked food. And Beit Hillel say: One may leave both hot water and cooked food on it. And just as they disagree with regard to leaving a pot on the stove, so too, they disagree with regard to whether or not it is permitted to return it to the stove. As Beit Shammai say: One may take the pot from the stove on Shabbat but may not return it to the stove at all. And Beit Hillel say: One may even return it.
RASHI
גמ' קטום היינו נתן אפר על הגחלים דאפר מתרגמינן קיטמא:
אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ לְהַחֲזִיר תְּנַן, הָכִי קָתָנֵי: כִּירָה שֶׁהִסִּיקוּהָ בַּקַּשׁ וּבַגְּבָבָא – מַחֲזִירִין עָלֶיהָ תַּבְשִׁיל, בַּגֶּפֶת וּבָעֵצִים – לֹא יַחֲזִיר עַד שֶׁיִּגְרוֹף אוֹ עַד שֶׁיִּתֵּן אֵפֶר. וּמָה הֵן מַחֲזִירִין? בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: חַמִּין אֲבָל לֹא תַּבְשִׁיל, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: חַמִּין וְתַבְשִׁיל. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: נוֹטְלִין אֲבָל לֹא מַחֲזִירִין, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אַף מַחֲזִירִין. הָא תּוּ לָמָּה לִי?!
However, if you say that when we learned in the mishna that one may not place, it means that it is prohibited to return it, then the mishna is teaching as follows: A stove that was lit with straw or with rakings, one may return cooked food onto it. If it was lit with pomace or with wood, one may not return cooked food to it until one sweeps the coals out while it is still day or until one places ashes on them. And what may they return? Beit Shammai say: Hot water but not cooked food. And Beit Hillel say: Both hot water and cooked food. Beit Shammai say: One may remove but may not return. And Beit Hillel say: One may even return. If in the first section the question of what may be returned was already addressed, why do I need this additional dispute in the second section? The gist of Beit Shammai’s statement that cooked food may not be returned to the stove is that one may remove but may not return. Apparently, the mishna can only be understood in accordance with the first explanation. The first clause discusses leaving and the latter clause discusses returning.
RASHI
תרי בבי בית שמאי אומרים חמין וכו' ותו תנא בבא אחריתי נוטלין ולא מחזירין:
ומה הן משהין בגרוף וקטום:
פליגי נמי בלהחזיר את המותר לשהות כגון חמין לבית שמאי וחמין ותבשיל לב"ה: